מסכת חולין - הערות והארות פנינים ומרגליות

[שמואל דוד]

לא הבנתי, א"כ הו"ל לפרש כן שם.

[ביקורת תהיה]

אמר רבי יוחנן וכבר בא חכם כו׳.
אולי צ״ל שכבר א״נ כבר.

לא ולא!
משפט בנוסח 'כבר בא חכם' או 'שכבר בא חכם' – משפט עילג הוא.
'וכבר בא חכם' – מובנו: והוא שכבר בא חכם. כמו להלן באלו טרפות: נִשְׁתַּבְּרוּ רֹב צַלְעוֹתֶיהָ – אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, וּבִצְלָעוֹת גְּדוֹלוֹת שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן מֹחַ.
דוגמה לתשובה של 'הכא במאי עסקינן' בנוסח זה, בפרק הזורק: וְהָא לֹא נָח. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, וְהוּא שֶׁנָּח עַל גַּבֵּי מַשֶּׁהוּ.

וכד תעיין תמצא, שסגנונו של רבי יוחנן להתנבא בויו החיבור בראש המשפט:
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: וְנִקְרָא פּוֹשֵׁעַ.
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: וּשְׁנֵיהֶם מִקְרָא אֶחָד דָּרְשׁוּ.
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: וְכֻלָּן לִפְסוּל.
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: וּלְוַאי שֶׁיִּתְפַּלֵּל אָדָם כָּל הַיּוֹם כֻּלּוֹ.
ואידך זיל גמור.

ולהעיר: כי מאמר זה של רבי יוחנן מצוטט למרבה ברחבי התלמוד והראשונים, ולעולם בנוסח זה: 'וכבר בא חכם'.

[ביקורת תהיה]

רש״י ד״ה מין - ומין ישראל חמור כו׳. מה כוונת רש״י בזה?

רש"י בא לתרץ קושיא שמתעוררת מתוך סוגיתנו:
לעיל אמר שמואל 'יִשְׂרָאֵל מוּמָר לַעֲבוֹדָה זָרָה מוּתָּר לֶאֱכוֹל מִשְּׁחִיטָתוֹ', והכי תניא 'שְׁחִיטַת מִין - לַעֲבוֹדָה זָרָה', וקשיא לשמואל.
מתרץ רש"י: מִין יִשְׂרָאֵל חָמוּר מִמּוּמָר לַעֲבוֹדָה זָרָה, שֶׁהַמִּין אָדוּק בָּהּ וְכָל מַחְשְׁבוֹתָיו לָהּ.

[שמואל דוד]

אמר רבי יוחנן וכבר בא חכם כו׳.
אולי צ״ל שכבר א״נ כבר.

לא ולא!
משפט בנוסח 'כבר בא חכם' או 'שכבר בא חכם' – משפט עילג הוא.
'וכבר בא חכם' – מובנו: והוא שכבר בא חכם. כמו להלן באלו טרפות: נִשְׁתַּבְּרוּ רֹב צַלְעוֹתֶיהָ – אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, וּבִצְלָעוֹת גְּדוֹלוֹת שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן מֹחַ.
דוגמה לתשובה של 'הכא במאי עסקינן' בנוסח זה, בפרק הזורק: וְהָא לֹא נָח. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, וְהוּא שֶׁנָּח עַל גַּבֵּי מַשֶּׁהוּ.

וכד תעיין תמצא, שסגנונו של רבי יוחנן להתנבא בויו החיבור בראש המשפט:
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: וְנִקְרָא פּוֹשֵׁעַ.
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: וּשְׁנֵיהֶם מִקְרָא אֶחָד דָּרְשׁוּ.
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: וְכֻלָּן לִפְסוּל.
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: וּלְוַאי שֶׁיִּתְפַּלֵּל אָדָם כָּל הַיּוֹם כֻּלּוֹ.
ואידך זיל גמור.

ולהעיר: כי מאמר זה של רבי יוחנן מצוטט למרבה ברחבי התלמוד והראשונים, ולעולם בנוסח זה: 'וכבר בא חכם'.

בכל הכת״י הגירסא ״שכבר״ א״נ ״כבר״

[שמואל דוד]

רש״י ד״ה מין - ומין ישראל חמור כו׳. מה כוונת רש״י בזה?

רש"י בא לתרץ קושיא שמתעוררת מתוך סוגיתנו:
לעיל אמר שמואל 'יִשְׂרָאֵל מוּמָר לַעֲבוֹדָה זָרָה מוּתָּר לֶאֱכוֹל מִשְּׁחִיטָתוֹ', והכי תניא 'שְׁחִיטַת מִין - לַעֲבוֹדָה זָרָה', וקשיא לשמואל.
מתרץ רש"י: מִין יִשְׂרָאֵל חָמוּר מִמּוּמָר לַעֲבוֹדָה זָרָה, שֶׁהַמִּין אָדוּק בָּהּ וְכָל מַחְשְׁבוֹתָיו לָהּ.

אם כן מדוע פירש כן כאן? הו״ל לפרש כן בדף יג.

[ביקורת תהיה]

בכל הכת״י הגירסא ״שכבר״ א״נ ״כבר״

בְּדָיָה!

[שמואל דוד]

??

[ביקורת תהיה]

בְּדָיָה – דָּבָר שֶׁלֹּא הָיָה וְלֹא נִבְרָא. (מלון אבן שושן)

[שמואל דוד]

בְּדָיָה – דָּבָר שֶׁלֹּא הָיָה וְלֹא נִבְרָא. (מלון אבן שושן)

http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?re ... &pgnum=145
בונציה. במינכן. בוטיקן. כו' הגירסא "כבר"

[שמואל דוד]

יד:

רש״י ד״ה כיון דלהכי קיימי - סתם ענבים.

יש לדקדק מה כוונת רש״י בזה, הרי כבר האריך בזה בדיבור הקודם.
ועוד יש לדקדק מדוע שינה מלשון הגמרא "כיון דלסחיטה קיימי", וכתב "כיון דלהכי קיימי"
ועוד קשה מדוע השמיט זיתים.

[אהרן תאומים]

יד:
רש"י ד"ה סחיטה. אב מלאכה הוא:
בהגהות בצידי הגמרא צוין לרש"י ביצה דף ג ושבת קמד שרש"י כתב שסחיטה היא תולדה דדש,
ואולי יש מקום לתקן הגירסא בד"ה שחיטה, והמעיין יראה שבמקום זה בגמרא (בין שני הדיבורים "שפיר דמי" ל"אסורין")לא כתוב כלל לא שחיטה ולא סחיטה, וע"כ אפשר לומר שרש"י מסביר את זה כהמשך לשפיר דמי שנכתב גבי שחיטת בהמה , וע"כ רש"י ציין ששחיטה אב מלאכה בפני עצמו ואינו מדין דש ומפרק שמפריד בין המיץ לפרי ומפריד בין הנשמה לבשר, וראה בגמרא שבת שוחט משום מאי מחייב)

אשמח לשמוע חוו"ד הרמה

[שמואל דוד]

עיין רש"י שבת יח. ד"ה שטוענין

[אהרן תאומים]

ומה הפשט באמת? זה אב מלאכה או תולדה דדש?

[שמואל דוד]

צ"ע בזה. ועיין אגלי טל מלאכת דש...

[שמואל דוד]

טו.

רש"י ד"ה כל הנרות של מתכת מטלטלים - דשל מתכות לא מאיסי אפילו ישנים כגון של נחושת וכיוצא בהן

מבואר מרש"י דנחושת וכיו"ב לא מאיסי.

ועיין רש"י שבת מד. ובראש יוסף שם כתב שנחושת דוקא.
http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?re ... &pgnum=181

וצ"ע שמבואר מרש"י כאן שנחושת לאו דוקא. וגם מלשון רש"י במסכת שבת שכתב "כגון" משמע דדוגמא בעלמא נקט וה"ה שאר מתכות. וצ"ע.

[אהרן תאומים]

צ"ע בזה. ועיין אגלי טל מלאכת דש...

יי"כ , חוזרני מההגה"ה

[אהרן תאומים]

יד:
רש״י ד״ה כיון דלהכי קיימי - סתם ענבים.
יש לדקדק מה כוונת רש״י בזה, הרי כבר האריך בזה בדיבור הקודם.
ועוד יש לדקדק מדוע שינה מלשון הגמרא "כיון דלסחיטה קיימי", וכתב "כיון דלהכי קיימי"
ועוד קשה מדוע השמיט זיתים.

בדף קכ במסכתינו מובא לשון זה ר' יוסי פרי פרי אתה מביא ואי אתה מביא משקה הביא ענבים ודרכן מנין תלמוד לומר {דברים כו-ב} תביא וכו', בהמשך הגמרא מדברת על שניהם אין מביאין בכורים משקה אלא היוצא מן הזיתים ומן הענבים וכו', ומכאן יש להוכיח שענבים רגילים ביותר למשקה,
ואפשר ע"פ זה לומר דקושיתך מתורצות אחת בשניה , שסתם ענבים מיועדים למשקה ולא לאכילה אף יותר מזיתים, ואף שרש"י בד"ה מסביר ענין רוב בני אדם בשניהם, עכ"ז הסברה על סתם ענבים שמיועדים למשקה היא יותר מן הזיתים ולכן זה דומה יותר לשחיטה בבהמה, שאין דרך לאכלה בדרך אחרת ללא שחיטה כלל, ולהכי קיימי - התכוון רש"י לומר לא רק לעצם הסחיטה אלא לתוצאה, וכלשון המשנה אין סוחטין את הפירות להוציא מהן משקין, וזה גם הדמיון לשחיטת הבהמה בשביל האכילה כך הסחיטה בשביל התוצאה המשקה

[שמואל דוד]

טו:

רש"י ד"ה שהיה לו חולה - מע"ש דכיון דשוגג הוא כדאוקמינן וליכא איסור שבת איסור מוקצה נמי ליכא דעומדת לשחיטה היתה בין השמשות ואפילו בשבת משום דחולי דפיקוח נפש דוחה את השבת

לכאורה צ"ע בכוונת רש"י שכתב ששוגג הוא. הרי כיון שיש פיקוח נפש ליכא עבירה כלל.
ועיין רש"י ד"ה מ"ט דרבי יהודה - הא אפי' במזיד איסור שבת ליכא וכ"ש בשוגג, וצ"ע.

[שמואל דוד]

טו:

מתני׳ הכל שוחטין ולעולם שוחטין ובכל שוחטין
רש״י ד״ה הכל שוחטין ובכל שוחטין - כולה מפרש בגמרא.
ויש להעיר מדוע דילג רש״י על ״ולעולם שוחטין״ וצ״ע.

[שמואל דוד]

טז.

רש״י ד״ה דכפתיה - קשרו
ועיין רש״י סנהדרין עז:
http://forum.otzar.org/viewtopic.php?f= ... 48#p405847

[אהרן תאומים]

טו:

רש"י ד"ה שהיה לו חולה - מע"ש דכיון דשוגג הוא כדאוקמינן וליכא איסור שבת איסור מוקצה נמי ליכא דעומדת לשחיטה היתה בין השמשות ואפילו בשבת משום דחולי דפיקוח נפש דוחה את השבת

לכאורה צ"ע בכוונת רש"י שכתב ששוגג הוא. הרי כיון שיש פיקוח נפש ליכא עבירה כלל.
ועיין רש"י ד"ה מ"ט דרבי יהודה - הא אפי' במזיד איסור שבת ליכא וכ"ש בשוגג, וצ"ע.

אולי כשיש חולה מערב שבת, אז נכון שמותר לשחוט בשבילו אבל זה "שוגג" כי היה להם לכתחילה לשחוט בערב שבת, ונחלה בשבת עצמה אז כל מה שעושים אינו שוגג כלל כי פיקוח נפש דוחה

[שמואל דוד]

טז.

רש״י ד״ה דאשקיל - שהפנה המים לעבור עליו ״וניערוהו״
משמע שמת ע״י הניעור.
ועיין רש״י ד״ה בכח ראשון - באו המים לפיו.
משמע שמת ע״י הטביעה. וצריך ישוב.

[אהרן תאומים]

טו:
מתני׳ הכל שוחטין ולעולם שוחטין ובכל שוחטין רש״י ד״ה הכל שוחטין ובכל שוחטין - כולה מפרש בגמרא.
ויש להעיר מדוע דילג רש״י על ״ולעולם שוחטין״ וצ״ע.

בגמרא נראה שחיברו בין הכל שוחטין ולעולם שוחטין בענין אחד

[שמואל דוד]

אולי כשיש חולה מערב שבת, אז נכון שמותר לשחוט בשבילו אבל זה "שוגג" כי היה להם לכתחילה לשחוט בערב שבת, ונחלה בשבת עצמה אז כל מה שעושים אינו שוגג כלל כי פיקוח נפש דוחה

יישר כח וצ״ע בזה דמרש״י ד״ה מ״ט דרבי יהודה משמע לא כן.

[אהרן תאומים]

טז.
רש״י ד״ה דאשקיל - שהפנה המים לעבור עליו ״וניערוהו״ משמע שמת ע״י הניעור.
ועיין רש״י ד״ה בכח ראשון - באו המים לפיו. משמע שמת ע״י הטביעה. וצריך ישוב.

אולי מלשון מערין עליהם מים וכד' ובלשון ניערוהו נתמלא - מהמים

[אהרן תאומים]

אולי כשיש חולה מערב שבת, אז נכון שמותר לשחוט בשבילו אבל זה "שוגג" כי היה להם לכתחילה לשחוט בערב שבת, ונחלה בשבת עצמה אז כל מה שעושים אינו שוגג כלל כי פיקוח נפש דוחה

יישר כח וצ״ע בזה דמרש״י ד״ה מ״ט דרבי יהודה משמע לא כן.

מדוע אי אפשר להמשיך באותו דרך, הא אפילו מזיד פירושו שבמזיד לא שחטו בערב שבת

[ביקורת תהיה]

רש״י ד״ה דאשקיל - שהפנה המים לעבור עליו ״וניערוהו״.

'וְנִעֲרוּהוּ' – וַחֲנָקוּהוּ, כדמתרגמינן 'וְנִעֵר פַּרְעֹה' – 'וְשַׁנֵּק פַּרְעֹה'.

[שמואל דוד]

מדוע אי אפשר להמשיך באותו דרך, הא אפילו מזיד פירושו שבמזיד לא שחטו בערב שבת

ומה הכוונה בשוגג

[שמואל דוד]

רש״י ד״ה דאשקיל - שהפנה המים לעבור עליו ״וניערוהו״.

'וְנִעֲרוּהוּ' – וַחֲנָקוּהוּ, כדמתרגמינן 'וְנִעֵר פַּרְעֹה' – 'וְשַׁנֵּק פַּרְעֹה'.

רש״י בפרשת בשלח כתב ״לשון טרוף״
האם כוונת כבודו שליט״א ששנק = חנק??

אגב: http://forum.otzar.org/viewtopic.php?t=3409#p46569

[אהרן תאומים]

מדוע אי אפשר להמשיך באותו דרך, הא אפילו מזיד פירושו שבמזיד לא שחטו בערב שבת

ומה הכוונה בשוגג

כגון ששכחו לשחוט בעבור החולה בע"ש וכדו' ואמנם אין זה המשמעות הרגילה לשוגג
כמובן כל זה בדרך אפשר וצ"ע

[שמואל דוד]

טו:
מתני׳ הכל שוחטין ולעולם שוחטין ובכל שוחטין רש״י ד״ה הכל שוחטין ובכל שוחטין - כולה מפרש בגמרא.
ויש להעיר מדוע דילג רש״י על ״ולעולם שוחטין״ וצ״ע.

בגמרא נראה שחיברו בין הכל שוחטין ולעולם שוחטין בענין אחד

יישר כח. שו״ר שבשיטה מקובצת העיר בזה ע״ש

[ביקורת תהיה]

רש״י בפרשת בשלח כתב ״לשון טרוף״.

מכל מלמדי השכלתי. ו'דקדוק חברים' אחד מקניני התורה הוא.

[חיים סגל]

טו:

רש"י ד"ה שהיה לו חולה - מע"ש דכיון דשוגג הוא כדאוקמינן וליכא איסור שבת איסור מוקצה נמי ליכא דעומדת לשחיטה היתה בין השמשות ואפילו בשבת משום דחולי דפיקוח נפש דוחה את השבת

לכאורה צ"ע בכוונת רש"י שכתב ששוגג הוא. הרי כיון שיש פיקוח נפש ליכא עבירה כלל.
ועיין רש"י ד"ה מ"ט דרבי יהודה - הא אפי' במזיד איסור שבת ליכא וכ"ש בשוגג, וצ"ע.

אולי כשיש חולה מערב שבת, אז נכון שמותר לשחוט בשבילו אבל זה "שוגג" כי היה להם לכתחילה לשחוט בערב שבת, ונחלה בשבת עצמה אז כל מה שעושים אינו שוגג כלל כי פיקוח נפש דוחה

כמדומני שהפלפולים מיותרים, רש"י כדרכו מפרש עפ"י תזרים הגמ' ואינו מקדים את המאוחר, והיינו היתה לנו קושיא שאמנם אין בעיה של מעשה שבת - כיון שמדובר בשוגג וכשיטת ר' יהודה, אך התחדשה כעת בעיה של 'מוקצה', ועל כך חידשו שהמשנה מדברת באופן שהיה לו חולה ביה"ש, ורש"י מסכם את מה שיש לנו ביד כעת: מעשה שבת - אין בעיה, כי כבר פירשנו שמדובר בשוגג, מוקצה - אין בעיה, כי מדובר שהיה לו חולה ביה"ש.
ואמנם מיד קשה ללומד, שהרי אם שחט לחולה הרי אין כאן בעיה כלל של מעשה שבת, וממילא אפשר להעמיד גם במזיד, ועל כך השיבו שהחולה כבר נרפא, והשחיטה היתה בשוגג כפי שהעמידו בתחילת הסוגיא.

[אהרן תאומים]

אתה רק לכאורה צודק בתזרים בפשט וכו' וכו', אבל הבעיה שהציג הרב שמואל דוד במקומה נשארת, כי אם כדבריך המשך הגמרא אמור להתפרש גם לדברי מאיר ולא כתשובה על שאלה על ר"י, כי אותה שאילה עצמה שהגמרא שאלה על ר"י ובעקבות כך מגיע המסקנא בחולה שהבריא, אותו שאלה אמורה לישאל על האוקימתא כר"מ בשוגג, למה צריך לומר שהוא שוגג, הרי מותר לחולה ומהגמרא משמע שהקושיה והמסקנה הם רק ע"פ ר"י, ולר"מ הכל מובן וא"כ נשארת השאילה שהציג הרש"ד ע"פ לשון רש"י, ושאילה זו יכולה להישאל בסתמא מדוע הסיפור הוא על בשר שנשחט "בשוגג", ואת זה ניסיתי לתרץ במשמעות אחרת במילה "שוגג".
שוב עיינתי בגמרא בשבת וניסיתי ג"כ מהלך של תזרים הגמרא בדרך שונה מעט ממך , ולומר שזה שהבשר נשחט בשוגג ולא התכוון לשחוט בשביל החולה, אלא המציאות הייתה שהיה לו חולה בתוך ביתו, אבל מהמשך של הגמרא והמסקנא נדחית אפשרות זו לכאורה.

[שמואל דוד]

רש״י בפרשת בשלח כתב ״לשון טרוף״.

מכל מלמדי השכלתי. ו'דקדוק חברים' אחד מקניני התורה הוא.

A89723AC-DB78-494D-8571-C9BBDCA01747.jpeg (294.85 KiB) נצפה 9190 פעמים

587DCAA7-B552-43EE-8FC3-C764DA01BB6C.jpeg (135.46 KiB) נצפה 9172 פעמים

ועיין מרגליות הים ועבודת דוד סנהדרין עו:
וצע״ע בזה.

[שמואל דוד]

טו:

רש"י ד"ה שהיה לו חולה - מע"ש דכיון דשוגג הוא כדאוקמינן וליכא איסור שבת איסור מוקצה נמי ליכא דעומדת לשחיטה היתה בין השמשות ואפילו בשבת משום דחולי דפיקוח נפש דוחה את השבת

לכאורה צ"ע בכוונת רש"י שכתב ששוגג הוא. הרי כיון שיש פיקוח נפש ליכא עבירה כלל.
ועיין רש"י ד"ה מ"ט דרבי יהודה - הא אפי' במזיד איסור שבת ליכא וכ"ש בשוגג, וצ"ע.

יישר כח לכל המגיבים.

ועיין בזך לבונה (סוגיית הש״ס)

BC603760-B4AA-4E7C-94C8-F680FDAAB221.jpeg (120.52 KiB) נצפה 9189 פעמים

[ביקורת תהיה]

עיין מרגליות הים ועבודת דוד סנהדרין עו: וצע״ע בזה.

ולאחר העיון נראה, כי יתכן שרש"י בפירוש התלמוד נקט כי 'שַׁנֵּק' שבלשון התרגום מובנו חָנַק, ועל פי הבנה זו השתמש ב'ניעור' במובן של חניקה.
אך בפירוש החומש ברור שלא הבין כך, שז"ל בפרשת בשלח: 'וַיְנַעֵר – וְשַׁנֵּק, וְהוּא לְשׁוֹן טֵרוּף בְּלָשׁוֹן אֲרַמִּי'; ולשון 'טֵרוּף' איננו לשון חניקה כלל. (הקטע בתהלים קט שציין אליו בעטרת שמואל, נראה שאינו מפירוש רש"י).
והבדלים למרבה יש בין פירושו של רש"י לתלמוד לפירושו לחומש.

[אהרן תאומים]

כל זה תאוריית המתבוננן מלמעלה, אבל פירושו של רש"י אחיד במהותו לחלוטין הן בחומש והן בגמרא, אלא שלפעמים בעומק ההסבר למרות אחידותו חייב להיות שינוי, ולמשל כאן יש הבדל למי מתייחסת הפעולה ואולי בעקבות כך לא שייך להסבירם ממש אותו דבר, וההבדלים כאן פשוטים שמדובר בשני אירועים שונים לחלוטין, בתורה בים סוף הנטבע הנשנק הנטרף וכו' מוכנס למים, ומי שמכניסו הוא גם בעל הנשמות, אצלנו בגמרא הנטבע הנשנק המים מעורין עליו, ואדם הורגו,

[שמואל דוד]

עיין מרגליות הים ועבודת דוד סנהדרין עו: וצע״ע בזה.

ולאחר העיון נראה, כי יתכן שרש"י בפירוש התלמוד נקט כי 'שַׁנֵּק' שבלשון התרגום מובנו חָנַק, ועל פי הבנה זו השתמש ב'ניעור' במובן של חניקה.
אך בפירוש החומש ברור שלא הבין כך, שז"ל בפרשת בשלח: 'וַיְנַעֵר – וְשַׁנֵּק, וְהוּא לְשׁוֹן טֵרוּף בְּלָשׁוֹן אֲרַמִּי'; ולשון 'טֵרוּף' איננו לשון חניקה כלל. (הקטע בתהלים קט שציין אליו בעטרת שמואל, נראה שאינו מפירוש רש"י).
והבדלים למרבה יש בין פירושו של רש"י לתלמוד לפירושו לחומש.

ייש״כ. אגב, עיין אור תורה (תקנז) במכתבים שהשיג חכם אחד שליט״א על דברי הרב מאזוז שליט״א וכתב שהעיקר כדברי המרגליות הים. וע״ע שם מהרב מאזוז שליט״א.

[שמואל דוד]

טז:

רש״י ד״ה רב פפא אמר - לא תוקמה בשינויא דחיקא כו׳ ובהמה דקתני לאו דוקא.

לכאורה גם זה שינויא דחיקא. ועיין ר״ן. וצ״ע בזה.