בס''ד
פרשת ויקרא: האם מותר לשתות יין שנגע בו מחלל שבת?
פתיחה
בפרשת השבוע פותחת התורה בפירוט הקורבנות השונים: קרבן עולה הבא מן הצאן, הבקר והעוף. מנחות הבאות מהסולת, ונאפות בתנור, במחבת ובמרחשת, ושלמים הבאים מבקר, כבשים ועיזים. מה הטעם בהקרבת הקורבנות? נאמרו מספר סיבות בראשונים:
א. הרמב''ם במורה נבוכים (ג, לב) טען, שהאידיאל הוא לעבוד את הקב''ה לא באמצעות קרבנות. הסיבה שהקב''ה בכל זאת ציווה להקריב קרבנות היא, שבעבר כל עובדי העבודה זרה היו מקריבים קרבנות לאלהים שלהם, ואם היו אומרים לבני ישראל לעבוד את הקב''ה בצורה שונה, הם לא היה מקבלים את הדרך הזאת. לכן הקב''ה ציווה שיקריבו קרבנות, כי עדיף שיעבדו אותו מאשר את האלילים, אבל לא בגלל שמדובר בדבר טוב כשלעצמו (וכך מופיע במדרש רבה בא טו, יח), ובלשונו:
''והיה המנהג המפורסם בעולם להקריב בעלי חיים בהיכלות אשר היו מעמידים בהם הצלמים להשתחוות לפניהם... ולא גזרה חכמתו שיצוונו להניח מיני העבודות ההם כולם ולבטלם, כי אז היה מה שלא יעלה בלב לקבלו, כפי טבע האדם שהוא נוטה תמיד למורגל, והיה דומה כאילו יבוא נביא בזמננו ויאמר, ה' ציווה אתכם שלא תתפללו אליו ולא תצומו ולא תבקשו תשועתו בעת צרה... ומפני זה השאיר ה' מיני העבודות ההם והעתיקם מהיותם לעניינים דמיוניים, וציוונו לעשותן לו יתברך.''
ב. הרמב''ן (ויקרא א, ט) חלק על דברי הרמב''ם בתקיפות, וכתב שדבריו דברי הבאי (שטות). טענתו המרכזית היא, שמהתורה משמע שיש משמעות חיובית להקרבת הקורבנות (ריח ניחוח לה'), ולא רק כדי להוציא מידי העבודה זרה. כמו כן הוא מוסיף, שמצאנו שהקריבו קרבנות לקב''ה עוד לפני שהייתה עבודה זרה (קין והבל, נח), כך שאי אפשר לטעון שמטרת הקרבן היא, להוציא מידי העבודה זרה.
הרמב''ן מביא שני טעמים משלו להקרבת הקרבנות: א. כאשר האדם יראה מה קורה לקרבן, הוא יחשוב שבעיקרון היו אמורים לעשות לו את זה, ויחזור בתשובה (הסבר זה מתאים רק לחלק מהקרבנות). ב. טעם נוסף על דרך הסוד, שהרמב''ן לא מפרט מה הוא.
האם כל אחד יכול להקריב קרבן? הגמרא במסכת חולין (ה ע''א) לומדת מהמילה 'מכם' בפרשתנו (ב, א), שיהודי שמחלל שבת בפרהסיא לא יכול להקריב קרבנות. בעקבות כך נעסוק השבוע בדינו של המחלל שבת בפרהסיא, ובדיני תינוק שנשבה.
1. אוכל נבילות לתיאבון
הגמרא במסכת עבודה זרה (כו ע''א) מחלקת את סוגי החוטאים לשלוש, כאשר על שניים אין מחלוקת לגבי מעמדם, ועל השלישי יש:
א. כולם מודים, שיהודי שעובד עבודה זרה נחשב כגוי ממש, לא מחזירים לו אבידה, הוא לא מצטרף למניין ובמידה והוא נוגע ביין הוא פוסל אותו כמו יין נסך. ב. הגדרה נוספת שאין בה מחלוקת היא, שכולם מודים שיהודי שאוכל נבילות לתיאבון נחשב יהודי לכל דבר. מה הכוונה אוכל נבילות לתיאבון? הכוונה ליהודי שחוטא בגלל שהיצר מנצח אותו, ולא בגלל שהוא לא מאמין בתורה ובמצוות.
ג. נחלקו האמוראים מה דינו של אוכל נבילות להכעיס: הדעה הראשונה סוברת, שרק מי שעובד עבודה זרה ממש נחשב גוי, אבל מי שאוכל נבילות בכוונה כדי להכעיס את הקב''ה ושומרי המצוות נחשב כמו אוכל נבילות לתיאבון. הדעה השניה סוברת, שגם מי שאוכל נבילות להכעיס נחשב עובד עבודה זרה, וכך נפסק להלכה ברמב''ם (רוצח ד, י), שכתב בעקבות הגמרא שצריך להורגם:
''המינים והם עובדי עבודה זרה מישראל, או העושה עבירות להכעיס אפילו אכל נבילה או לבש שעטנז להכעיס הרי זה מין, והאפיקורסים שכופרים בתורה מצווה להרגן, אם יש בידו כח להרגן בסייף בפרהסיא הורג, ואם לאו יבוא עליהן בעלילות עד שיסבב הריגתן. כיצד? ראה אחד מהן שנפל לבאר והסולם בבאר, מסלק הסולם וכיוצא בדברים אלו.''
נראה שרוב הדתיים שעזבו את הדת בזמנינו, לא עזבו בגלל טעמים אידאולוגיים, אלא בגלל עצלנות ורפיון (וכמובן שיש מקרים חריגים). משום כך צריך להתייחס אליהם כאוכלי נבילות לתיאבון: הם יצטרפו למניין, במידה והם יגעו ביין הם לא יפסלו אותו בשתייה וצריך להחזיר להם אבידה. מה דינם של חילונים מלידה בזמנינו? לשם כך יש להיכנס לסוגיית תינוק שנשבה.
2. תינוק שנשבה
הגמרא במסכת שבת (סח ע''ב) מביאה שלוש סיטואציות של חוטא בשגגה: א. אדם ששכח שהיום שבת, ועשה הרבה מלאכות שחייבים עליהם חטאת, חייב רק קרבן חטאת אחד. ב. אדם שידע שהיום שבת ושכח איזה מלאכות אסורות, חייב קרבן על כל מלאכה ומלאכה שהוא עשה. ג. אדם שגדל בין הגויים ולא ידע שהוא יהודי וחטא, במקרה כזה פסקו ר' יוחנן וריש לקיש שהוא פטור מלהביא קרבנות, מכיוון שהוא אנוס ואנוס פטור מקרבן, או במילים אחרות הוא 'תינוק שנשבה'.
עד מתי הוא נחשב יהודי שנשבה? נחלקו בכך הראשונים:
א. דעת הרמב''ן (ב''מ עא ע''ב ד''ה ועוד), שהוא נחשב יהודי שנשבה כל עוד הוא סובר שהוא גוי. ברגע שהוא מגלה שהוא יהודי ובכל זאת בוחר שלא לחזור ליהדות, הוא כבר לא נחשב תינוק שנשבה אלא חוטא, והוא יתחייב קרבן על כל חטא וחטא שהוא עובר בשגגה, כדבריו פסק גם הנימוקי יוסף (שם מב ע''ב ד''ה וכיוון).
ב. הרמב''ם (ממרים ג, א - ג) חלק על שיטתם. הוא סבר, שגם אם הוא גילה שהוא יהודי וראה איך יהודים מתנהגים, עדיין הוא נחשב תינוק שנשבה, מכיוון שחינכו אותו בדרך מסויימת, וקשה לצפות ממנו שהוא יחזור בתשובה בגלל שהוא ראה יהודים, ובלשונו:
''מי שאינו מודה בתורה הרי זה בכלל האפיקורוסים ומיתתו בכל אדם... במה דברים אמורים באיש שכפר בתורה במחשבתו והלך אחר דעתו הקלה ואחר שרירות לבו וכופר בתורה, אבל בני התועים האלה ובני בניהם שהדיחו אותם אבותם הרי הם כתינוק שנשבה ביניהם שהרי הוא כאנוס, ואף על פי ששמע אחר כך שהוא יהודי וראה היהודים ודתם, הרי הוא כאנוס שהרי גדלוהו על טעותם, לפיכך ראוי להחזירן בתשובה ולמושכם בדברי שלום עד שיחזרו לאיתן התורה.''
תינוק שנשבה בזמנינו
כיצד להתייחס לחילוני בזמנינו? נחלקו בכך האחרונים:
א. הרדב''ז (ממרים ג, ג) טען, שדברי הרמב''ם שבני הכופרים נחשבים תינוקות שנשבו נאמרו רק בזמנו, שלא הייתה אפשרות אמיתית להכיר את הדת, אבל בזמן הזה שמנסים להחזיר אותם בתשובה, והם בכל זאת מסרבים לחזור בתשובה ומזלזלים בדת, דינם כגויים ולא כתינוקות שנשבו.
בעקבות הרדב''ז טענו לא מעט פוסקים להלכה, שכך גם דינם של החילונים בזמנינו, ובמידה והם נוגעים ביין הם הופכים אותו ליין נסך, אסור לצרפם למניין ועוד. כך פסקו להלכה האגרות משה (אג''מ אבה''ע ד, נט), הרב שטרן (בצל החכמה ה, עח), הרב זילברשטיין בשם הרב אלישיב (עלינו לשבח, במדבר), וכן נקט הגרש''ז אויערבך (ב, ד) להחמיר ביחס ליין שנגע בו מחלל שבת (מכל מקום נראה שכולם מודים, שבמידה והוא מצוי בסכנה צריך להצילו וגם לחלל עליו שבת).
ב. אמנם מסתבר שלא כך, ורוב החילונים בזמנינו נחשבים תינוקות שנשבו. הסיבה לכך היא, שבעבר (קודם תקופת הנאורות שהתרחשה לפני כמאתיים שנה) העולם כולו היה דתי יותר, כך שבמידה ויהודי לא שמר מצוות, בדרך כלל זה היה בדרך כלל בגלל אידיאולוגיה אנטי דתית ומתוך התרסה, לכן הוא נחשב מומר . היום החברה היא חילונית, ויהודי שלא שומר מצוות לא בהכרח עושה את זה כדי להתריס, אלא כי כולם מתנהגים סביבו בצורה כזאת, והוא לא רואה במעשיו דבר חריג (ואדרבה, הוא מגדיר את עצמו כיהודי).
משום כך נראה, לרוב החילונים בזמנינו יש דין של תינוק שנשבה, וכך משמע מדבריו של הרב מרדכי אליהו (קיצור שו''ע עמ' 700) וכן פסקו להלכה הרב יעקב אריאל (אוהלה של תורה או''ח מו, ז), הרב מלמד (תפילה ב, ח) ועוד. כך פסק להלכה גם החזון אי''ש (הל' שחיטה סי' א) אם כי מטעם אחר כפי שהביא הרב עובדיה שפסק כמותו (יביע אומר יו''ד ח, כא):
''ויש להוסיף שבדורנו רבים מאלו הנקראים חילוניים הם כתינוק שנשבה בין הגוים... וכן כתב החזון איש שאין זה אלא בזמן שהשגחת ה' יתברך הייתה גלויה בזמן שהיו הנסים מצויים, ומשתמשים בבת קול, וצדיקי הדור היו מונהגים בהשגחה פרטית הנראית לעין כל, אבל בזמן שההנהגה היא בהסתר פנים, אין במעשה הזה (= של הרחקת הרשעה) גדרת הפרצה אלא הוספת הפרצה, שיהיה זה בעיניהם כמעשה השחתה ואלימות חס וחלילה, לכן עלינו להחזירם למוטב בעבותות אהבה.''
צמצום האיסור
למרות שכפי שראינו, יש מספר פוסקים שהחמירו בדינם של החילונים בזמן הזה, נראה שיש מצבים שעוד רבים מהפוסקים יודו, שעובר העבירה אינו נחשב מומר שיפסול את היין במגעו, ואפשר לצרפו למניין:
1. רק מי שמחלל שבת (או חוטא בשאר עבירות) בפרהסיא נחשב מומר לדבר עבירה. בפני כמה בני אדם הוא צריך לחטוא, כדי שזה ייחשב בפרהסיא? הגמרא במסכת סנהדרין (עד ע''ב) מביאה את דברי רבי יוחנן שפוסק, שצריך לחטוא בפני עשרה בני אדם. נחלקו האחרונים, האם הוא צריך לחלל שבת דווקא בפני אנשים שומרי מצוות, או שמספיק אפילו מחללי שבת אחרים:
א. דעת רבי עקיבא איגר (יו''ד רסד ד''ה ובההיא), שדווקא אם הוא מחלל שבת בפני שומרי שבת, הוא נחשב מחלל שבת בפרהסיא. הסברא לכך ברורה, כל הטעם שמחלל שבת בפרהסיא נידון כגוי הוא, שלא אכפת לו כבר מהדת והוא כפר בהכל. במידה והוא מתבייש לחלל שבת בפני שומרי מצוות, מוכח שהוא לא כופר לגמרי.
ב. האגרות משה (או''ח א, כג) טען אחרת, לשיטתו אפילו אם הוא מחלל בפני עשרה שאינם שומרים שבת, עדיין הוא נחשב מומר. הראיה שלו היא מכך, שהפסוק שלמדים ממנו שצריך עשרה אנשים בשביל שדבר ייחשב בפרהסיא, ולכן צריך למסור את הנפש על קידוש ה', הוא מעדת המרגלים, וכפי שאומרת הגמרא במסכת ערכין (טו ע''א), המרגלים כפרו בקב''ה. אם כן, כמו שצריך למסור את הנפש בפני עשרה מומרים, כך אדם שמחלל שבת בפרהסיא בפני עשרה מומרים נחשב מומר.
אמנם כפי שציין הרב אשר וייס ההשוואה לא כל כך ברורה. הסיבה שבחילול ה' גם בפני עשרה מומרים זה נחשב בפרהסיא היא, שאחרי הכל שמו של הקב''ה מתבזה, וזה לא משנה בפני איזה יהודי זה נעשה. לעומת זאת בחילול שבת השאלה היא, האם אותו מחלל שבת מתבייש לחלל שבת, וכאשר הוא מחלל שבת בפני מומרים זה לא מעיד שהוא לא מתבייש לחלל שבת.
2. הגמרא בעירובין (סט ע''א) מביאה סיפור, על אדם שהוציא משא לרשות הרבים בשבת. כאשר הוא ראה את ר' יהודה הנשיא הוא החביא מהר את החפץ, כדי שר' יהודה לא יראה אותו מחלל שבת. הגמרא כותבת, שבגלל שהוא התבייש מר' יהודה, אז הוא נחשב כיהודי לעניין עירוב חצרות. מתוך מימרא זו למדו החיי אדם (עה, כו), האליה רבה (שפה) והמשנה ברורה (שם ס''ק ו), שמי שמתבייש לחלל שבת בפני אדם גדול, לא נחשב מומר לדבר עבירה, ובלשון המשנה ברורה:
''ואם מתבייש לעשות זה (= לחלל שבת) בפני אדם גדול, אף שעושה דבר זה בפני כמה אנשים, גם זה לצנעה יחשב.''
3. הקלה משמעותית נוספת, מופיעה בשו''ת בניין ציון (החדשות סי' כג). רש''י במסכת חולין (ה ע''א) כתב, שמחלל שבת בפרהסיא דינו כגוי, משום שהוא כופר בבריאת העולם על ידי הקב''ה. בעבר מי שפרק עול, פרק עול לגמרי וכפר בקב''ה ובתורה. אבל בזמנינו, אמנם הרבה מהחילונים חוטאים בשבת ועוברים על מלאכות דאורייתא ודרבנן, אבל הם לא כופרים במעשה בראשית. הם מאמינים בקב''ה, יעשו קידוש בשבת וילכו לבית הכנסת (ולו ביום כיפור). כך שקשה להגדיר אותם כמומרים, ובלשונו:
''אבל לפושעי ישראל שבזמנינו לא ידענא מה אדון בהם, אחר שבעוונות הרבים פשתה הבהרת לרוב, עד שברובם חלול שבת נעשה כהיתר... ויש בהם שמתפללים תפילת שבת ומקדשים קידוש היום ואחר כך מחללים שבת במלאכות דאורייתא ודרבנן, והרי מחלל שבת נחשב כמומר בלבד מפני שהכופר בשבת כופר בבריאה ובבורא, וזה מודה על ידי תפילה וקידוש.''
מוזמנים להגיב, מצורף גם כקובץ וורד, הרבה יותר נעים לקריאה...