שו"ע חו"מ תכ,כח;
כשם שאומדים למיתה, כך אומדים לנזיקין. כיצד, הרי שהכה חבירו בצרור קטן שאין בו כדי להזיק, או בקיסם של עץ קטן, וחבל בו חבלה שאין חפץ זה ראוי לעשותו, הרי זה פטור, שנאמר: באבן או באגרוף (שמות כא, יח), דבר הראוי להזיק; אבל חייב הוא בבושת בלבד, שאפילו רקק בגופו של חבירו חייב בבושת; לפיכך צריכים העדים לידע במה הזיק, ומביאין החפץ שהזיק בו לבית דין, עד שאומדין אותו ודנין עליו. ואם אבד החפץ, ואמר החובל: לא היה בו כדי להזיק, ונחבל אומר: היה בו כדי להזיק, ישבע הנחבל ויטול.
האם זה נאמר גם במי שהזיק את ממון חבירו, דהיינו כאשר זרק אבן על שורו או על חלון ביתו, שצריך לאמוד את האבן וכו'?
לכאו' הוא הדין, וכמבואר בגמ' ב"ק צא. שהביאו ראיה מנזקי בור וכו' עי"ש, (אא"כ זה דין מסויים ב'בור').
האם באמת בודקים את זה כל פעם, או שאפשר להניח בסתמא שאם זה הזיק כנראה שהיה ראוי לכך, אא"כ המזיק טוען אחרת.
ולמה ה'אומד' הזה הוא סיבת פטור יותר מכל שוגג ואונס אחרים.
אודה מאד אם מישהו מהחברים שמכיר את הנושא או למד אותו לאחרונה יתן לי כמה מילות סיכום.