ברכת העיטוש (מלבד האיחול "אסותא/לבריאות"...)

[הוגה ומעיין]

מה מברכים על ההתעטשות?

א. ברכת "אלהי, נשמה שנתת בי", השמטתה אצל רס"ג והזכרתה בשמו ע"י אבודרהם

בברכות דף ס עמוד ב איתא:
כי מתער אומר אלהי נשמה שנתת בי טהורה אתה יצרתה בי אתה נפחתה בי ואתה משמרה בקרבי ואתה עתיד ליטלה ממני ולהחזירה בי לעתיד לבא כל זמן שהנשמה בקרבי מודה אני לפניך ה' אלהי ואלהי אבותי רבון כל העולמים אדון כל הנשמות ברוך אתה ה' המחזיר נשמות לפגרים מתים.

ברכה זו מובאת בסידור רע"ג וברמב"ם ושאר פוסקים. בסידור רס"ג לא נמצאה, ותמהו על כך. בפרט שבנוסחאות אבודרהם שברוב כה"י ובדפוסים איתא בשם רס"ג שגורס בברכה זו סמוך לחתימה "אדון כל הנשמות".

אלא שאבודרהם אינו כותב שהדברים נמצאים בסידור רס"ג, ויתכן שהם בחיבור אחר שלו.

ב. ספר הברכות של רס"ג
הכיוון הזה מתחזק לאור ההפניות של רס"ג עצמו לסידור בחיבוריו האחרים. בכל החיבורים הוא לא נזכר, כנראה משום שהתחבר באחרית ימיו, אחרי שחיבר את החיבורים האחרים. מלבד פירושו לבראשית, בו יש שתי הפניות לענייני ברכות, ובשתיהן אין רס"ג מכנה את החיבור לא בשם "סידור" כפי שכונה על ידי הבאים אחריו, ולא בשם "קובץ התפילות והברכות" כפי שהוא קרא לו. במקומם מופיע השם "ספר הברכות". מתוך כך שיער דן גרינברגר, שלפני שחיבר רס"ג את הסידור, חיבר בנפרד את חלק הברכות וקרא לו "ספר הברכות". חיבור זה קדם לפירוש לבראשית. אחר כך, כשחיבר את הסידור כלל בו גם את החיבור על הברכות.

ואם כן הרי יתכן שברכת "אלהי, נשמה שנתת בי" נכללה בספר הברכות, ומשם הביאה אבודרהם. אלא שעדיין צ"ע למה לא הזכיר רס"ג ברכה זו בין ברכות השחר בסידורו.

ג. ברכת "אלהי, נשמה שנתת בי" על התעטשות
יתכן שפתרון החידה בקטע הגניזה קיימברידג' CUL. T-S NS 230.1. קטע זה כולל את הברכות לפי סדרן בסידור רס"ג, ושם כן מופיעה ברכת "אלהי, נשמה שנתת בי", ולפניה המילים המפתיעות: אדא עטס יקול. כלומר: כאשר מתעטש, אומר.

אחריה מופיע נוסח חילופי, עם ההסתייגות "וקום יקולו" שמביעה בסידור רס"ג עמדה מסוייגת כלפי מנהג שאינו מקורי: חי ה' וברוך צורי וירום אלהי ישעי, ברוך אתה ה' מחיה המתים.

ברכות CUL. T-S NS 230.1 Fragment 1v, FGP No. C383609.jpg (393.62 KiB) נצפה 8509 פעמים

אם אכן קטע זה אינו המצאה נועזת של איש עלום שם וחסר אחריות, יתכן שהקטע הוא מתוך "ספר הברכות" הראשון של רס"ג. רס"ג סבר שברכה זו אכן נקבעה בזמן ההתעוררות, אבל לא על ההתעוררות נקבעה, על החזרת הנשמה - שאכן לא נזכרת בברכה - אלא על שימורה של הנשמה, למרות ההתעטשות.

לכן לא קבע רס"ג את הברכה בין ברכות השחר, על פי דרכו בסידורו, שלא קבע את הברכות לפי סדר אמירתן אלא לפי המשמעות העקרונית שלהן. כך את ברכת "הנותן לשכוי בינה" לא כלל בין ברכות השחר, אלא בסוף ברכות השמיעה (במהדורה עמ' צג).

לפי זה יתכן שאכן בעת הכללת ספר הברכות בסידור נכללה ברכה זו במקומה, או שבאותה עת חזר בו רס"ג ונקט שאין זו ברכה על התעטשות והעבירה ממקומה, אך למקומה הנכון לא באה.

[ישראל אליהו]

וראה בילקוט שמעוני תורה פרשת לך לך רמז עז שחייב אדם [בעצמו, ולא אחרים] בעטישה להודות להקב"ה שנהפך ממות לחיים

[הוגה ומעיין]

יישר כח. זהו אכן מקור חשוב, שבזכותו הדברים יוצאים מכלל השערה קלושה ונכנסים להיכל הביסוס.

האם ידוע מה מקורו של הילקוט שם?

[בקרו טלה]

יישר כח. זהו אכן מקור חשוב, שבזכותו הדברים יוצאים מכלל השערה קלושה ונכנסים להיכל הביסוס.

האם ידוע מה מקורו של הילקוט שם?

פרדר"א פנ"ב

[הוגה ומעיין]

יישר כח. זהו אכן מקור חשוב, שבזכותו הדברים יוצאים מכלל השערה קלושה ונכנסים להיכל הביסוס.

האם ידוע מה מקורו של הילקוט שם?

פרדר"א פנ"ב

יישר כח,
אך לכאורה אין בכך מקור לחיוב הודאה, ואמירת "חיים" היא ברכה, ע"ד אמירת "אסותא". משא"כ בילקוט שמבואר שהוא חיוב הודאה, והוא כבר קרוב יותר לתקנת ברכת הודאה.

[לענין]

ממש מרתק
אם כנים דבריך ש כאן חומרא חדשה, לחכות עם הברכה עד לאחר שמתעטש...

[כדכד]

אולי החומרא החדשה היא להתעטש כשקמים כדי שהברכה תחול גם על כך?

[פלגינן]

האם לא נזכר כלום מזה בספר 'עיטוש בהלכה'?
viewtopic.php?f=7&t=10218#p94740

[הוגה ומעיין]

יישר כח. זהו אכן מקור חשוב, שבזכותו הדברים יוצאים מכלל השערה קלושה ונכנסים להיכל הביסוס.

האם ידוע מה מקורו של הילקוט שם?

פרדר"א פנ"ב

יישר כח,
אך לכאורה אין בכך מקור לחיוב הודאה, ואמירת "חיים" היא ברכה, ע"ד אמירת "אסותא". משא"כ בילקוט שמבואר שהוא חיוב הודאה, והוא כבר קרוב יותר לתקנת ברכת הודאה.

שו"ר שהרד"ל כותב שזו גירסת הילקוט בפדר"א. וכפי הנראה לכך כוונת הרב בקרו טלה.
וראה מה שהרחיב בזה ב"אליבא דהילכתא" קובץ לט עמ' לו, וכן אודות דברי מהרש"ל ושל"ה שנפסקו להלכה, לומר "לישועתך קיוויתי ה'".

[חד ברנש]

הרב הוגה ומעיין,
אל תסמוך על דפוסי פרקי דר"א, המשובשים. תפנה לד"ר אליעזר טרייטל שערך מהדורה סינופטית מהמדרש והוא ישלח אליך באדיבות ובשמחה את הפרק הדרוש.

[הוגה ומעיין]

כעצתך עשיתי והוא אכן נענה בשמחה. ויבורך על כך.

אולם אף לא אחד מעדי הנוסח תומך בנוסח הילקוט. לא עוד אלא שרובם מרחיקים את הנוסח עוד יותר מכוונתו לדעת הילקוט, בהוספת "לחבירו". לפי הוספה זו אין המתעטש אומר "חיים" אלא חבירו אומר לו. ואילו לילקוט, המתעטש עצמו מודה על החיים.

[באמונתו]

לעניות דעתי, ייתכן לבאר שורש ברכת "א-לוהי נשמה" על עיטוש שבכ"י, שבאמת מיסודה היא קרובה לגרסתנו בגמרא ברכות: "כי מתער" אומר א-להי נשמה;

המסתבר מתוך ראיות שונות, אשר אולי יש לומר כאן "נשתנו הטבעים", אך בכל אופן, האנשים בבוקר כשקמו היו מתעטשים! אדם בבקר שקם והתעטש, סימן היה וסמל לקימתו, ועל כן נתקן הברכה על עיטוש, שבעצם מכוון לעיקר קימתו, וכמו במנהגינו. הרי קריאת תרנגול גם סמל לאור בוקר, והעולם נוהגים לברך גם בלא תרנגול.

במלכים ב פרק ד (לה) וַיָּ֜שָׁב וַיֵּ֣לֶךְ בַּבַּ֗יִת אַחַ֥ת הֵ֙נָּה֙ וְאַחַ֣ת הֵ֔נָּה וַיַּ֖עַל וַיִּגְהַ֣ר עָלָ֑יו וַיְזוֹרֵ֤ר הַנַּ֙עַר֙ עַד־שֶׁ֣בַע פְּעָמִ֔ים וַיִּפְקַ֥ח הַנַּ֖עַר אֶת־ עֵינָֽיו: רש"י: ויזורר - נתעטש:
גם בתחייה העתידית, תיקנו בתפילת טל: "יעוררו יזוררו יחיו ברדת טל".
בדרך פשט לא מובן הקשר והשייכות של עיטוש לתחיית מתים, רק שהעיטוש משמש סימן התעוררות. אכן השורש "זרר" מתחלף בשורש "ערר" בא"ב אי"ק בכ"ר.

תופעת עיטוש שכזאת, מתועדת אף בימינו, ונקראת בשם "Photic sneeze reflex".
לפי המחקר: The condition affects 18–35% of the worlds population, but its exact mechanism of action is not well understood
כבר אריסטו בספרו מנסה להסביר סיבת תופעה הזאת: The photic sneeze effect is a genetic tendency to begin sneezing, sometimes many times consecutively... when suddenly exposed to bright light. This condition tends to occur more severely after one has emerged into the light after spending time in a dark environment. Although the syndrome is thought to affect about 18-35% of the human population, it is relatively harmless and not widely studied
The photic sneeze effect has been documented for many centuries. The Greek philosopher Aristotle was one of the first to contemplate this strange phenomenon in 350 BCE, exploring why looking at the sun causes a person to sneeze in The Book of Problems: "Why does the heat of the sun provoke sneezing

אפשר שבזמן הרס"ג, כבר אבד הקשר בין עיטוש להתעוררות, אך דברינו מכוונים למקור של ברכה ההיא מקדם, אשר כפי הנראה הכיר רס"ג ז"ל מנוסחאות עתיקות.

[הוגה ומעיין]

יישר כח על ההרחבה המרתקת והמקורות העשירים!

אציין רק שבמקור הפסידו-אריסטוטלי שהבאת מדובר על עיטוש כתוצאה מחשיפה לאור השמש, ולא כתוצאה מהתעוררות, כך שהדברים קשורים רק במקרה שהאדם ניעור משנתו כשקרני השמש החודרים מהחלון מפזזים על פניו לפני קומו.

[הוגה ומעיין]

לגופה של השערה שהעליתי כאן, ביררתי שוב את הסוגיה והעליתי שכתב יד זה אינו מסדר הברכות של רס"ג, ומדובר בסדר ברכות אחר, של חכם שנהג במנהג ארץ ישראל, והועתק על ידי סופר שהתמחה בהעתקת סידורים. ולמדנו מכל מקום שיש מבני ארץ ישראל שהיו נוהגים לברך ברכות "אלהי, נשמה" וברכת "מחיה המתים" על העיטוש, ולא סתם על הקימה מהשינה.

אלא שמעתה אפשר שרס"ג אף הוא סובר כך, ועל כן משפסקו להתעטש בעת הקימה מהשינה, אין מקום לברכות אלו, ולכן השמיטן מסידורו.

ואכמ"ל בזה.

[באמונתו]

יישר כח על ההרחבה המרתקת והמקורות העשירים!

אציין רק שבמקור הפסידו-אריסטוטלי שהבאת מדובר על עיטוש כתוצאה מחשיפה לאור השמש, ולא כתוצאה מהתעוררות, כך שהדברים קשורים רק במקרה שהאדם ניעור משנתו כשקרני השמש החודרים מהחלון מפזזים על פניו לפני קומו.

ה"פרובלימטה" המיוחס לאריסטו, מוסכם בוודאי ש"הגיע לתצורתו הסופית בשלב כלשהו בין המאה ה-3 לפנה"ס לבין המאה ה-6 לספירה". הוי אומר בחפיפה לתקופת תנאים ואמוראים ממש, שזהו החשוב בעניינינו, ואין נ"מ אם אריסטו הכותב, או חכם אחר מהיוונים. (יש אומרים שאמנם יסוד הספר הוא מאריסטו, מאחר שהייחוס אליו הוא מזמנים עתיקים, וגם מתוכו מוכח, רק שהוסיפו עליו, ואם נכון הדבר, קשה לדעת מה הוא ממנו, ומה הוסיפו "בית מדרשו", ראה: https://www.jstor.org/stable/636001, ועוד).

נכון הוא שה"photic sneeze reflex" (ריפלקס ההתעטשות באור) קשור בחשיפה הפתאומית אל אור בהיר בהגדרה המדעית, אך בפירוש מציינים: This condition tends to occur more severely after one has emerged into the light after spending time in a dark environment, דהיינו אחרי שהות בחושך בפרט, (ראה https://www.rightdiagnosis.com/a/achoo/intro.htm)
צריך לזכור שפעם רגילים בני אדם בהשכמה היו עם אור השמש, ואור השמש הוא היה המעורר אנשים משנתם, (ראה הירושלמי - ברכות פרק א' הלכה א': הוא שדוד אמר עורה כבודי, עורה הנבל וכינור, אעירה שחר וכו' אנא הוינא מעורר שחרה, שחרה לא הוה מעורר לי, והיה יצרו מקטרגו ואומר לו, דוד, דרכן של מלכים להיות השחר מעוררן, ואת אמר אעירה שחר וכו'), מלבד קריאת תרנגול. ממילא, עם אותו "ריפלקס", סביר ומתבקש שהתעטשו והתעוררו, בתגובה לזריחה השחרית כל בוקר.
(יש לציין עוד כי את המוחש אין להכחיש, שעוד היום רבים מתעטשים בהשכמה, וחיפוש אקראי יוכיח הדבר).

[באמונתו]

לגופה של השערה שהעליתי כאן, ביררתי שוב את הסוגיה והעליתי שכתב יד זה אינו מסדר הברכות של רס"ג, ומדובר בסדר ברכות אחר, של חכם שנהג במנהג ארץ ישראל, והועתק על ידי סופר שהתמחה בהעתקת סידורים. ולמדנו מכל מקום שיש מבני ארץ ישראל שהיו נוהגים לברך ברכות "אלהי, נשמה" וברכת "מחיה המתים" על העיטוש, ולא סתם על הקימה מהשינה.

אלא שמעתה אפשר שרס"ג אף הוא סובר כך, ועל כן משפסקו להתעטש בעת הקימה מהשינה, אין מקום לברכות אלו, ולכן השמיטן מסידורו.

ואכמ"ל בזה.

לעניות דעתי, ייתכן לומר שברכת "א-לוהי נשמה", השמטה היא בעלמא מסידור רס"ג שבידינו, מפני שמלבד ספר אבודרהם, (אשר רחוקה היא בעיניי ההשערה לומר שהתכוון לספר הברכות של רס"ג), גם בסידור רבי שלמה בן נתן (עמ' ח'), המשמש מקור מצוין לענייני סידור רס"ג, שכן חלק גדול ממנו העתקה היא מסידור רס"ג, מובא ברכת "א-לוהי נשמה" עם נוסח המיוחס לרס"ג "אדון כל הנשמות"!
שוב מצאתי שמדובר בטעות, כי הכ"י ממנו העתיק קרויזר, מפורש שם "אדון כל המעשים", לא "אדון כל הנשמות".
אם נכונו דברינו, הרי יש לומר ש"ברכת העיטוש", מוצא מקורה היא בנוסח א"י קדום, וכפי שהעליתם, ואינו עניין לרס"ג כל עיקר.

[הוגה ומעיין]

כעת ראה אור, בחסדי המקום עלינו, המאמר שהבשיל מתוך אשכול זה, בקובץ בית אהרן וישראל:

https://www.academia.edu/39997587

[לענין]

כעת ראה אור, בחסדי המקום עלינו, המאמר שהבשיל מתוך אשכול זה, בקובץ בית אהרן וישראל:

https://www.academia.edu/39997587

ברכותי!
מה שתרגמת (בעמ' ל"א) 'אלגלנאר' שהוא נץ הרימון, הוא פלא כיצד ברכתו עשבי בשמים והלא לאו עשב הוא, והערת מעין זה בהערה.
לפי מה שחפשתי מלמעלה, מתפרשת תבה זו על נצנים סתמא ולא רק על רימונים, בס' התגלות הסודות של ר"י עקנין משתמש בזה בשביל ענבים.

מעתה לא רחוק הדבר כי המכוון הוא כלפי מ"ש בגמ' ברכות מ"ג ב', סיגלי מברכין עליהם בורא עשבי בשמים, ויש שפירשו (וכגון הרשב"ץ) דהמכוון הוא בזה לאשכול הכופר.
ואם נחפש את אשכול הכופר זה נעיין ברש"י שיר השירים (א' י"ד) 'יש בושם ששמו כופר כמו כפרים עם נרדים, ועשוי כעין אשכולות'.
ודברי רש"י יתפרשו עם דברי הרמב"ם בפירוש המשנה (שביעית ז' ו') 'והכפר, נקרא בלשון ערב חנה, וכן נאמר באשכול הכופר אלחנה, היא אשכולות יפות עד מאד'.
ציור של כופר זה, ניתן לראות אצל ז' עמר 'הצומח והחי במשנת הרמב"ם' עמ' 97. פירות עץ זה אכן נראים כמו נצנים קטנים, ומאד מובן מפני מה מברכים עליהם בורא עשבי בשמים לפי שאין זה עץ ממש [אם כי הבה"ג כתב שחנה מברכין עליו עצי בשמים, ובאמת יש לדון עליו אי מקרי עץ או עשב, אך עתה לא יפלא שבעל סדר ברכות זה החשיב צמח זה כעשב ולא כעץ, מה שודאי קשה להגיד על נץ הרימון הממשי. כל זה בהנחה שאכן 'אלגלנאר' מתפרש גם על נצנים לאו דוקא של רימון (וכמו שהבאתי שיש שכתבוהו על ענבים).

ושני אגבים -
א. בהע' 27 יש ט"ס על השמנים, בטעות נכפל על שניהם 'עצי בשמים', יע"ש.
ב. חידוש בעיני שענבר מברכין עליו עצי בשמים, דומני שבראשונים התייחסו לזה כדומם ולא כתולדת האורן, האם גם רס"ג כתב כן?

[הוגה ומעיין]

כעת ראה אור, בחסדי המקום עלינו, המאמר שהבשיל מתוך אשכול זה, בקובץ בית אהרן וישראל:

https://www.academia.edu/39997587

ברכותי!
מה שתרגמת (בעמ' ל"א) 'אלגלנאר' שהוא נץ הרימון, הוא פלא כיצד ברכתו עשבי בשמים והלא לאו עשב הוא, והערת מעין זה בהערה.
לפי מה שחפשתי מלמעלה, מתפרשת תבה זו על נצנים סתמא ולא רק על רימונים, בס' התגלות הסודות של ר"י עקנין משתמש בזה בשביל ענבים.

מעתה לא רחוק הדבר כי המכוון הוא כלפי מ"ש בגמ' ברכות מ"ג ב', סיגלי מברכין עליהם בורא עשבי בשמים, ויש שפירשו (וכגון הרשב"ץ) דהמכוון הוא בזה לאשכול הכופר.
ואם נחפש את אשכול הכופר זה נעיין ברש"י שיר השירים (א' י"ד) 'יש בושם ששמו כופר כמו כפרים עם נרדים, ועשוי כעין אשכולות'.
ודברי רש"י יתפרשו עם דברי הרמב"ם בפירוש המשנה (שביעית ז' ו') 'והכפר, נקרא בלשון ערב חנה, וכן נאמר באשכול הכופר אלחנה, היא אשכולות יפות עד מאד'.
ציור של כופר זה, ניתן לראות אצל ז' עמר 'הצומח והחי במשנת הרמב"ם' עמ' 97. פירות עץ זה אכן נראים כמו נצנים קטנים, ומאד מובן מפני מה מברכים עליהם בורא עשבי בשמים לפי שאין זה עץ ממש [אם כי הבה"ג כתב שחנה מברכין עליו עצי בשמים, ובאמת יש לדון עליו אי מקרי עץ או עשב, אך עתה לא יפלא שבעל סדר ברכות זה החשיב צמח זה כעשב ולא כעץ, מה שודאי קשה להגיד על נץ הרימון הממשי. כל זה בהנחה שאכן 'אלגלנאר' מתפרש גם על נצנים לאו דוקא של רימון (וכמו שהבאתי שיש שכתבוהו על ענבים).

ושני אגבים -
א. בהע' 27 יש ט"ס על השמנים, בטעות נכפל על שניהם 'עצי בשמים', יע"ש.
ב. חידוש בעיני שענבר מברכין עליו עצי בשמים, דומני שבראשונים התייחסו לזה כדומם ולא כתולדת האורן, האם גם רס"ג כתב כן?

ייש"כ גדול על ההערות וההשקעה בכלל.

בנוגע לגלנאר, במקומות רבים למדי בספרי רבותינו בערבית מופיעה מילה זו תמיד בהוראת נץ הרימון.

וכן הוא במילונים הקדומים והחדשים. דוזי, עמ' 209: est le balaustrier ou grenadier sauvage, le grenadier à fleur double qui ne porte point de fruit, ליין, כרך ב עמ' 446, אף מסביר שהמילה שאולה מפרסית, ובה הכתיב "כלנאר", ומנתח ש"כל" הוא פרח, ו"נאר" הוא רימון.

לכן צ"ל שב"התגלות הסודות" המילה משמשת בשאילה לא שגורה, וקשה למתוח אותה הלאה.

בנוגע להצעת מעכ"ת לזיהוי עם סיגלי-כופר-אלחנה, יל"ע אם רשב"ץ זיהה את הכופר עם חנה.

ובנוגע לענבר, גם רס"ג כותב כך, ראה הסידור הנדפס עמ' צג. והערת מעכ"ת נכונה. ובמאמר שפרסמתי לזיהוי סממני הקטורת, כתבתי בענין הקציעה: רס"ג (תפסיר לשמות שם) ורד"ק (תהלים שם) כתבו שהוא הנקרא בערבית 'ענבר', וכן כתב בשלטי הגבורים בשם מר רב חפץ. זיהויו אינו ברור. בזמן הראשונים עוד נקראו בערבית מוכרי בשמי הענבר בשם ענברי, וגם בערבית המדוברת בימינו ידוע בושם בשם זה [عَنْبَر], והוא שרף מאובן מעצים מחטניים, באנגלית ושאר שפות לע"ז Amber, ע"כ. ואם כן הוא שרף הבא מן הצומח, וכנראה שרס"ג כן התייחס אליו כבא מן הצומח ולא כמאובן.

ואכן רשב"ן בסידורו פט"ז חולק בזה על רס"ג וכותב שברכתו בורא מיני בשמים כמו המוסק.