תפילין לבעל גאוה וגסות הרוח

[דרופתקי דאורייתא]

ראיתי היום באליה רבה (סי' כה אות ב) שהביא מ"ש בס' ברוך שאמר (אות כו) וז"ל,

גס רוח לא ישא תפלין, כי אם מי שרוחו נמוכה ואינו מחזיק טובה לעצמו כשהוא לומד ועושה מצוה ע"כ.

והנה באשכול אחר כתבתי
רמב"ם הל' תפילין פ"ד הכ"ה: קדושת תפילין קדושתן גדולה היא שכל זמן שהתפילין בראשו של אדם ועל זרועו הוא עניו וירא שמים....
מה מקור דברי הרמב"ם שתפילין מביאות לידי ענוה? [אני לא מדבר על יר"ש, שזה מברכות ל סע"ב, כמ"ש מהרצ"ח בברכות שם ועוד]

וראה מה שהשיבו שם ולא מצאו עד הלום מקור לדבר.

אני מנסה להבין טעם וביאור הדבר ושייכות העניינים? [חשבתי בכמה אופנים, אי"ה בהמשך].

[עדיאל ברויאר]

יתכן שהוא הסיק זאת באופן עקיף. למשל, במדרשים יש השוואה בין הנחת תפילין ללימוד תורה, עד כדי שיטה שפוטרת מחובת תפילין בזמן לימוד תורה (למרות החובה להניחן כל היום).
ראה למשל מכילתא דר' ישמעאל, בא, פרשה יז: "לזכרון בין עיניך למען תהיה תורת ייי בפיך וג' מיכן אמרו כל המניח תפילין כאילו קורא בתורה וכל הקורא בתורה פטור מן התפילין".
וכן מסכת תפילין פ"א ה"כ: "כך היה ר' אליעזר אומר. גדולה היא מצות תפילין. שכך אמר הקב'ה לישראל "והגית בו יומם ולילה". אמרו ישראל לפני הקב'ה. רבון העולמים. וכי אנו יכולים להגות בו יומם ולילה. אמר להם הקב'ה. בני. הוו נותנים תפילין על ראשיכם ועל זרועותיכם ואני מעלה עליכם כאלו אתם הוגים בתורה יומם ולילה. שנאמר "והיה לאות על ידך ולזכרון בין עינך למען תהיה תורת ה' בפיך"".