דורשי יחודך כתב:תוכן כתב:דורשי יחודך כתב:דרומי כתב:תוכן כתב 'מיעוט קטן וחשוב מחכמי הצרפתים'.
ברור שהרמב"ן שחי קרוב לחכמי צרפת בזמן ובמקום הוא ממשיך של חכמי צרפת בענין זה ואין בדבריו של תוכן אלא אי דיוק קל.
תודה שאתה מתמקד בדברי תוכן ובדבריי עליהם.
אני משתומם.
מדוע תוכן מדגיש שזה מיעוט קטן?
כל ההקשר שלו הוא להראות שזו דרך מחודשת, שזו של מיעוט של ראשונים (אמנם הוא מרגיע אותנו שזה מיעוט "חשוב".)
הרי תמיד יש דעות של ראשונים שאפשר להתעלם מהם ולומר "זה לא חלק מהמסורה שלנו."
הרמב"ן הוא גדול מפרשי התורה, אי אפשר לדחות אותו או להתעלם מדבריו. אי אפשר להגיד עליו שהוא לא במסורה שלנו.
לכן יש משמעות גדולה לשאילה האם תוכן מסכים שהרמב"ן כן עסק בזה.
ברור שהוא עסק בזה, ומעולם לא חשבתי אחרת. אבל כמו שהסבירו לך, הוא לא פירש את הפסוק במנותק מחז"ל אלא ניסה להבין אותו מתוך אספקלריית חז"ל, וגם כמובן לפי הפירוש הפשוט.
אבל הרי חלק מהטענות שלך היו על בעלי פשש"מ שעושים מהפשט עיקר ומתוך זה מנסים להגיע לכוונת דרשות חז"ל וכו'. גם הם כותבים "מתוך אספקלרית חז"ל" כו' אבל הטענה שלך היתה על הדרך בה הם עושים את זה.
בתור דוגמא אחת בלבד הנה תקדים מדברי הרמב"ן בסוף פרשת שלח. לצורך העניין אני מחלק את דברי הרמב"ן לאותיות:
"וכי תשגו ולא תעשו את כל המצות האלה" -
א] הפרשה הזו סתומה במשמעה ויטעו בה בעלי הפשט לומר שהוא קרבן על מי שלא עשה מה שצוה לעשות והוא שוגג ודבריהם דברי רוח שאם כן יהיה חיוב קרבן בכל מצות עשה שבתורה כשלא קיים את כולם ושגג באחת מהם ויהיה חיוב כרת בכל מי שאינו מקיים את כולם כשיעבור על אחת מהן במזיד כי הכתוב אומר (פסוק כג) את כל אשר צוה ה' (אותו) אליכם ועוד שאמר כאן (פסוק כד) והיה אם מעיני העדה נעשתה לשגגה כי שגגתם במעשה שעשו לא שישבו ולא עשו וכן אשר תעשה ביד רמה (פסוק ל) אבל טעמו שתשגו ולא תעשו מה שצוה השם אבל תעשו הפכו או יאמר שתשגו ולא תעשו מצותיו במה שהזהיר אתכם שלא לעשות כי המניעות בלא תעשה יקראו מצות כמו שאמר (ויקרא ד ב) כי תחטא בשגגה מכל מצות ה' אשר לא תעשינה והנה חיוב הקרבן הזה בשגגת העדה משונה מן הקרבן האמור בפרשת ויקרא כי שם חייב להביא פר לחטאת (שם פסוק טו) וכאן פר לעולה ושעיר לחטאת.
ב] ועל כן הוצרכו רבותינו לומר (הוריות ח) שזה הקרבן על שגגת ע"ז.
ג] ולשון הכתוב שלא נוציא אותו מפשוטו ומשמעו יאמר וכי תשגו מכל המצות ותעברו על כל מה שצוה השם לכם ביד משה שלא תעשו דבר מכל מה שצוה אתכם תקריבו הקרבן הזה ולכך לא הזכיר בכאן כאשר יאמר בקרבנות החטא "אחת מכל מצות ה'" והנה זה כפי משמעו הוא קרבן מומר לכל התורה בשוגג כגון ההולך ונדבק לאחת מן האומות לעשות כהם ולא ירצה להיות בכלל ישראל כלל ויהיה כל זה בשוגג כגון שיהיה ביחיד תינוק שנשבה לבין האומות ובקהל כגון שיחשבו שכבר עבר זמן התורה ולא היתה לדורות עולם או שיאמרו כמו שזכר בספרי (שלח קטו) מפני מה אמר המקום לא שנעשה ונטול שכר אנו לא עושים ולא נוטלין שכר כענין שהיו ישראל אומרים ושואלים את יחזקאל שנאמר (יחזקאל כ א) באו אנשים מזקני ישראל וישבו לפני אמרו לו רבינו יחזקאל הרי עבד שמכרו רבו לא יצא מרשותו וכו' או שישכחו את התורה וכבר אירע לנו כן בעונותינו (כי) בימי מלכי ישראל הרשעים כגון ירבעם ששכחו רוב העם התורה והמצות לגמרי וכאשר בא בספר עזרא באנשי בית שני. וזהו שמוש לשון הכתוב שהשגגה הזאת הנזכרת כאן היא בתורה ובמצות בכללן.
ד] ועל כן ייחדו להם רבותינו מצוה אחת שבשגגתה יצא מכלל ישראל ומכל המצוה בהם והיא עבודה זרה.
ה] ויהיה שיעור הכתוב וכי תשגו ללכת אחרי אלהים אחרים ולא תעשו דבר מכל מצות ה' כי המודה באלוה זולתו כבר הוא בטל אצלו כל מה שצוה השם הנכבד בין במצות עשה בין במצות לא תעשה שאם יש אלוה זולתו יראתו ומצותיו וכל החיוב בהם אינו כלום ובאה זאת הפרשה להשלים בתורת כהנים דין שגגת עבודה זרה כי הספר הזה ישלים דיני הקרבנות כאשר פירשתי (בתחלת הספר) ונכנסה כאן בעבור שהם מרו דבר השם ואמרו נתנה ראש ונשובה מצרימה (לעיל יד ד) להיות שם במצרים כאשר היו בראשונה בלא תורה ובלא מצות והנה באה הפרשה להודיעם כי אפילו בע"ז יכפר על השוגגים אבל העושים ביד רמה יכרית אותם וכבר פירשתי הכרת הזה בסדר אחרי מות.
הרמב"ן פותח לא בציטוט "קבלת חז"ל" אלא בעיון בפסוקים מיניה וביה. הוא מראה את הקושי שבפרשה (" סתומה במשמעה"), מביא פירוש "בעלי הפשט" ודוחה אותם לא מתוך דברי חז"ל אלא מהכרח בפסוקי התורה מיניה וביה (אות א').
הוא מנמק מנא להו לחז"ל לפרש שמיירי בעבודה זרה (אות ב'). שים לב ללשונו "הוצרכו רבותינו"! משמע שבא להסביר מנא להו, ושבאו מתוך חתירה לפרש את לשון התורה מצד עצמה.
בכל זאת לא נוח לו להרמב"ן, כי פשוטו ומשמעו הרי לא מיירי בעבודה זרה. על כן הוא כותב פירוש מחודש שלא נמצא כמוהו בדברי חז"ל, ושיש בו גם נפקא מינה להלכה ולמעשה (אות ג').
מתוך זה הוא חוזר לפירוש חז"ל ומפרש שבאמת גם חז"ל כך הבינו את הפסוק - ממש כפשוטו וכמשמעו - ושפירוש חז"ל בפסוק צומח מתוך פשוטו ומשמעו כפי אשר בואר אצלו, למרות שפירוש כזה לא מופיע בחז"ל (אות ד'). שוב, שים לב ללשונו של הרמב"ן: ייחדו להם רבותינו"! כלומר, מסברתם, סברת התורה, הבינו חז"ל איך לפרש את התורה.
יש לכאורה נפקא מינה עצומה בפירושו המחודש של הרמב"ן. הרי ברור שלפי פירושו על פי פשט, לא צריך שיעברו על כל שס"ה לאוין כדי להתחייב בקרבן זה. ומה יהיה הדין אם ילכו ח"ו ויתדבקו בכת אתייסטית, ולא ירצו להיות בכלל ישראל, וישכחו מכל התורה והמצוות. לפי פירושו של הרמב"ן נראה שחייבים למרות שלא עבדו עבודה זרה. כי אדרבה, אבי אבות חיוב הקרבן הוא בכה"ג, וחיוב הקרבן בעבודה זרה הוא מעין תולדה.
נראה לי שאם פירוש כזה היה נשמע אצל הגר"ל מינצברג, או בבגיליון "פשוטו של מקרא", היו קמים עליו עם זעקות שבר של כפירה ואפיקורסות. לחדש דין שלא כתוב בחז"ל! לכתוב כאלה ביטויים: הוצרכו רבותינו, ייחדו להם רבותינו. כאילו שהם המציאו מלבם! ובכלל הרי פירוש הפסוק הוא אך ורק כמקובל מפי משה מפי הגבורה, ומה זה בכלל העיסוק האבסוסי להבין את פירוש הפסוק שלא נוציא אותו מפשוטו ומשמעו.
אני חושב שצריכים להבדיל בין טענות של כפירה לטענות של סכנה. אני אישית מסכים לטענה שיש במהלך של בעלי פשש"מ משום סכנה, למרות שאני מאד נמשך לחלק מדבריהם. אבל זה לא הופך אותו לאפיקורסות.
וכן כתב הרמב"ן להלכה בעניין משפט החרם ובעניין שביתה בשבת.
ויעויין בדבריו בהשגה לשורש השני