האם בעי לדין שומע כעונה כדי לקיים 'זכור בפה'?

[פרי יהושע]

דאם כן, הלא איכא למ"ד הסובר שאינו חשיב כעונה בעצמו, וגם יש לדון אי נחשב בספר.

[עזריאל ברגר]

כלומר:
אי בעי דין שומע כעונה - אז יש מכאן ראיה חזקה שהשומע מהקורא בספר חשיב כהקורא בספר.

וד"ל.

[פרי יהושע]

ואכתי בעי לדין ששמוע הוא כעונה בעצמו, ובאנו לפלוג' רש"י ותוס' בסוכה
כולי האי ואולי.
ולפענ"ד פשוט דהזיכרון בפה יוצאים בשמיעה נמי, כי העיקר הוא שאינו רק לא תשכח בלב דהיינו עניין פסיבי, אלא זכירה בפה דהיינו משהו אקטיבי, שע"י לא ישכח גם בלב, וזה נראה לי ברור.

[רון]

דאם כן, הלא איכא למ"ד הסובר שאינו חשיב כעונה בעצמו, וגם יש לדון אי נחשב בספר.

הלא זה גופא ראיית החזו"א הידוע בדין שומע כעונה,
דאם נימא כהבית הלוי ליכא "ספר" וליכא "כוס"

[פרי יהושע]

דאם כן, הלא איכא למ"ד הסובר שאינו חשיב כעונה בעצמו, וגם יש לדון אי נחשב בספר.

הלא זה גופא ראיית החזו"א הידוע בדין שומע כעונה,
דאם נימא כהבית הלוי ליכא "ספר" וליכא "כוס"

יישר כוח לא זכרתי
אבל כאמור לפענ"ד אינו ראיה, ואי"ה אעיין שם בל"נ.

[אליהו בן עמרם]

דאם כן, הלא איכא למ"ד הסובר שאינו חשיב כעונה בעצמו, וגם יש לדון אי נחשב בספר.

כתב הרמב"ן בסוף פרשת כי תצא בענין מצות "זכור":
"והנכון בעיני שהוא לומר שלא תשכח מה שעשה לנו עמלק עד שנמחה את שמו מתחת השמים, ונספר זה לבנינו ולדורותינו לומר להם כך עשה לנו הרשע, ולכך נצטווינו למחות את שמו"
והמשנ"ב בסימן תרפ"ה ס"ק ט"ז בקושייתו על המג"א דנקט שאפשר לצאת עפ"י הדחק במצות ה"זכירה" בפרשת "ויבוא עמלק", לומד את דברי הרמב"ן הנ"ל שהם "צורת" ו"אופן" הקיום של זכירת מעשה עמלק. עיי"ש. (כלומר המשנ"ב מכניס וכולל את דברי הרמב"ן באופן הקיום שלנו ע"י קריאת התורה של "זכור", ואומר, שדווקא בקריאת פרשת "זכור" אפשר לצאת, כי יש בזה את כל הפרטים הנדרשים שהרמב"ן מצריך שיהיו במצות "זכור")
מ"מ להבנתו של המשנ"ב ברמב"ן יוצא לכאורה גם כך, ש"צורת" ואופן הקיום הוא: "ונספר זה לבנינו ולדורותינו לומר להם..."
כלומר, שהציבור השומע לא יוצא מדין "שומע כעונה", אלא שהבעל קורא מספר להם את הסיפור והם שומעים את סיפורו. כמין מצוה משותפת של משמיע ושומע. וכדרך סיפור יציאת מצרים בהגדה של פסח, בסיפור דברים מאב לבן או מאחד לחברו, שהאב מספר והבן או החבר שומע.

[אוהב עמו]

דאם כן, הלא איכא למ"ד הסובר שאינו חשיב כעונה בעצמו, וגם יש לדון אי נחשב בספר.

כתב הרמב"ן בסוף פרשת כי תצא בענין מצות "זכור":
"והנכון בעיני שהוא לומר שלא תשכח מה שעשה לנו עמלק עד שנמחה את שמו מתחת השמים, ונספר זה לבנינו ולדורותינו לומר להם כך עשה לנו הרשע, ולכך נצטווינו למחות את שמו"
והמשנ"ב בסימן תרפ"ה ס"ק ט"ז בקושייתו על המג"א דנקט שאפשר לצאת עפ"י הדחק במצות ה"זכירה" בפרשת "ויבוא עמלק", לומד את דברי הרמב"ן הנ"ל שהם "צורת" ו"אופן" הקיום של זכירת מעשה עמלק. עיי"ש. (כלומר המשנ"ב מכניס וכולל את דברי הרמב"ן באופן הקיום שלנו ע"י קריאת התורה של "זכור", ואומר, שדווקא בקריאת פרשת "זכור" אפשר לצאת, כי יש בזה את כל הפרטים הנדרשים שהרמב"ן מצריך שיהיו במצות "זכור")
מ"מ להבנתו של המשנ"ב ברמב"ן יוצא לכאורה גם כך, ש"צורת" ואופן הקיום הוא: "ונספר זה לבנינו ולדורותינו לומר להם..."
כלומר, שהציבור השומע לא יוצא מדין "שומע כעונה", אלא שהבעל קורא מספר להם את הסיפור והם שומעים את סיפורו. כמין מצוה משותפת של משמיע ושומע. וכדרך סיפור יציאת מצרים בהגדה של פסח, בסיפור דברים מאב לבן או מאחד לחברו, שהאב מספר והבן או החבר שומע.

בהנהגת הגר"א לעלות בעצמו לתורה, מבואר דלא ס"ל הכי.
[וממקום שבאת ללמוד נמצא למד, האם בהגדה יש ענין להיות המספר ולא השומע ונפק"מ האם לערוך את הסדר עם בניו או אצל אביו, ונ"ל שהגר"א וייס דיבר בזה]

[פרי יהושע]

דאם כן, הלא איכא למ"ד הסובר שאינו חשיב כעונה בעצמו, וגם יש לדון אי נחשב בספר.

כתב הרמב"ן בסוף פרשת כי תצא בענין מצות "זכור":
"והנכון בעיני שהוא לומר שלא תשכח מה שעשה לנו עמלק עד שנמחה את שמו מתחת השמים, ונספר זה לבנינו ולדורותינו לומר להם כך עשה לנו הרשע, ולכך נצטווינו למחות את שמו"
והמשנ"ב בסימן תרפ"ה ס"ק ט"ז בקושייתו על המג"א דנקט שאפשר לצאת עפ"י הדחק במצות ה"זכירה" בפרשת "ויבוא עמלק", לומד את דברי הרמב"ן הנ"ל שהם "צורת" ו"אופן" הקיום של זכירת מעשה עמלק. עיי"ש. (כלומר המשנ"ב מכניס וכולל את דברי הרמב"ן באופן הקיום שלנו ע"י קריאת התורה של "זכור", ואומר, שדווקא בקריאת פרשת "זכור" אפשר לצאת, כי יש בזה את כל הפרטים הנדרשים שהרמב"ן מצריך שיהיו במצות "זכור")
מ"מ להבנתו של המשנ"ב ברמב"ן יוצא לכאורה גם כך, ש"צורת" ואופן הקיום הוא: "ונספר זה לבנינו ולדורותינו לומר להם..."
כלומר, שהציבור השומע לא יוצא מדין "שומע כעונה", אלא שהבעל קורא מספר להם את הסיפור והם שומעים את סיפורו. כמין מצוה משותפת של משמיע ושומע. וכדרך סיפור יציאת מצרים בהגדה של פסח, בסיפור דברים מאב לבן או מאחד לחברו, שהאב מספר והבן או החבר שומע.

בהנהגת הגר"א לעלות בעצמו לתורה, מבואר דלא ס"ל הכי.
[וממקום שבאת ללמוד נמצא למד, האם בהגדה יש ענין להיות המספר ולא השומע ונפק"מ האם לערוך את הסדר עם בניו או אצל אביו, ונ"ל שהגר"א וייס דיבר בזה]

מה הבנת במנהג הגר"א?
אם חשב שאינו יוצא בשומע כעונה, מה יעשו כל הקהל מלבדו?
ויעויין בכנסת אברהם (להגר"א פרבשטיין זצ"ל), כתב בזה עמקות, ואיני זוכר כעת, אי"ה בל"נ (ואם יהיה ביקוש) נעיין שם.

[אוהב עמו]

ר"ל שאם יש כאן מצווה משותפת של שומע ומשמיע א"כ לכאורה אין מעלה להיות משמיע מאשר שומע, ומדהקפיד הגר"א לעלות בעצמו ע"כ ס"ל דהוי כדין שומע כעונה שהוא מגדר שליחות וא"כ מצוה בו יותר מבשלוחו.
והגש"פ עצמה ג"כ יש לדון האם הוי דין סיפור משותף של שומע ומשמיע, ולכאורה נפק"מ האם השומע צריך לחזור ולשאול מה נשתנה או סגי שאחד שואל ואחד משיב.

[אליהו בן עמרם]

ר"ל שאם יש כאן מצווה משותפת של שומע ומשמיע א"כ לכאורה אין מעלה להיות משמיע מאשר שומע, ומדהקפיד הגר"א לעלות בעצמו ע"כ ס"ל דהוי כדין שומע כעונה שהוא מגדר שליחות וא"כ מצוה בו יותר מבשלוחו.
והגש"פ עצמה ג"כ יש לדון האם הוי דין סיפור משותף של שומע ומשמיע, ולכאורה נפק"מ האם השומע צריך לחזור ולשאול מה נשתנה או סגי שאחד שואל ואחד משיב.

מי מבאר גדר שליחות בשומע כעונה?

[לבי במערב]

והגש"פ עצמה ג"כ יש לדון האם הוי דין סיפור משותף של שומע ומשמיע, ולכאורה נפק"מ האם השומע צריך לחזור ולשאול מה נשתנה או סגי שאחד שואל ואחד משיב.

יש מקום להוכיח קצת ממנהג כמה גדולים לשאול בעצמם (בלחש, וביארו זאת באופנים שונים).

[פרי יהושע]

ר"ל שאם יש כאן מצווה משותפת של שומע ומשמיע א"כ לכאורה אין מעלה להיות משמיע מאשר שומע, ומדהקפיד הגר"א לעלות בעצמו ע"כ ס"ל דהוי כדין שומע כעונה שהוא מגדר שליחות וא"כ מצוה בו יותר מבשלוחו.
והגש"פ עצמה ג"כ יש לדון האם הוי דין סיפור משותף של שומע ומשמיע, ולכאורה נפק"מ האם השומע צריך לחזור ולשאול מה נשתנה או סגי שאחד שואל ואחד משיב.

אם הייתי אומר מהדר ניחא, אם הקפיד מה עשו אחרים, אלא שכל העניין נטול הבנה כל עיקר.

[אוהב עמו]

והגש"פ עצמה ג"כ יש לדון האם הוי דין סיפור משותף של שומע ומשמיע, ולכאורה נפק"מ האם השומע צריך לחזור ולשאול מה נשתנה או סגי שאחד שואל ואחד משיב.

יש מקום להוכיח קצת ממנהג כמה גדולים לשאול בעצמם (בלחש, וביארו זאת באופנים שונים).

הנה מה שכתבתי במקו"א בענין זה

ובעיקר דין שאלה ותשובה בסיפור יציאת מצרים כ' הרמ"א תעג,ז וכשהבן או האשה שואלת א"צ לומר מה נשתנה אלא מתחיל עבדים היינו, ובהג' החת"ס הביא דברי הרמב"ם פ"ז ה"ב שמשמע שהקורא ההגדה יאמר מה נשתנה ובגמרא משמע שאם הבן שואל מה נשתנה א"צ הקורא לומר אלא מעבדים היינו, ולכאורה ראייתו ממעשה דרב נחמן ודרו עבדיה שהבאנו לעיל, וכבר בי' ברבינו מנוח שם דהרמב"ם ס"ל שאין ההלכה כהאי סוגיא. ונראה דפליגי בגדר יצי"מ האם בעינן דרך שאלה ותשובה ממש או שרק בעינן תשובה שכשהדברים נאמרים בתור תשובה אזי יש להם יותר תוקף ומשמעות והשאלה היא היכי תימצי להגיע לתשובה.
וב"ה מצאתי סייעתא לדבריי בדברי שו"ע הגר"ז שכ' שתלמידי חכמים שואלים זה את זה מה נשתנה היינו שהאחד שואל לחברו ואין צריך חברו לחזור ולשאול אותו אבל עבדים היינו צריכים לומר שניהם ומבואר דבעינן שכל אחד יקרא ההגדה בעצמו ולא יוצא בשמיעה מחברו אבל מה נשתנה אין צריך כל אחד לומר אלא סגי שיש שאלה שעל ידה עבדים היינו נאמר בדרך תשובה ועי"ז מקיים שפיר סיפור יצי"מ ודו"ק

ומסתמא בפורום פסח כבר נכב"ב