'...ובריטב"א מכות (ג' ב') באר דברי רש"י "..דהא דמתרץ זה חיבור וזה אינו חיבור ה"ק, שזה של בית הצוואר שאין בכל הבגד שום פתח אחר אלא זה, חיבור גמור הוא וחייב משום גמר מלאכה דמכה בפטיש, וזה של חבית אינו חשוב חיבור להתחייב משום מכה בפטיש, דכיון שיש לה פתח אחר אלא שהוא טוח בטיט בעלמא כפתוחה חשובה לעניין זה, ולא חשיב פתח של התזה גמר מלאכה".
וביאור דבריו נראה עפ"י מש"כ החזו"א (אור"ח ס' נ"א ס"ק י"א) לעניין קופסאות אטומות של שמן ודגים [קופסאות שימורים], שבגלל אטימותן אינן חשובות ככלי כלל, ועל כן אפי' אם פותחן דרך שבירה אסור, שעל אף שאין לדון כאן מחמת דין סתירה בכלים, דאכתי אין כאן כלי שנדון בו דין סתירה, מ"מ עצם החלפת גוף אטום בצורת כלי חשוב כעשיית כלי ואסור עיי"ש, ולהלן אי"ה נדון עוד בדבריו.
והן הן דברי הריטב"א בביאור דברי רש"י דזהו שחילקה הגמ' בין גוף אטום כבגד שאין לו פתח כלל לחבית שיש לה מגופה, שכשאין פתח כלל הרי אנו דנים על עשיית כלי, ובזה יש לחייב אפי' כשלעין יפה קא מכוון ועושה דרך שבירה כמש"כ החזו"א, אולם כשיש לה כבר פתח אחר אנו דנים לכל היותר על עשית פתח לכלי, כעשיית פתח בלול של תרנגולין, ובזה כבר יש לנו לדון אם עושה את הפתח דרך שבירה בלא כוונה לעשיית פתח נאה דשרי, או שנחשב כעשיית פתח נאה שאסור.
אולם התוס' שלא קיבלו דעת רש"י וסברי שכיון ומיירי הכא במתיז החבית במקום חיבורה לא היה לגמ' לחלק אלא אי לעין יפה קא מכוון או לפיתחא קא מכוון, נראה לפום רהיטא דלא סברי כלל היסוד הנ"ל שגוף אטום אינו בכלל שם כלי כלל, ולכן גם אילו היה מחובר בלא מגופה כלל אי לעין יפה קא מכוון חשיב כשובר הכלי ומותר, דאין לאסור מצד עצם עשיית הכלי.
[ויל"ע בסוגי' דאלפסנין חרניות דביצה ל"ב א' עיי"ש בפר"ח עפ"י התוספ' פ"ג ה"י והירו' שם שהוא כלי חלול וסתום שמחלקים אותו לאחר יצירתו עיי"ש ובפה"מ להר"מ בעדויות פ"ב מ"ה. והחזו"א הביא משם זכר לדבר שכלי אטום לא חשיב ככלי. אולם ראיתי בספר "נתיב חיים" שהעיר שלכא' העולה משם ההלכה שמותר לפתוח אותו ביו"ט כרשב"ג דמתיר שם שכן סתימתא דעדיות כוותיה עיי"ש היטב, ולפי זה לכא' מוכח שכלי אטום הוה ככלי. ואף שלמה שפירש שם המנחת בכורים בתוספ' סברת רשב"ג היא משום דחזיא גם לפני פתיחתה לשימוש אצל הכפריים עי' שם בתוס', ולפי זה א"א להביא ממנו ראיה דשרי פתיחת גוף אטום. אולם פירוש זה מוקשה דעכ"פ האיך התיר רשב"ג לפתוח לכתחילה מאחר שע"י פתיחתה ראויה לשימושים שלא הייתה ראויה מקודם, מה גם שהרמב"ם לא הזכיר מזה מידי. וע"כ טעם רשב"ג אינו אלא מפני דלא החשיב בכהאי גוונא מלאכה כיון וכבר חשיב כנגמרה המלאכה בצירוף הכבשן, וסברתו לחלק בין זה לפחיתת נר שאף הוא מודה שאסור, שמא י"ל דהכא הוי כלי אחד עם מכסה עי"ש בעדיות בפי' הראב"ד, וזה יותר יש להתיר מפחיתת נר שכתב הרמב"ם שעושה ב' נרות וכדו' עיי"ש. אולם מ"מ עיקר ההנחה שהלכה כרשב"ג אינה ברורה שהרמב"ם (פ"ד מיו"ט ה"ח) לא הביא דעתו דשרי לפתוח אלפסנין חרניות עיי"ש. ועי' מאירי שלהלכה חלוק ירידה לשם טומאה דנעשה ע"י כניסה לכבשן ממלאכת יו"ט שתלוי רק בגמר מלאכה ועוד צ"ע].
אולם באמת אין זו ראיה, דאף תוס' שפיר יכלו לסבור שאם היה כאן גוף אטום לחלוטין לא היה שייך כאן סותר כדברי החזו"א משום דלאו שם כלי עליה כלל כעת, אלא שתוס' סברי שכיון ולדברי רש"י לאו במקום המגופה הוא פותח או נוקב [כמו שהסיק ר"ת בביאור הסוגי' בסוף], אלא במקום החיבור [כלשונם בקו'], שפיר יש לחייבו משום עשיית כלי כל שמכוון לכך, שהרי מה בכך שיש כאן מגופה, כל שהוא מכוון לפתח אחר הרי הוא כאילו מבטל הפתח הראשון ועושה כאן פתח חדש, וכאילו לדידו היה הכלי כאטום עד עתה, וע"כ שפיר יש לחייבו משום עשיית כלי, אולם כל זה רק היכא שהוא מכוון לפתח חדש, אולם כל שלעין יפה קא מכון חשיב כשבירה בעלמא, ושוב אינו חשיב כעשיית כלי, וכיון שהכלי לא היה מלכתחילה אטום שפיר יש לחשב מה שעושה כסתירה, שכשאינו מתכוון לפתח אחר יש להחשיב את הפתח הקודם כעיקר פתחו, ולהחשיב מה שעושה כעת כסותר ולא כעושה כלי, עי' בכך.
מעתה דאייתינן להכי, יש לנו לעי' בגדרי עשיית כלי זה שנעשה ע"י שבירת כלי אטום או כשפותחו במקום האוטם ומתכוון לשם פתח שם [למה שנתבאר בדברי התוס' שגם זה חשוב כעשיית כלי], האם בעי בו שיעשה דווקא פתח להכניס ולהוציא או לא, דיתכן שלא נא' דין זה שכל פתח שאינו עשוי להכניס ולהוציא לאו שם פתח הוא, אלא בכגון נקב בלול של תרנגולין שחייב משום עשיית פתח לבד משום מכה בפטיש או בונה, דבזה אמרינן דכל שאינו פתח שעשוי להכניס ולהוציא לאו שמיה פתח הוא, וכן ה"ה כשעושה נקב בעלמא בחבית שאינו עשוי כפיתחא ממש בגוף האטום בזה לא חשיב אלא כנקב בלול של תרנגולין שאם אינו עשהו להכניס ולהוציא אין בו חיוב חטאת, [והיינו שלרש"י יש לחלק בין אי יש מגופה או לא, ולר"ת נצטרך לחלק בין פיתחא רבה כבמיברז בחביתא לנקב בעלמא, והלשון "לפיתחא קא מכוון" גם משמע שאין הכוונה לנקב], אולם אי דנים על עשית כלי כמו שהוא בגוף אטום שמחליפו לצורת כלי יתכן מסברא שאין זה שייך כלל לדין עשית פתח להכניס ולהוציא, וכן נוקב בית הצוואר לכא' היה נראה שאין חיובו מצד שעשה פתח להכניס ולהוציא אלא משום שהשלים את הבגד ומחייב בזה משום מכה בפטיש כלוקט יבולת מע"ג בגד צמר חדש וכדו', וצ"ע בזה.
והנה לכא' בתוס' שם כתבו להדיא בסוף דבריהם דהחיוב בפותח בית הצוואר הוא משום שעשה פתח להכניס ולהוציא, אלא שיש לדון שמה שכתבו התוס' אינו אלא לפי שיטתם המבוארת בשם ר"ת ברמב"ן במכות שם והריטב"א דלא מיירי בטלית שהיתה סגורה לגמרי דבזה פשיטא דחייב וגם אינו דומה למגופת חבית, אלא דמיירי בטלית שהיתה פתוחה והדרך לסוגרה ולתפרה בחוט ולפתחה בשעה שרוצה להשתמש, ומ"מ מחייב בהא משום מכה בפטיש, וע"ז הקשו בגמ' שפיר מאי שנא מנוקב מגופת חבית שיש לה פתח, ותי' שמגופה חשיבה פחות חיבור לחבית מתפירה זו בבגד, [ולדעת ר"י בתוס' בביצה שבמוסתקי לא שייך לחייב מטעם בונה והכא הא מיירי במוסתקי לדעת התוס', יל"ע מאי ס"ד, ואולי דכל דברי התוס' שם הוא למאי דמשני שליכא איסור בנוקב במגופה שהיא כמותרת ומינה ילפ' שה"ה למוסתקי שלא שייך בה בניין כבמגופה עי'], עיי"ש.
ויתכן שדווקא לכן כתבו התוס' דחייב רק משום דהוי כפתח העשוי להכניס ולהוציא, דבאמת אינו כעשיית כלי ממש כפותח כלי אטום או כפתחו במקום חיבורו, שבזה חייב לא מטעם פתח העשוי להכניס ולהוציא, אלא משום עצם עשיית הכלי וכנ"ל.
ועי' בריטב"א מכות שם, ששם אחר שכ' את ביאורו בדברי רש"י כנ"ל הק' על פי' דמאי ס"ד דרב כהנא שהקשה מאי שנא וכו' לפטור פותח בית הצוואר הסגור לגמרי, ומתוך כך הסיק כפר"ת וכנ"ל עיי"ש. ולכא' צ"ב דהאיך ק' זו מובילה אותנו בהכרח לשנות את כל הפי' בגמ', לכא' מחמת כך אין לנו לשנות אלא בכך שלא נקבל מש"כ רש"י דמיירי הכא בפתיחה חדשה של טלית, ושפיר הק' רב כהנא שאם פתיחה בעלמא כזו של בית הצוואר אסורה ק"ו לשבירת חבית. אלא שע"כ שהן ב' נידונים שונים לגמרי, ואין להשוות פתיחת בית הצוואר התפור שהוא כפתח להכניס ולהוציא בלול של תרנגולין, לשבירת חבית שהיא עשיית כלי שהיא ענין בפ"ע, וע"כ דלא מיירי כאן לעניין שבירת החבית, אלא לעניין פתיחת המגופה או ניקובה, למה הותרה יותר ואין דנים בה משום עשית פתח עי'.
והנה בחזו"א מבואר דעכ"פ כל שאינו עשוי להכניס ולהוציא לאו בכלל חיוב חטאת הוא. ואגב נבאר דבריו קצת שראיתי שיש מי שטעה בהן, ששם דן שמקום הספק בפתיחת קופסאות שימורים הוא כשאינו מתכוון לשמור את הקופסה אלא להוציא מה שבתוכה, שיש לדון שחשוב בכך כשובר החבית שמותר, [ואפי' לדעת התוס' דלא הותר אלא במוסתקי הכא לא חשיב כסותר דאין כלי מקודם], אמנם בזה צידד שם שיש השומרים לשימוש חוזר את הקופסאות הנ"ל, וגם מאד מצוי שאין בדעתו לזרוק מיד אלא משתמש משם, וא"כ לכה"פ יש לאסור משום הגז' דביצה שמא יתכוון לעשות כלי שאם שומר ע"מ להשתמש שימוש זמני או קבוע יותר כבר לא נחשב כשבירה.
ואחר כך הוסיף שם לצדד, דנראה שאפי' אם מתכוון לזרוק מיד וכוונתו שאפי' כולם עושים כן וממילא נחשיב זאת כשבירה, אכתי יש לאסור מחמת דהוי כעשיית כלי בעצם מחמת הפיכת הגוף האטום לצורת כלי, אלא שכיון ואינו פתח העשוי להכניס ולהוציא אינו אסור אלא מדרבנן כנקב בחבית, ומטעם גז' אטו לול של תרנגולין, וע"כ הסיק להלן שבקופסאות שמן שעושין בהן ב' נקבים המשמשים גם לאוויר וגם להוציא השמן יש לחייב חטאת דהוי פתח העשוי להכניס ולהוציא, עי' היטב שם.
אלא שיש מאחרוני הזמן שנתווכחו עימו שכל קופסה שעומד לזורקה חשיבה כחותלות של תמרים שמבואר בשו"ע (שי"ד ח') שאין לה שם כלי כלל ושרי כשובר אגוזים לאכול האוכל שבתוכם עיי"ש, אמנם החזו"א יחלק ששם כיון ורק עשוי להתבשל בתוכם הוי כשומר שלהן ולאו כלי הוא כלל שאינו ראוי כלל לשימוש עי"ש בפמ"ג, [ומ"מ יש לעי' דאפשר לא גרע ממוסתקי שמבואר בתוס' ביצה שלא שייך בה עשיית כלי, ופסק כן החזו"א שם בס"ק ז', אלא שלמש"נ יש לחלק בין עשיית פתח לעשיית עצם הכלי עי'], ומ"מ יתכן שגם החזו"א לא היה אוסר לפתוח כל מיני עטיפות ואריזות של ממתקים מנילון וכדו' כיון ואינן ראוית לשימוש רק לאריזה דהוי כשומר בעלמא דשרי, [ויש מי שחושש לאסור לדעתו].
ועכ"פ כאמור מדברי החזו"א מבואר שאיך שלא יהיה פתח שאינו עשוי להכניס ולהוציא לא הוי כלום לעניין חיוב חטאת, ואולי כתב כן לתפיסתו בכל הסימן [כהר"ן ודלא כהתוס'] שאפי' למאן דאית ליה סתירה בכלים בכהאי גוונא שאין מתכוון אלא להוציא מה שבתוכו לא חשוב כסתירת כלים, שלדבר כזה אין יחס לכלי אף כשבירה וסתירה רק כמשמש את האדם לקחת החפץ, וע"כ אף סתירה אינו עיי"ש היטב, [ועי' עוד לשון הריטב"א בסוגי' שכתב בסגנון אחר שלא חשיב כסותר ע"מ לבנות עיי"ש, ויש ללמוד בביאור דבריו שבכלים כל מקלקל אינו אסור אפי' מדרבנן, ועי' בזה], אולם לדעת התוס' יש לצדד לא כן, דסברי שכיון שעכ"פ משתמש במה שיש בתוכו ונוח לו שימושו כן, חשיב כסותר כששובר, וא"כ ה"ה כשעושה פתח נאה ולא נקב בעלמא אף אי אינו רק כדי לקחת מה שבתוכו, הוי כבונה וצ"ע.
ואם זה נכון, יבוא לנו שפיר כל מה שדקדקנו בתחילת דברינו, דאפי' במיברז חביתא שבודאי לא הוי כפתח העשוי להכניס ולהוציא אי כוונתו לעשיית פתח יש לחייב חטאת, שכיון ואינו רק נקב אלא כלשון הגמ' לפיתחא קא מכוון יש לחייב בו חטאת אף שאינו כפתח העשוי להכניס ולהוציא וכמו שמשמע מתוס'. ואיך שלא יהיה, לפי מה שבארנו בעיקר שיטת התוס' שכשכוונתו לעשיית פתח נאה חשיב אפי' בחבית עם מגופה כעשיית כלי, ניחא היטב לשון מתני' "ובלבד שלא יתכוון לעשות כלי" דאכן אין כאן רק עשית פתח אלא יש כאן עשיית כלי ממש וכמש"נ'.
