ופירש"י, טוו את העזים - היא היתה אומנות יתירה, שמעל גבי העזים טווין אותן.
כתיב בדברי הימים (א ב, יח), וְכָלֵ֣ב בֶּן־חֶצְר֗וֹן הוֹלִ֛יד אֶת־עֲזוּבָ֥ה אִשָּׁ֖ה וְאֶת־יְרִיע֑וֹת וְאֵ֣לֶּה בָנֶ֔יהָ יֵ֥שֶׁר וְשׁוֹבָ֖ב וְאַרְדּֽוֹן.
ובתרגום שם:
"וכלב בר חצרון אוליד מן עזובה אנתתיה, ומאן צווחין לה עזובה, מן בגלל דהות עקרה ובזיותא, וגלי קדם ד' עולבנה, ואיתרווחת ואישתבחרת (אולי צ"ל ואישתבחת) בחכמתא, והות עזלא בחכמתא ית מעזי על גווייתהון דעזיא בדלא גזין, מטול יריעת משכנא".
והנה בסוטה (יב, א) דריש על הך קרא,
"עזובה - זו מרים, ולמה נקרא שמה עזובה שהכל עזבוה מתחילתה". (שמתחילה חולנית היתה כדקרי לה הכא יריעות ולקמן קרי לה נמי חלאה ועזובה שעזבוה כל בחורי ישראל מלישא אותה. רש"י).
והנה אם נאחד את דברי התרגום עם דברי הגמ' נמצא שמרים הנביאה זכתה לעמוד בראש אותם הנשים אשר נשא לבן אותן בחכמה לטוות את העיזים.
[רעיון נפלא זה שמעתי בילדותי מפי הגאון רבי דב מאיר אייזינשטיין זצ"ל מגדולי ירושלים בדרשתו בליל ש"ק בבית הכנסת איצקוביץ, והיא לו נדפסה בספר הזכרון לרבי בצלאל זולטי עמ' שפז ואילך. והובא גם בספר כמוצא שלל רב כאן].
ובמדרש תנחומא (פרשת ויקהל אות ה) איתא,
ותראינה המילדות, ומה פרע להן הקדוש ברוך הוא, ויעש להן בתים. בתי כהונה ובתי לויה ומלכות, יוכבד נטלה כהונה ומלכות שכרה, משה ואהרן, ומה נטלה מרים שכרה, חכמה, שנאמר הן יראת ה' היא חכמה. העמיד ממנה בצלאל שהיה חכם, ואמלא אותו רוח אלהים.
והוסיף הגרד"מ זצ"ל וביאר דיוכבד קיבלה בשכרה בתי כהונה ובתי לויה ומלכות, משה ואהרן, ומרים לא נטלה רק את בצלאל שהיה חכם, אלא היא עצמה נטלה שכרה – חכמה, והיינו החכמה של טויית יריעות העיזים הנ"ל, ודפח"ח.