הודעהעל ידי דרומי » א' פברואר 24, 2019 10:12 am
ב'לקוטי שיחות' נתבאר למה באמת דין זה הוא דוקא בקדשים, וזה תוכן הדברים:
לכאורה הסברא תמוהה: הרי עניני הקדש חמורים ומדוייקים יותר מאשר עניני חולין. ואיך יתכן שבעניני חולין מספיקה פעם אחת ללמדנו שהדבר לעיכובא, ודוקא בהקדש העיכוב הוא רק כאשר "הכתוב שנה עליו"?! הרי ההגיון הוא בדיוק להיפך!
אלא, כללות ענין ה"הקדש" הוא נטילת דבר גשמי, שמצד עצמו הוא חולין וגשמיות, והפיכתו לדבר קדוש. וענין זה הוא למעלה מדרך הטבע: מצד הבריאה עצמה 'גשמיות' ו'רוחניות' הם שני דברים נפרדים שאין ביניהם קשר – וכדי להפוך 'גשמיות' לדבר בעל קדושה 'רוחנית', הרי זה רק על ידי נתינת כח מיוחדת מהקב"ה.
כיון שכן מובן, שבעצם פעולת האדם בענינים של 'הקדש' אינה נוגעת כל כך. הרי הפיכת הדבר הגשמי לדבר קדוש אינה בכחו של האדם, זו היא פעולה על טבעית שבאה דוקא בכחו המיוחד של הקב"ה – והסברא נותנת, איפוא, שפעולתו של האדם בענין זה היא דבר טפל וחסר ערך.
ולפי זה: עצם הציווי על האדם לפעול פעולה מסויימת בקשר להקדש – עדיין אינו מלמד שפעולה זו מעכבת היא, ובלעדיה לא יחול ההקדש. הרי בלאו הכי ההקדש אינו בא בזכות עשייתו של האדם המוגבל, אלא מצד הכח המיוחד שלמעלה, והוא בוודאי 'יכול להסתדר' גם בלי פעולת האדם! ..
ולכן, בעניננו (כדוגמא), אם היה כתוב "במכסת" פעם אחת בלבד, היתה משמעות הדברים שגם אם עבר האדם על המצוה ושחט את הפסח שלא למנוייו – עדיין אין בכך הפרעה לקדושה העליונה של הקרבן, כי בעצם הקדושה באה היא מלמעלה ומעשה האדם לא מעלה ולא מוריד [ואמנם, האדם מצידו הפסיד מצוה, אבל אין זה פוגע בקדושה העליונה];
וכאשר באים לחדש שהקדושה כן תלויה במעשה האדם ואינה חלה בלעדיו [כמו בעניננו: אם האדם שחט את הפסח שלא למנוייו אין אפשרות לקדושה לשרות על הקרבן] – הרי זה דוקא על ידי הדגשה כפולה, "שנה עליו הכתוב", שדוקא אז יודעים שפעולת האדם בענין זה היא אכן "לעכב".