תני רשב"ג: שילוח היה מקלח מים בכאיסר, צוה המלך והרחיבוהו כדי שיתרבו מימיו, ונתמעטו, וחזרו ומיעטוהו והיה מקלח מים, לקיים מה שנאמר אל יתהלל חכם בחכמתו ואל יתהלל גבור בגבורתו.
וכתב מהרש"א בחידושי אגדות, וז"ל:
שם שילוח היה מקלח כו' צוה המלך והרחיבוהו כדי כו'. יראה ע"פ מ"ש פ"ק דכריתות שאין מושחין את המלכים אלא על המעיין כדי שתמשך מלכותן שנאמר והורדתם אותו אל גיחון גו' והוא מעיין השילוח כת"י, וזה המלך חשב אם יתרבה מימיו ומשיכתו יותר תימשך מלכותו, והראו לו דאינו כן אלא נתמעטו המים והמשיכה דהיינו ביותר שהמלך מתגאה במלכותו נתמעט, והוא ענין המקרא יען כי מאס העם הזה את מי השילוח ההולכים לאט גו', דהיינו שמאסו במיעוטו והרחיבו שימשך מים הרבה ע"ש מלכותו, ואמר לקיים מה שנאמר אל יתהלל בג' הצלחות שזכר כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי וגו' ע"ש הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל וגו' ודו"ק.
ולפי דברי מהרש"א הנ"ל התעוררתי בס"ד לפתור תעלומה גדולה.
תנן במסכת פסחים (פרק ד משנה ט):
ששה דברים עשה חזקיה המלך על שלשה הודו לו ועל שלשה לא הודו לו גירר עצמות אביו על מטה של חבלים והודו לו כיתת נחש הנחשת והודו לו גנז ספר רפואות והודו לו על שלשה לא הודו לו קיצץ דלתות של היכל ושיגרן למלך אשור ולא הודו לו סתם מי גיחון העליון ולא הודו לו עיבר ניסן בניסן ולא הודו לו.
ופירש"י בברכות (י, ב):
סתם מי גיחון - מי שלוח, בדברי הימים (ב' ל"ב), ולמה - כדי שלא יבאו מלכי אשור וימצאו מים לשתות, ולא זהו גיחון הנהר הגדול, דההוא לאו בארץ ישראל הוא, אלא מעין קטן הוא, סמוך לירושלים, שנאמר והורדתם אותו אל גיחון (מלכים א' א') ומתרגמינן: ותחתון יתיה לשילוחא.
ובפסחים (נו, א) הוסיף:
ולא הודו לו - שהיה לו לבטוח בהקדוש ברוך הוא, שאמר וגנותי על העיר הזאת להושיעה.
לעומת זאת באבות דרבי נתן (פרק ב) איתא:
יחזקיהו מלך יהודה עשה ארבעה דברים והסכימה דעתו לדעת המקום... סתם מי גיחון והסכימה דעתו לדעת המקום שנאמר יחזקיהו סתם את מוצא מימי גיחון [העליון] וישרם למטה מערבה לעיר דוד ויצלח יחזקיהו בכל מעשהו.
וכבר עמד בזה הרב חיד"א בחומת אנך (דברי הימים שם) ובפי' כסא רחמים לאדר"נ.
[ועוד עמדו בזה מלשון הפיוט בהושענות להו"ר: למען הרהר עשות רצונך וכו' אז בבא מחרף סתם עינות מים. ועי' במדרש שוח"ט (מזמור פז), נכבדות מדובר בך, זה חזקיה שסתם מי גיחון].
ברם, הנה מהרש"א ציטט את הפסוק בישעיהו (ח, ו): יַ֗עַן כִּ֤י מָאַס֙ הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה אֵ֚ת מֵ֣י הַשִּׁלֹ֔חַ הַהֹלְכִ֖ים לְאַ֑ט וּמְשׂ֥וֹשׂ אֶת־רְצִ֖ין וּבֶן־רְמַלְיָֽהוּ.
ופירש"י שם:
את מי השלוח ההולכים לאט - במלכותא דבית דוד דמדבר להון בניח כמי שלוחא דנגדין בניח, שלוח מעין הוא ושמו גיחון ושילוח שרצו להסיר את מלכות בית דוד בימי אחז לפקח בן רמליהו וכאן ניבא על שבנא וסיעתו שרצו למרוד בחזקיהו שמאסו בו על שראוהו שלא היה בוחר בשולחן מלכים אלא אוכל ליטרא ירק ועוסק בתורה עליו נאמר צדיק אוכל לשובע נפשו וראו את פקח בן רמליה אוכל ארבעים סאה גוזלות בקינוח סעודה והיו מליזין על חזקיהו ואומרין זה הגון להיות מלך אין זה מלך אלא רצין בן רמליהו היו ראויין למלוך בחייהן וזהו ומשוש את רצין וגו' אמר להם הקדוש ברוך הוא אוכלין אתם מתאוי' אני מביא עליכם אוכלין הרבה הנה ה' מעלה עליכם וגו' את מי הנהר העצומים תחת מי השילוח חלשים והנוחים.
ומקור דברי רש"י בגמ' סנהדרין צד, ב.
הרי לנו שהפסוק מיירי בתקופת אחז וחזקיהו, ומעתה לא רחוק הוא לומר שסתימת מי הגיחון עליה מיירי האבות דר"נ ש'הסכימה דעתו לדעת המקום' לא מיירי מסתימת מי גיחון כדי שלא יבאו מלכי אשור וימצאו מים לשתות, אלא מיירי בהא דמצינו בדברי הגמ' הכא "שילוח היה מקלח מים בכאיסר, צוה המלך והרחיבוהו כדי שיתרבו מימיו, ונתמעטו, וחזרו ומיעטוהו והיה מקלח מים, לקיים מה שנאמר אל יתהלל חכם בחכמתו ואל יתהלל גבור בגבורתו.
ו'המלך' היינו חזקיהו שציוה שירחיבו וימעטו.
והסכימה דעתם של חכמים לדעת חזקיהו למעט ולסתום את פי השילוח – הגיחון כדי שיתקיים "הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל".
ויתכן עוד שעל מעשה זה להעמיד את מי השילוח כמתכונתם ולמעט את פיו של השילוח ולצמצמו, איתא במדרש תנחומא (פרשת קרח סי' יב):
ומנין למקוה שצריך ארבעים סאה דכתיב (ישעיה ח) יען כי מאס העם הזה את מי השלוח ההולכים לאט לא"ט בגימטריא ארבעים, הרי שיעור סאה טפח על טפח ברום טפח.
וזה עשה חזקיה ששב לצמצם את פי מעין השילוח כמתכונתו, ואזי היה מקלח מים בשיעור הראוי של ארבעים סאה לטבילת הטמאים במקוה!.
והיינו שאע"פ שמעין מטהר בכל שהוא, לטבילת אדם בעינן שיעור מ' סאה במקום אחד, וכמו שביאר הרשב"א בחידושיו לביצה (יז, ב):
ואף על פי שאמרו המעין מטהר בכל שהוא לא לאדם אמרו אלא לכלים, ואפילו לאחר שבטלו רביעית דמקוה לגבי כלים דהעמידו מעין אדינא דאורייתא לטהר כלים בכ"ש אבל אדם אפילו במעין מ' סאה בעי וכדאמרינן בחומר בקדש (כ"ב א') ארעא חלחולי מחלחלא ובעי' מ' סאה במקום אחד, ועוד דאמרינן במדרש יען כי מאס העם הזה את מי השלוח ההולכים לאט בגימ' מ' סאה, ומי השלוח הוא מעין גיחון, ואמרינן נמי בפרק בתרא דיומא (ע"ח א') כיון שהגיע לפתח בית דוד רוחצין בו זבין וזבות מכלל דמעיקרא לא, אלמא שיעורא בעי.
(וראה עוד בדברי הרשב"א בתורת הבית הארוך (בית ז שער ז דף ל עמוד א) ובבדק הבית שם, ועי' בריטב"א מכות ד, א ובמאירי נדה סז, ב).