כתב רש"י מסכת קידושין דף סה. בביאור הצד דמקדש בע"א חוששין לקידושיו.
"דאי נמי אמר בעד אחד הוו קידושין בששניהם מודים היכא דאין עד אחד לא אמרת, דעד אחד חשיב לחייב שבועה בדיני ממונות הלכך בערוה נמי חשיב להתקיים קידושין בפניו, ובלבד שיהו שניהם מודים".
ואשמח לביאור בעניין זה, דלפו"ר ביאור דבריו הם, דאפשר ללמוד ממה שכוחו של ע"א בדיני ממונות לחייב לדון בממון ספק ולא לפטור את הנתבע, ולכן יש בו דין שבועה, אשר היא הבירור לספק בממון, ולכן יהיה בכוחו לחייב לדון הנהגת ספק גם בדבר שבערוה. אבל א"כ ל"נ מ"ט תלוי הדבר בששניהם מודים, ובממון אדרבא, כל עניין ע"א המחייב שבועה הוא כי היכי דלודי [וכידוע דברי הראשונים (רשב"א ב"ק מ"א ועוד) דהיכא דלא מהני הודאה, כקנס, ליכא חיוב שבועה].
ועכ"פ מבו' דהחילוק בין דבשב"ע וממון הוא במה שאין מושג של שבועה בדבשב"ע, ואין החילוק בכוחו של הע"א בממון ובדבשב"ע, וזקוק אני למקור וטעם לכך. [וזכורני שדנו פעם בפורום לגבי ע"א בדבשב"ע לגבי הנפקותא הממונית, כגון במעיד שנתגרשה, אם יוכל לחייבה שבועה לפטור מנכסי מילוג, ואני זוכר מקומו].