בתעניות ברכות וקללות ואין מפסיקין בקללות. מנא הני מילי, אמר רב חייא בר גמדא אמר רבי אסי דאמר קרא מוסר ה' בני אל תמאס. ריש לקיש אמר לפי שאין אומרים ברכה על הפורענות. אלא היכי עביד, תנא כשהוא מתחיל מתחיל בפסוק שלפניהם, וכשהוא מסיים מסיים בפסוק שלאחריהן. אמר אביי לא שנו אלא בקללות שבתורת כהנים, אבל קללות שבמשנה תורה פוסק. מאי טעמא, הללו בלשון רבים אמורות, ומשה מפי הגבורה אמרן. והללו בלשון יחיד אמורות, ומשה מפי עצמו אמרן. לוי בר בוטי הוה קרי וקא מגמגם קמיה דרב הונא בארורי, (רש"י: מגמגם - קרא אותן במרוצה ובקושי. בארורי - במשנה תורה). אמר לו אכנפשך, לא שנו אלא קללות שבתורת כהנים, אבל שבמשנה תורה פוסק.
וברמב"ם הלכות תפילה (פרק יג הלכה ז):
קללות שבתורת כהנים אין מפסיקין בהן אלא אחד קורא אותן מתחיל בפסוק שלפניהם ומסיים בפסוק של אחריהם, וקללות שבמשנה תורה אם רצה לפסוק בהן פוסק, וכבר נהגו העם שלא לפסוק בהן אלא אחד קורא אותן.
ובפי' רבינו מנוח:
והובאו דבריו בכס"מ.וכבר נהגו שלא לפסוק... ואמרינן בירושלמי ר' לוי קרא ארוריא קמי ר' חיא וגמגם בהון [א"ל] אשמע דלית אינון קללות תוכחות אינון מוסר ה' אל תמאס, ובשלהי פרק בני העיר אמרינן... ויש בזה סמך למנהגינו שאנו קורין הקללות בגמגום אבל אותן שבמשנה תורה אין צריך לגמגם.
ובפירוש זיו משנה שם השיב על דברי רבינו מנוח, וז"ל, דברים אלו מגומגמים הם, דלא סגי דהירושלמי הוא סתירה לדבריו, אלא גם הוא בעצמו סותר דבריו בתוך כדי דיבור, דאמר תחלה דבירושלמי גרסינן כמנהגינו, ועל כרחך ר"ל כדברי רבינו דכבר נהגו העם שלא לפסוק גם בקללות שבמשנה תורה, וזהו דאסיק בדבריו, לקרות הקללות בגמגום, והיינו על כרחך ר"ל דגם הקללות של משנה תורה יש לקרותן כולן שלא בהפסק, אלא שהם עליו למשא ומגמגם בהם, ומיד אמר להיפך, אבל של משנה תורה אין צריך לגמגם, ועל כרחך ר"ל אלא פוסק אם הם עליו למשא, וכדאמרו בגמ' מגילה דף ל"א ב' לשון זה לוי בר בוטי הוי קרי וקא מגמגם קמיה דר' הונא בארורי א"ל אכנפשך לא שנו אלא קללות שבתורת כהנים אבל שבמשנה תורה פוסק, והוא תימא שסותר דבריו בתוך כדי דיבור, וגם בירושלמי מבואר מפורש כדבריו הראשונים דס"ל כמנהגו שכתב רבינו, שגם בקללות דמשנה תורה אין מפסיקין, דאמר שם ר"ה אין לך טעון ברכה לפניו ולאחריו אלא קללות שבתורת כהנים וקללות שבמשנה תורה, והוא דלא כדברי הש"ס דידן שאמר בשם ר"ה עצמו אבל שבמשנה תורה פוסק, לכן נראה דט"ס יש בזה והכי צ"ל בדברי הר"ר מנוח לקרות הקללות בגמגום, אבל בגמ' דידן אמרו של משנה תורה אין צריך לגמגם, ולפ"ז אתי שפיר דבריו וד"ל.
ועכ"פ העולה מדבריו שאכן יש לקיים המנהג לקרוא בגמגום [דהיינו במרוצה ובקושי] את הקללות שבתורת כהנים. [וראה עוד בשו"ת כנסת הגדולה סי' סה ובשו"ת מנחת אלעזר ח"א סי' סו].
והנה להלכה מצאתי רק את המנהג המוזכר בקיצור שולחן ערוך (סימן עח סעיף ד):
וגם הקללות שבפרשת בחקתי ופרשת כי תבא קורין בקול נמוך, ואת הפסוק וזכרתי את בריתי יעקב קורין בקול רם ואחר כך הפסוק והארץ תעזב וגו' נמוך, ואף גם זאת בקול רם עד הסוף, ובפרשת כי תבא ליראה את השם הנכבד עד סוף הפסוק בקול רם ואחר כך נמוך עד ואין קונה.
ונפשי בשאלתי, מפני מה אין נוהגין ב'גמגום'?
[עי' ברכות כב, א: מעשה בתלמיד אחד שהיה מגמגם למעלה מרבי יהודה בן בתירא. ופירש רבינו יונה שם: כלומר שלא היה קורא התיבות בצחות אלא בגמגום (ואית דמפרשי שהיה קורא כדרכו אלא שלא היה מזכיר האזכרות)].