חידושי הגפ"ת
ספר מאיר עיני חכמים דפוס ראשון ויניציאה שע"ט
ואחר כך במהדורות רבות ובדפוסי הגמרא
כולל חידושים וביאורים למסכתות שנוהגים ללמוד בדור הזה (כנכתב בשער הספר)
בבא קמא, בבא מציעא, בבא בתרא, סנהדרין, מכות, עבודה זרה, שבת, עירובין, פסחים, ביצה, סוכה, קדושין, כתובות, גיטין, יבמות, חולין, נדה
שו"ת מהר"ם לובלין
ספר מנהיר עיני חכמים דפוס ראשון ויניציאה שע"ח
כולל ק"מ תשובות, קי"ד דף
דרכו היה לחתום
נאם הצעיר מאיר בן מהר"ר גדליה זלה"ה חתן המלך הגאון מהררי"ץ כ"ץ זלה"ה
בהקדמה כותב בנו שמהר"ם חיבר שבעה ספרים בכל חלקי התורה,
שניים מתוכם ידועים, החידושים והשו"ת.
מעניין האם ידוע מה עלה בגורל הספרים האחרים, והאם שרד דבר בכתי"ק. (מלבד זה שכנראה הוא העתקת סופר).
בנו של מהר"ם לובלין הקדמת ספר מאיר עיני חכמים, כתב:
הנר הראשון - ביאור על התורה שבעל פה בתוספות ובגמרא. דבור דבר על אופניו כמעט בכל ששה סדרה. כנהוג ללמוד בזמנינו בתדירה. ומעול העבודה האמורה. כמו שנאמר שעליו היה כלנה. לימודיות ומדיות והנהגות המדינה. קרה מקרה. שהשמיט עבור זה קצת מקומות אם יגזור ה' חיי בגזירה. אמלא ההרבה והחסרה:
הנר השני -הוסיף ידו שנית בשאלות ותשובות. מכל אשר לפניהם חשובות. משיב נפש ולבות. נשברות נאנחות ומדיבות ויוציאם לאור באור גחליו ולהבות. מדבש ונופש צופים עריבות:
הנר השלישי - להאיר על הארץ מאו"ר הגדו"ל על ארבע טורים. סיני ועוקר הרים. דברים יקרים וברורים. כזוהר הרקיע מזהירים:
הנר הרביעי - המאו"ר הקט"ן באורי"ם כבדו את ה' על שערי דורא. אשר ממנו יתמלא כל הבית אורה. מדיני איסור והיתר כפי דת התורה:
הנר החמישי - נ"ר מצו"ה על ספר מצות גדול. פירוש נבדל. עין לא ראתה עד כי לספור חדל:
הנר הששי - תור"ה או"ר. והם דרשות חדשות דרושים לכל חפציהם. מדי חודש בחדשו ומדי שבת בשבתיהם:
הנר השביעי - אור שבעת הימים התחיל לחבר חיבור גדול כולל תורה שבכתב ותורה שבעל פה. לא הניח דבר גדול ודבר קטן מכל הדינים הנהוגים בכל הזמנים. ומאור"ת חסר כתיב כי לא גמר מעשהו כי לקח אותו אלהים. והיו ימיו מעטים ורעי"ם. בכן חלקי אמרה נפשי להקים שמו על שם נחלתו וחלקו מכל עמלו שעמל לנפשו לחפור הבארו"ת הסתומים לקראת להם שמות בשם הגאון מ"ו אבי ז"ל ולרגל המלאכה אשר לפני אתנהלה לעתי לילך לפני ולפנים ולהדפיס את שני המאורו"ת הגדולים חדושי גמר' ופי' ותוספות, שניה להשאלות ותשובות. שם האחד...
הפניות מהר"ם לביאורו לטור חושן משפט
מהר"ם על שבת דף י/א
ד"ה דין אמת לאמתו לאפוקי דין מרומה עיין במה שכתבתי בביאורי על הטורים בטור ח"ה סי' א':
מהר"ם על בבא מציעא דף יב/ב
ד"ה ששכרו ללקט מציאות וה"פ דברייתא וכו'. עיין בטור ח"מ סימן ע"ר שהרמ"ה מפרש לסברת רב פפא הברייתא בע"א וע"ד שביארתי שם בביאורי לס' הטורים:
מהר"ם על בבא מציעא דף נה/א
ד"ה ותנא דידן וכו' עד וכי משני אלוי לאפוקי מדרב קטינא וכו'. דברי התוס' תמוהים הם דהא פירשו דהשתא ידע המסקנא דלקמן דרב קטינא מודה דבתחלת הדין בעינן שוה פרוטה דהא פירשו דהא דפריך המקשה ותנא דידן מ"ט לא תני ישיבת הדיינים ידע שפיר המסקנא כדלעיל וצריך לישב דה"ק בגמרא לאפוקי מדרב קטינא ר"ל דאצטריך לוי למיתני ישיבת הדיינים דלא תטעה לומר דאפילו בתחלת דין נמי נזקקין לפחות משוה פרוטה כמו שאמר רב קטינא בגמר דין וק"ל ועיין באשר"י דלא נמשך אחר דברי התוס' אע"ג שדרכו תמיד בכל דבריו למשוך אחרי סברת בעלי התוס' ובביאורי על טור ח"מ סימן ז' תמצא מבואר באריכות:
מהר"ם על בבא מציעא דף עו/א
שם פשיטא אי א"ל בעל הבית בתלתא ואזל איהו א"ל בארבע ואמרי ליה כמ"ש בע"ה דעתייהו אעילוייא וכו'. פי' רש"י וכיון שבע"ה פוחת אי אמר להם הא שכרכם עלי יתן משלו ואי אמר להם שכרכם על בעל הבית יש להם תרעומת עליו והרי"ף כתב לענין כשאמר שכרכם על בעל הבית ושוה מלאכתן ארבעה דנותן בעל הבית להם ארבעה עיין בהרי"ף והרא"ש שגם בכאן כתב הטור אפי' היכי דהפועלים נשכרים בג' כיון דמלאכתם שוה ד' חייב הבע"ה לשלם ד' וע"ש וכלל הענין דהכא הוי דינא ממש כדלעיל דהיכי שאמר בע"ה בתלתא ואמר איהו בארבע ועיין בביאורי שכתבתי על הטור וכאן אין להאריך:
מהר"ם על סנהדרין דף לה/א
בא"ד וריב"א פי' וכו' עיין במרדכי פרק הפרה שמפרש שם היכי יתיישב כלל לפי' הריב"א הא דקאמר בגמרא ואי זילו נכסי נזקקים להנתבע תחלה ולי נראה דגם לפי' הריב"א קאי נמי דהלוה טען שהמשכון היה לו בידו ונפחת ורוצה להביא עדים מיד אלא שהתובע רוצה שיקבלו עדיו תחלה (ואף) ונ"מ אם ימותו עדיו של הלוה ויצטרך אח"כ לשלם להמלוה ויפסיד תביעתי שהיה לי עליו עבוד המשכון ועל זה קאי בגמרא ואי זילו נכסי וכו' שע"י שלא יקבלו עדיו של הנתבע תחלה וימותו העדים ויפסיד הנתבע תביעתו ויצטרך לשלם להתובע יזלו נכסיו אז אין נזקקין להתובע תחלה לכך מקשה התוס' ותימה דזה גופיה מה שימותו העדים או ילכו למדינת הים ויפסיד הלוה תביעתו שיש לו עליו מהמשכון הוא גופא לא גרע מהיכי דזיל נכסי דאין לך זילי נכסי והפסד גדול מזה וק"ל ועיין בביאורי לטור ח"מ סי' כ"ד:
הפניות לביאורו לטור יורה דעה
מהר"ם מלובלין מסכת חולין דף מז עמוד ב
ד"ה אבל נקב שיש בו חסרון וכו' והשיב להם ריב"א וכו'. והא דלא משני הכא שחסרה דמתני' היינו שחסר ממנין האונות דטרפה לכ"ע וכדאמר רבא לעיל חסר או יתיר או חליף וכו' משום דלא משמע ליה דאיירי מתני' בהכי אלא בחסרון הדומה קצת לנקב דהכי קתני מתניתין ריאה שנקבה או שחסרה וכו' וכבר הארכתי בביאורי לטור י"ד ע"ש:
שו"ת מהר"ם מלובלין סימן קלו
ע"כ נראה לי לישב סברת הרמב"ם דודאי מודה הרמב"ם דהגמ' ס"ל דאין שום חילוק בין דין לכבדו ובין זריק' ארנקי לים ולמ"ד משל אב ולא משל הבן סבירא ליה ג"כ דאם בא לזרוק ארנקי של הבן לים מותר לו להבן להכלימו ולמונעו ולכך צריכא הגמרא לדחוק ולאוקמי הברייתא בשינויי דחיקא דאיירי בארנקי של אב אף על גב דלשון הברייתא לא משמע כן. אבל מ"מ סבירא ליה להרמב"ם כיון דפשטא דברייתא לא משמע הכי אלא משמע כמ"ד משל בן ואפי' זרק ארנקי של הבן לים חייב הבן לכבדו ושלא להכלימו וש"מ דאפילו משל הבן חייב לכבד את אביו. וא"כ היה מן הראוי לפסוק ההלכה כמ"ד משל הבן כפשטיה דברייתא ולא לסמוך אשינויי דחיקי דמשני לה אליביה דמ"ד משל אב אלא כיון דאשכחן בגמ' דאורי ליה רבנן לרבי ירמי' כמ"ד משל אב ומעשה רב מספקא ליה להרמב"ם אם לפסוק ההלכה כמ"ד משל אב או כמ"ד משל בן. משום דפשטא דברייתא דעד שיזרוק ארנקי לים משמע כוותיה. והואיל ומספקא ליה מסתברא ליה להרמב"ם דבשב ואל תעשה לפסוק כמ"ד משל אב דהיינו כשיש לאב במה להתפרנס אז אין מחייבין להבן לעשות מעשה לכבד את האב משלו אלא הוא בשב ואל תעשה ואין מוציא מכיסו כלום דהואיל ומספקא לן הלכה כדברי מי אין לנו כח להוציא מיד הבן לחייבו בחסרון כיסו. אבל כשבא האב לזרוק כיסו של הבן לים לא מסתברא ליה להרמב"ם להתיר להבן לעשות מעשה להכלים את אביו ולצערו כמאן דאמר משל אב. משום דכיון דמספקא לן אם ההלכה כמותו יש לפסוק שיהא הבן בזה גם כן בשב ואל תעשה. שלא להכלים את אביו. כן נראה לי בישוב דברי הרמב"ם. ועוד הארכתי בזה בביאוריי ובחידושיי בטור י"ד:
הפניה לביאורו לסמ"ג
מהר"ם על עבודה זרה דף נ/א
ד"ה אבני בית קוליס וכו' וזהו מרקוליס חילוף קילוס. ויש לדקדק דלפי זה היה ראוי לקרותה מרקילוס דהוי משמע טפי חילוף קילוס ממרקוליס וק"ל וכבר הארכתי בזה בביאורי לסמ"ג:
ואגב החיפוש מצאתי זה
שו"ת מהר"ם מלובלין סימן סח
הנה הגם שאני כעת טרוד בסבת השריפה שנגעה בנו יד ה' והנה אני נדוד ומטולטל כצפור נודד מקנו ואין לי מקום להתבודד לעיין ולירד לעומקא דדינא. והטרדה תעצים עיני הבשר מלראות בנגלות אף כי במושכלות גם כלי תשמישי וספרי הקודש אינן כעת בידי ואין אומן בלא כלים. מ"מ לרוב הפצרתכם אשיב בקיצור מופלג
שו"ת מהר"ם מלובלין סימן קב
ובאמת שעתה אין ספריי וכלי תשמישי בידי, גם הסדר גיטין שלי נשרף לי בעו"ה
מהר"ם על שבת דף כ/א
הגם שדברים פשוטים הם כתבתי שלא יצטרכו התלמידים להטריד שכלם בזה:
מהר"ם על שבת דף נח/ב
זו היא שיטת התוס' ואע"ג שדברים פשוטים הם לכל מי שיש לו עיון בתוס' מ"מ כתבתי זאת מחמת שראיתי הפירושים הנדפסים חדשים מקרוב באו וראיתי שפירשו דברי התוס' ורש"י בדרך זר ורחוק ובדרך שאינו נכון ע"כ כתבתי זאת שלא יטעו אחריהם:
מהר"ם על בבא בתרא דף קמח/א
ומה שלא הזכיר האבעיא האמצעית בפירוש משום שהיא נפשטת מתוך תשובות האבעיות השני קצוות ממ"נ כאשר הארכתי בזה ואפסיק מזה כי אין כוונתי לזה בחבור זה ולא כתבתי זה אלא כדי להלהיב לב התלמידים ולפתוח לפניהם פתח העיון וחדות הלכה:
מהר"ם על ביצה דף כח/ב
בתוס' ד"ה רבינא וכו' עד אבל קשה מדשמואל אדשמואל כו' וי"ל דשאני שפוד דלאחר מלאכתו אין כאן תורת כלי עליו להכי אוסר שמואל דיש עליו תורת מוקצה וכו' דכבי התוס' צ"ע דמה לי לר"ש אם יש עליו תורת מוקצה הא לר"ש לית ליה מוקצה כ"א בגרוגרות וצימוקים וכל הדומה להו ומה טעם שכתב דשפוד לאחר מלאכתו אין עמו תורת כלי יותר מכל הכלים ונראה שלפי פי' התוס' לא איירי שמואל בשפוד המיוחד לצלייה אלא כגון שנטל עץ וחדדו בראשו וצלה עליו והשתא א"ש דלאהר מלאכתו זורקו ואין עליו אח"כ תורת כלי כ"א כשאר קוץ בעלמא ולכך מודה בו ר"ש דיש עליו תורת מוקצה כי הוא דבר המזיק ואי לא מסתפינא אמינא דט"ס בספרים וצ"ל ולהכי אוסר שמואל דיש עליו תורת קוצים וכו' וכן פירשתי כוונת התוס' בדבור זה לתלמידי בישיבתי הרבה בכמות ובמעלות ועיין לקמן במה שכתבתי בדף ל"א ע"ב ד"ה ונפחת כו' כי שם הוכחתי דטלטול אבנים שאין עליהם תורת כלי אסורים לטלטל אף לר"ש ואחר זה מצאתי בטור א"ח סימן תקי"ח שכתב וז"ל שם לקח עץ שאינו מיוחד לשפוד וצלה בו בשר אסור לטלטלו אח"כ שאינו כלי וכ"כ שם הב"י על דברי הטור שכן נראה מדברי התוס' דהכא ושמחתי בדבריו שכוונתי לדעת הגדולים וגם הוספתי בו בהסברת לשוני שכתבתי לעיל בטוב טעם ודעת וכתב עוד הב"י וז"ל אבל רבינו ירוחם כתב דמאחר שאינו עושה מעשה כלי אלא מעשה קוץ בעלמא לא התירו לטלטלו אלא לצורך גופו וכ"נ סברת התוס' עכ"ל ונראה מדבריו שאפי' בשפוד המיוחד לצלות בו מיירי עכ"ל ב"י: