הרמ'א באו'ח סימן לז סעיף ד כתב שהאב חייב לקנות תפילין לבנו בן הי'ג ויום אחד- מצד חיוב חינוך.
הרעק'א בהג' ובשו'ת מקשה, שהרי הבן י'ג חייב מדינא בעצמו בתפילין ומה זה שייך לאביו? ובאר קושייתו, כיון שבדאורייתא חיישינן שמא היו לו שתי שערות ונשרו. ולכאורה חיובו מצד ספיקא דאורייתא לחומרא.
ותירץ, דחיישינן לנשרו השערות רק בעבירה על איסור בידיים. כגון: תענית ביום כיפור. ששם בן י'ג חייב להתענות, גם אם אין לו שערות, דחיישינן שמא נשרו. אך בקיום מצות עשה של תפילין, בכה'ג לא מחמרינן.
ובנו הגר'ש אייגר זצל כתב בהגהותיו שם, דרק במקום שיש חיוב מיתה או כרת מחמרינן.
ובעניותי קשה לי:
אם חיישינן לנשרו השערות מחמת חזקה דרבא, שרוב בני י'ג מביאים שערות, כדאיתא בתוס' בנידה, א'כ זה גורם לכאורה לספיקא דאורייתא. ומה מקום יש לחלק בין אם חייב מיתה וכרת או סתם ספק מצות עשה? בשניהם צריך להיות הדין דספיקא דאורייתא לחומרא.
וביותר קשה לי, יוצא לכאורה דין הנראה כמעוות, שהבן י'ג שחיובו מדאורייתא יהיה פטור מתפילין, ולקולא, ואילו על האב שחיובו לחנך הבן רק מדרבנן, תצא חומרא, שחייב לקנות לו תפילין? כלומר ספיקא דאורייתא לקולא וספיקא דרבנן לחומרא....