הודעהעל ידי מה נשתנה » א' פברואר 10, 2019 7:45 am
הערה6 למאמר 'הנה נדרש' לגאון רבי ישעיהו לוי שפורסם בחיצי גבורים
רש"י קורא לתופעה "לשון לעצמו". בפירושו לבראשית כז, לג, על "מִי אֵפוֹא הוּא הַצָּד צַיִד": "מִי אֵפוֹא - לשון לעצמו, משמש עם כמה דברים. אֵפוֹא – איה פה; מי הוא ואיפוא הוא הצד ציד." נושאי כליו התחבטו מאד בפשר "לשון לעצמו", ובקישור תחילת דברי רש"י לסופם. חלקם נטו להשתיל את התיבות 'דבר אחר' לפני " אֵפוֹא – איה פה" וכך להפריד רישא וסיפא לשני פירושים, אבל אינן בנוסחים המדויקים, וטעות מוכחת היא לכאורה שא"כ פירוש קמא אינו מבאר כלום. עוד נתקשו מדוע לפי רש"י לא נאמר 'מי ואפוא' עם ו"ו חיבור לפני "אֵפוֹא". להלן מג, יא, על "אִם כֵּן אֵפוֹא זֹאת עֲשׂוּ", כותב רש"י: "אֵפוֹא - כל לשון אפוא לשון יתר הוא לתקן מלה בלשון עברי; אם כן אזדקק לעשות שאשלחנו עמכם, צריך אני לחזור ולבקש איה פה תקנה ועצה להשיאכם, ואומר אני זאת עשו." ושם נלאו להתאים את הדברים עם מה שכתב למעלה.
המחוור הוא ש"לשון לעצמו" הוא מילת קריאה, מבודדת מן התחביר. הוראתן היסודית של אֵפוֹא באל"ף ואֵיפֹה בה"ה שווה, אבל חל בהן בידול, ו'אפוא' הפכה הבעה מסוגרת לעוצם פליאה או אבדן עצה, כאילו עוצר המדבר את שטף דיבורו לתמוה רגע היכן יימצא 'מי' כזה או 'מה' כזה או מזור לצרתו. "מִי – אֵפוֹא! – הוּא הַצָּד צַיִד"; "וּלְכָה – אֵפוֹא! – מָה אֶעֱשֶׂה בְּנִי" (בראשית כז, לז, ופירש שם רש"י, "איה פה אבקש מה לעשות לך); "אִם כֵּן – אֵפוֹא! – זֹאת עֲשׂוּ", באין עצה אחרת אשר איפה תימָצא; "וּבַמֶּה יִוָּדַע – אֵפוֹא! – כִּי מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲנִי וְעַמֶּךָ הֲלוֹא בְּלֶכְתְּךָ עִמָּנוּ", כי איפה דרך מלבדה. בכל הופעותיה של אֵפוֹא מתחבר המשפט יפה בלעדיה, כנכון לגבי שאר מילות קריאה. לכן נאמר "מִי אֵפוֹא" ולא 'מִי וְאֵפוֹא' בו"ו מחברת; "וּלְכָה אֵפוֹא מָה אֶעֱשֶׂה" ולא 'וּלְכָה אֵפוֹא [אבקש] וּמָה אֶעֱשֶׂה'. לפיכך "כל לשון אפוא לשון יתר הוא", נוסף על התחביר ועומד מבחוץ, היינו "לשון לעצמו". ובאה אֵפוֹא "לתקן" ולהעצים "מלה בלשון עברי", כגון המילה "מִי" של "מִי אֵפוֹא", "מָה" של "וּלְכָה אֵפוֹא מָה אֶעֱשֶׂה" ושל "וּבַמֶּה יִוָּדַע אֵפוֹא", ו"זֹאת" של "אִם כֵּן אֵפוֹא זֹאת עֲשׂוּ", זֹאת העצה העגומה לקחת את בנימין, שלא נמצא תחליף לה. הרי לנו "כמה דברים" שאֵפוֹא משמשת עמם. לעומתה, אֵיפֹה בה"ה מתפקדת בתחביר והיא שמורה לשאלה כֵנה על מיקומו של מבוקש, כמו "הַגִּידָה נָּא לִי אֵיפֹה הֵם רֹעִים" (בראשית לז, טז), שאילו נחסרה "אֵיפֹה" ממנה היה נשלל המובן.
בלשוננו היום נרדפת אֵפוֹא אל 'אם כן' או 'לפיכך', אבל רש"י פירש אחרת כנראה משום "אִם כֵּן אֵפוֹא זֹאת עֲשׂוּ", שלשימושנו הוא כפל.