רמב"ן ויקרא פרק יט פסוק ב[b][/b]
קדושים תהיו - הוו פרושים מן העריות ומן העבירה, שכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה, לשון רש"י. אבל בתורת כהנים (פרשה א ב) ראיתי סתם, פרושים תהיו. וכן שנו שם (שמיני פרק יב ג), והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני, כשם שאני קדוש כך אתם תהיו קדושים, כשם שאני פרוש כך אתם תהיו פרושים:
ולפי דעתי אין הפרישות הזו לפרוש מן העריות כדברי הרב, אבל הפרישות היא המוזכרת בכל מקום בתלמוד, שבעליה נקראים פרושים:
והענין כי התורה הזהירה בעריות ובמאכלים האסורים והתירה הביאה איש באשתו ואכילת הבשר והיין, א"כ ימצא בעל התאוה מקום להיות שטוף בזמת אשתו או נשיו הרבות, ולהיות בסובאי יין בזוללי בשר למו, וידבר כרצונו בכל הנבלות, שלא הוזכר איסור זה בתורה, והנה יהיה נבל ברשות התורה:
לפיכך בא הכתוב, אחרי שפרט האיסורים שאסר אותם לגמרי, וצוה בדבר כללי שנהיה פרושים מן המותרות. ימעט במשגל, כענין שאמרו (ברכות כב א) שלא יהיו תלמידי חכמים מצויין אצל נשותיהן כתרנגולין, ולא ישמש אלא כפי הצריך בקיום המצוה ממנו. ויקדש עצמו מן היין במיעוטו, כמו שקרא הכתוב (במדבר ו ה) הנזיר קדוש, ויזכור הרעות הנזכרות ממנו בתורה בנח ובלוט. וכן יפריש עצמו מן הטומאה, אף על פי שלא הוזהרנו ממנה בתורה, כענין שהזכירו (חגיגה יח ב) בגדי עם הארץ מדרס לפרושים, וכמו שנקרא הנזיר קדוש (במדבר ו ח) בשמרו מטומאת המת גם כן. וגם ישמור פיו ולשונו מהתגאל ברבוי האכילה הגסה ומן הדבור הנמאס, כענין שהזכיר הכתוב (ישעיה ט טז) וכל פה דובר נבלה, ויקדש עצמו בזה עד שיגיע לפרישות, כמה שאמרו על רבי חייא שלא שח שיחה בטלה מימיו:
באלו ובכיוצא בהן באה המצוה הזאת הכללית, אחרי שפרט כל העבירות שהן אסורות לגמרי, עד שיכנס בכלל זאת הצוואה הנקיות בידיו וגופו, כמו שאמרו (ברכות נג ב) והתקדשתם אלו מים ראשונים, והייתם קדושים אלו מים אחרונים, כי קדוש זה שמן ערב. כי אף על פי שאלו מצות מדבריהם, עיקר הכתוב בכיוצא בזה יזהיר, שנהיה נקיים וטהורים ופרושים מהמון בני אדם שהם מלכלכים עצמם במותרות ובכיעורים:
השאלה היא איך לנקד: שנהיה פרושים מן המותרות - בחולם לשון תענוגים ותפנוקים או בשורוק לשון מותר ואסור?
מההקשר של משפט זה נראה שבשורוק, שאחר שפרט האיסורים שאסר אותם לגמרי צוה בדבר כללי שנהיה פרושים מן המותרות.
גם חלק מהדוגמאות לא מתאימים לתענוגות ותפנוקים - טומאת מת, דבור נמאס, נקיות.
אמנם מהסיפא של הרמב"ן משמע קצת להיפך, שסמך מותרות לכיעורים.
והנה באופן כללי לא מצינו בקדמונים מותרות [בחולם] במשמעות של תענוגות ותפנוקים.
לכאורה מצינו שתי משמעויות למילה זו בחולם:
1. במקרא המשמעות היא יתרון: בעל עצב יהיה מותר [משלי, יד כג]; מחשבות חרוץ אך למותר [שם, כא ה]; ומותר האדם מן הבהמה [קהלת ג יט].
2. בחז"ל המשמעות היא יתרה, שארית: נותנים לה עבודתה וזורע את המותר [כלאיים ה, ד]; מפני שהוא מחזיר את המותר [מעשרות ג ד] ועוד רבים.
אמנם במילון אבן שושן כתב משמעות שלישית [מלבד המשמעות המודרנית של תפנוקים]: 'דבר שהוא בחזקת מיותר שאינו חיוני'. והדוגמא שנתן: ושנפרוש ממותרי ענייני העולם שטורדים אותנו מעבודת השם [הקדמת חובות הלבבות, ע"פ תרגום א"ת].
מעין משמעות זו יש באברבנאל דברים פרק כא יח
גם צותה התורה והתקדשתם והיתם קדושי' שתהיו פרושי' ממותרי התאוות הגשמיות.
וכן באלשיך משלי פרק כא
(כג) הנה אומרו פיו ולשונו יראה כפל ענין, אך יזהיר על מותרי מאכל פיו ומותרי מענה לשון, וילמדנו דעת בל יאמר איש, כי שומר פיו ממותרי מאכלות ואת לשונו מדברי מותר, את גופו ובשרו הוא שומר מתחלואים המתרגשים מרבוי מאכל, וגם את עצמו ובשרו הוא שומר בשמור לשונו מהביע רעות, מרגשת אנשי ריבו וחבורות פצעי שומע חרפתו, אך את נפשו לא היה פוגם, על כן אמר שלמה בחכמתו, דע איפוא בני, כי שומר פיו ולשונו לא מצרות גופו לבדם הוא נשמר, כי אם גם מצרות נפשו, כי ממותרי מאכלות יפותה אחר יתר תאות אשר שנא ה' ומשחית נפשו, וכן שומר לשונו, כי אין קצה לצרות המרגשות מלשון יתירה.
האם אכן משמעות שלישית לפנינו או דילמא משמעות זו היא נגזרת של המשמעות השניה, של שארית ויתרה: התאוות היתרות, הדבור היתר. כמובן שאם הוא יתר אז הוא גם מיותר אבל המשמעות הסמנטית היא יתרה ושארית.
דומה שגם במקורות הבאים נקדן בחול"ם וכוונו למשמעות זו של דבר יתר ולא נצרך:
א. רבי עזריה מן האדומים בספר מאור עיניים [לו עמוד א]: 'מצות מילה מעוררת למאוס המותרות כלם'
ב. בספר שני לוחות הברית [עשרה מאמרות, מאמר שביעי, אות רא]: 'הנה, בודאי כל המותרות אף שהוא מן המותר, הוא אסור'
ג. בספר פלא יועץ ערך מותרות [אות ריג]: 'ידוע כי רעת המותרות רבה'.
בכל אופן לאור זאת שיש כאן משמעות שלישית של המילה מותר בחולם - משמעות שכבר מופיעה אצל אבן תבון, אולי כך גם צריך לפרש ברמב"ן.
לסיכום:
מה דעת חכמי בית המדרש: האם יש לנקד ברמב"ן בחולם או בשורוק, ואם בחולם - באיזו משמעות: של דבר יתר [שארית], דבר מיותר [נימה שלילית], או תענוגות [לא מסתבר]