ופירש"י,
כאהלים - כתרגומו, לשון מור ואהלות. נטע ה' - בגן עדן.
והנה איתא בברכות (טז, א):
אהלים לנחלים, דכתיב כנחלים נטיו כגנות עלי נהר כאהלים נטע וגו', לומר לך מה נחלים מעלין את האדם מטומאה לטהרה אף אהלים מעלין את האדם מכף חובה לכף זכות.
ופירש"י,
אהלים לנחלים - כנחלים נטיו כאהלים נטע. אף [אהלים] - בתי מדרשות, אהלים לשון נטיעה נופלת בהם, שנאמר ויטע אהלי אפדנו.
ובתוס' הביאו דבריו וכתבו וז"ל,
וכ"כ הרשב"א ועוד.ולי נראה דאהלים דהאי קרא לאו לשון אהל אלא לשון בשמים אלא נראה מדסמיך מה טובו אוהליך לכנחלים נטיו.
ומהרש"א בחי' אגדות הרחיב הקושיא, וז"ל,
ול"נ דהאי קרא לאו לשון אהל אלא לשון בשמים כו' ע"ש. ובחומש פירש"י בלשון אחר שהוא לשון אהל כשמים המתוחין כאהל עכ"ל, וכן ת"י. אבל מ"מ לא שייך לדרשה דהכא דאף אהלים מעלים כו' דהא ברקיע משתעי קרא אבל מה טובו אהליך מיירי שפיר בבתי כנסיות ומדרשות כמפורש פרק חלק.
ואשר נראה בדרך דרוש הקרוב לפשט לחבר היריעות יחדיו, ובהקדם כמה הקדמות.
איתא בסנהדרין (קה, ב):
. ופירש"י, ריחו נודף - ממצות.אמר רבי יוחנן מברכתו של אותו רשע אתה למד מה היה בלבו, ביקש לומר שלא יהו להם בתי כנסיות ובתי מדרשות מה טבו אהליך יעקב... לא יהא ריחן נודף כאהלים נטע ה'
מבואר דלא מיירי כאן מריח של בשמים שאנו מורגלים אליו בעולם הזה, אלא ריח של מצוות. ואמנם גם בדברי רש"י כאן מבואר דמיירי מריח של גן עדן. וצ"ב.
כתיב (תהלים מה, ט): מֹר־וַאֲהָל֣וֹת קְ֭צִיעוֹת כָּל־בִּגְדֹתֶ֑יךָ מִֽן־הֵ֥יכְלֵי שֵׁ֗ן מִנִּ֥י שִׂמְּחֽוּךָ. ופירש"י,
כל בגדותיך - כל בגדיך מריחים כריח בשמים, ומדרשו כל בגדותיך וסרחוניך מתכפרים ומריחים ריח ערב. מן היכלי שן מני שמחוך - יותר מהיכלי שן משובחים ההיכלות המתוקנים לך בגן עדן לשמחך בהם... מני שמחוך היכלות אשר מני הם שמחוך הנותנים שכרך.
הרי לנו כי הריח המדובר כאן הוא ריח של מצוות וזכויות שזוכים עבורם לגן עדן, ברם, בדברי רש"י למדנו דמיירי כאן מריח של עבירות וזדונות שנהפכו לזדונות. ומקור דברי רש"י מצינו בדברי חז"ל בירושלמי ריש פאה: אמר רבי יוחנן ולא עוד אלא כל העבירות שעשה הן נחשבין לו כזכיות מה טעם מור ואהלות קציעות כל בגדותיך כל בגידות שבגדת בי הרי הן כמור ואהלות וקציעות.
והנה ידועים ומפורסמים המה דברי המדרש (בראשית רבה פרשת תולדות פרשה סה): ד"א וירח את ריח בגדיו ויברכהו כגון יוסף משיתא ויקום איש צרורות וכו'. ודברי הירושלמי הללו משלימים את ביאור הדברים, שריח הבוגדים היינו מכח התשובה מאהבה שהעבירות נהפכים לזכויות, ואמנם כן מפורש להדיא במדרש אגדת בראשית (בובר; שם): ד"א וירח את ריח בגדיו. בוגדיו. אותן הרשעים שבוגדין בהקב"ה כשהן עושין תשובה. כך הן עונותיהם כמור ואהלות [קציעות כל בגדותיך] לכך נאמר וירח וגו' כריח השדה. וריח השדה היינו ריח גן עדן כמפורש שם ברש"י.
ולפי"ז מאירים כספירים דברי רש"י שכך פירש את דברי הגמ' בברכות דמיירי על כח מיוחד הדומה לנחלים ש"מעלין את האדם מטומאה לטהרה", וכיוצא בהן "אף אהלים מעלין את האדם מכף חובה לכף זכות", והיינו הריח המיוחד הזה של 'מור ואהלות' שהוא 'ריח בוגדיו'.