עקידת יצחק, הנסיון הגדול של אברהם או של יצחק?

[א_צאנזער]

בעקידת יצחק האם הנסיון הגדול היה של א"א ע"ה או של יצחק?

[תם מה הוא אומר]

במחצית השקל כתב שנסיון של אברהם היה גדול יותר, כי נסיון של יצחק לא היה אלא לפי שעה בלבד. ואברהם היה צריך להישאר לחיות בלי בנו שעקדו על המזבח.

האם אין לזה גילוי בדברי חז"ל בהדיא?

[דורש טוב לעמו]

לכאורה נראה שהניסיון היה גדול יותר לאברהם אבינו ע"ה, שכן לו הובטח שיהיה לו זרע וכד', וא"כ לא ברור כיצד פתאום הקב"ה מצווה אותו על העקידה. וכן אולי לענ"ד אפשר
להביא ראייה לדבר מהפיוט 'עת שערי רצון', שבכמה בתים מתואר הכאב של אברהם ושרה שהבן שנולד להם בגיל כ"כ מאוחר יהיה לאש ולמאכלת מנה.

אמנם עיין במאמר הנ"ל - http://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/tal ... edat-2.htm, שם מוכיח מכמה מדרשים וכן מהפיוטים של הסליחות ור"ה, שהניסיון הגדול יותר היה של יצחק דווקא.

[יוצא פוניבז']

כבר דברו בזה
ועי' דברי ר"א בן הרמב"ם

ראבמ עקידה.JPG (32.3 KiB) נצפה 4557 פעמים

[מגדל]

כבר דברו בזה
ועי' דברי ר"א בן הרמב"ם

ראבמ עקידה.JPG

שפתיים ישק.

[הגיון ליבי]

עיין במשך חכמה [מצורף כאן] שבתורה ג"כ מוזכר שהוא נסיון של אברהם. 'והאלוקים נסה את אברהם'. וזה מכוח אינטרס יהודי שזכות הנסיון יועבר אך ורק לבני יעקב ולא לבני יצחק שזה כולל את עשיו. עיי"ש.

ומשמע מדבריו, שאולי הנסיון של יצחק היה ג"כ גדול או באותו מדריגה לכה"פ כנסיונו של אברהם.

אגב. נתקשתי בדבריו, מה יעזור שבתורה ובנוסחאות התפילה מזכירים נסיון של אברהם, הרי אם במציאות יש זכות נסיון של יצחק אזי זה מגין ג"כ על עשיו. ואולי יבארנו אחד מהחכמים דכאן.

download/file.php?mode=view&id=78029

[לייטנר]

בשם משמואל כתב בשאלה זו חילוק מעניין.

[חלמישצור]

בן כמה היה יצחק כשנעקד?

[מן הדרום]

ראה במצורף מאמר על כך

[מן הדרום]

ספר עקידת יצחק3.pdf

(1.2 MiB) הורד 788 פעמים

[דרופתקי דאורייתא]

בגליון שמחת שלמה (183) בשם ר' אריה לוין זצ"ל

שהזכרתי כבר בשם אאמו"ר רבי אריה זצ"ל למה עקידת יצחק מוזכרת בעיקר כמעלה של אברהם ולא של יצחק, משום שיצחק היה צריך למסור נפש לרגע אחד ולעלות לשמי שמים להתענג מזיו שכינתו, ואילו אברהם בחר לחיות חיים שלמים של שכול וצער על מיתת בנו האהוב והיחיד.

[לעמל יולד]

זה לשון רש"י בריש פרשת העקידה:
אחר הדברים האלה- יש מרבותינו אומרים אחר דבריו של שטן, שהיה מקטרג ואומר מכל סעודה שעשה אברהם לא הקריב לפניך פר אחד או איל אחד, אמר לו כלום עשה אלא בשביל בנו אילו הייתי אומר לו זבח אותו לפני לא היה מעכב, וי"א אחר דבריו של ישמעאל, שהיה מתפאר על יצחק שמל בן י"ג שנה ולא מיחה, אמר לו יצחק באבר אחד אתה מיראני אילו אמר לי הקב"ה זבח עצמך לפני לא הייתי מעכב.

ופלוגתא היא בסנהדרין פט בין ר' יוחנן משום רבי יוסי בן זימרא, ובין ר' לוי, הנה סוגיא ערוכה היא בשל מי היה עיקר הניסיון.

[לכשיבקע]

בן כמה היה יצחק כשנעקד?

[לכשיבקע]

זה לשון רש"י בריש פרשת העקידה:
אחר הדברים האלה- יש מרבותינו אומרים אחר דבריו של שטן, שהיה מקטרג ואומר מכל סעודה שעשה אברהם לא הקריב לפניך פר אחד או איל אחד, אמר לו כלום עשה אלא בשביל בנו אילו הייתי אומר לו זבח אותו לפני לא היה מעכב, וי"א אחר דבריו של ישמעאל, שהיה מתפאר על יצחק שמל בן י"ג שנה ולא מיחה, אמר לו יצחק באבר אחד אתה מיראני אילו אמר לי הקב"ה זבח עצמך לפני לא הייתי מעכב.

ופלוגתא היא בסנהדרין פט בין ר' יוחנן משום רבי יוסי בן זימרא, ובין ר' לוי, הנה סוגיא ערוכה היא בשל מי היה עיקר הניסיון.

אי משום הא לא איריא, דהנידון הוא לא 'למי היה הניסיון' אלא 'של מי היה ניסיון יותר גדול'.

ולעצם העניין נראה דתרי גווני נינהו א. הקושי בעצם העקדה, האם קשה יותר לאברהם או ליצחק דהיינו אחרי שהוחלט אצלם לעקוד או להיעקד, למי קשה יותר ביצוע הדבר ב. הקושי לעמוד בניסיון דהיינו לאברהם להאמין בכי ביצחק ייקרא לך זרע, וליצחק שלא להתנגד. וכמובן שכ''ז כתבתי כמתבונן שהרי אין לנו מושג בערכם וכו' וכו'

[לעמל יולד]

יפה אמרת שאין לנו מושג בערכם. ואף עם היה ניסיון כעין זה בדורנו אנו, לא נוכל להעריך בשכלינו למי היה ניסיון גדול יותר (ויש הרבה פנים לקושי הזה, וקושי הניסיונות האישית נתגלה רק ליודע תעלומות, חוץ ממה שמבואר בתורה) כי יש הרבה נעלמים בהשערה כזאת, ועל אחת כמה וכמה כשמדובר באבות האומה הקדושים שכל מחשבתנו עליהם כאין וכאפס.


רק מסתברא לומר שלמנוסה שבגינו היה הניסיון הזה, ואליו כוונת המנסה, לו יהיה עיקר הניסיון, ולכאורה עיקר הקושי להתמודד עם הניסיון.
וחידוש יהיה לומר שלא למנוסה המכוון היה עיקר הקושי לעמוד בניסיון אלא למישהו אחר.

(ולמ"ד שבגין יצחק היה הניסיון, צ"ל במה שכתוב והאלקים ניסה את אברהם, שאליו היה הדיבור, והניסיון היה דרכו, אף אם יצחק היה המנוסה העיקרי- ואודה על האמת שלפי דרכי יש בזה קצת קושי).

[עליך עיננו]

ברוב המקומות משמע שמצד הניסיון של אברהם גדול יותר,(או שכלל לא מוזכר להדיא שהיה זה ניסיון של יצחק) והרי על זה מבקשים כבוש את כעסך כמו שכבש א"א את רחמיו ובחינה זו לא שייכת אצל יצחק.
הגר"א כ' עה"פ עתה ידעתי וכ'ו שרק עכשיו יתברר שכל מה שעשית היה לעשות רצוני ולא מצד המידות שלך שהרי הסכמת לעשות מעשה אכזרי אפי' שכולך מידת החסד.(ועפ"י זה ביאר ענין שכר אריכות ימים בשילוח הקן ובכיבוד או"א עי"ש)
ואולי עפ"י דבריו אפשר לבאר דברי רש"י נא לשון בקשה עמוד בניסיון שלא יאמרו בראשונות אין ממש.
אבל למעשה מוכח בגמ' שבת פט' שדוקא יצחק מציל את בניו לעתיד לבוא מכח העקידה מצד הדין שהרי הקריב עצמו, ואפרו צבור ע"ג המזבח.

[זאינץ]

אברהם אבינו ע''ה הוא מידת החסד והיה צריך לעשות היפך טבעו שקשה יותר משא׳׳כ יצחק שמידתו גבורה.

[רציני]

מפיוט המיוחס לר"י עבאש עת שערי רצון דהוא מתיחד בזה שמסביר את גודל הניסיון [ובכמעט אותו לשון יוצא בספר הישר] של עקידת יצחק, יש הרגשה שמנסה להשוות את אברהם ויצחק דבחלק מהפיוט מסביר את ניסיון אברהם ובחלק את נסיון יצחק, וכל בית מסיים "עוקד והנעקד והמזבח". אולם זאת רק הרגשה.

[בן האלקשי]

עי בפי' האברבנאל עה"ת שכ' ב' שיטות בדבר אם יצחק ידע שכוונת אביו לעקדו ובי' שלשי' שיצחק ידע מ"מ עיקר הניסיון הוא לאברהם כיון שהוא ניסיון מתמשך ולא רק שנייה אחת
עיי"ש באורך

ומאמר יצחק ותשובת אביו בזה חשבו אנשים חכמים מן האחרונים שהיתה כוונת אברהם בהולכת האש והעצים ובשומם על יצחק בנו כדי שירגיש שהיו עושים כן לעשות קרבן ולכן התחכ' ג"כ בשלא הוליך עמו החמור כדי שבהכרת יהיה ליצחק משא כבד בעצים ההם ויאמר בלבו ולמה לנו עצים. ואמנם אמרו ויקח בידו את האש ואת המאכלת יקשה ב' דברים. הא' שבידוע שהאש יוליכנה בידו לא יתננה בחקו ולא בבגדיו. הב' המאכלת למה יוליכנה בידו ואין דרך בנו אדם להוליך מאכלת בידו אבל לתלותה על מתניו אלא שהיה אברהם עושה כל זה למען ירגיש יצחק בדבר בראותו האש בידו והמאכלת ג"כ גלויה ומפורסמת כדי שידע בודאי שהם הולכים לעשות קרבן אחר שהיו מוליכין סכין יפה מוכן לשחוט ובידיו כמזדמן לשחיטה ולכן שאל יצחק לאביו הנה האש והעצים ואיה השה לעולה והנה אמר אבי ויאמר בני להגיד שהיה יצחק בעל מוסר ולכן כששאל שאלה מאת אדוניו יאמר לו אדוני או אבי ואז הנשאל ישיבנו מה לבן כנותן אליו רשות לדבר ולזה אברהם השיבו הנני בני ר"ל דבר מה שתרצה כי אתה בני ואהבת עולם אהבתיך. והיתה שאלתו הנה האש והעצים ר"ל בידך דברים מורים שהם להקריב קרבן ואיה א"כ השה לעולה כי ידע יצחק שהיו העצים ההם עצי עולה ממה שראה פעמים אחרות שהיה אביו בוחר ומכין עצים כמו אלה להקריב קרבן עולה לה' ומפני זה שאל הנה האש והעצים ואיה השה לעולה. והתבונן הרחבת שכל יצחק ופלפול שאלתו וזה שהוא עשה חלוקה הכרתית לא ימנע מחלוקה או אנחנו נעבור בישוב בני אדם ומשם נקח השה. או אין אנחנו הולכים לישוב כלל ואם אנחנו הולכין לישוב מה הטורח מהמשא כבד מהולכת העצים הכבדים והולכת האש ג' ימים בידי אבי כי שה בכל מקום שימצא נמצא עצים והאש ולא יתהפך שבכל מקום שנמצא עצים ואש ימצא שה. ואם אין אנו הולכין לישוב ומפני זה יתכן הולכת האש והעצים יקשה א"כ למה לא נוליך השה ולכן שאל כנגד שני צדדי החלוקה הנה האש והעצים ואיה השה לעולה כלומר בהכרח אין אנחנו הולכים לישוב כיון שהנה האש והעצים אנחנו מוליכין עמנו ולכן יקשה כיון שאבי רוצה להעלות עולה איך יתרשל מהעקר שהוא השה וישתדל במה שאינו עקר שהם העצים. והנה לא הקשה ג"כ יצחק מהמאכלת כמו שהקשה מהאש והעצים לפי שדרך בני אדם להוליך בדרך חרב או מאכלת מפני האויבים או מפני החיות הרעות ומפני זה לא הקשה יצחק מהמאכלת. ואביו ענהו אלהים יראה לו השה לעולה בני שבזה העירו שהוא יהיה העולה. כאומר אל תתמה בני ממה שאני רוצה לעשות אותך עולה ואתה תהיה השה ואל נא תשת עלי חטאת ולא תהיה לי לסכלות או לאכזריות כי הדבר הזה אין אני עושה אותו מדעתי אלא במצות השם ודברו ואין אני הבוחר בפועל הזה כי האלהים כי הוא אשר יבחר וירצה לו הקרבן והשה אשר יחפוץ ומלת יראה הוא מלשון בחירה כמו פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה שהרצון בו אשר תרצה. וספר הכתוב שעם היות שידע יצחק שהוא השה אחרי שידע מאביו כי בו בחר ה' לא נמנע ללכת לדרכו ולא ברח לא נתאחר ולא נסוג אחור לבו והוא אמרו וילכו שניהם יחדיו ואמנם למה אנו מיחסים שלמות זה הפועל לאברהם ולא ליצחק הוא שהדבר כל עוד שצערו מתמיד הוא יותר קשה יותר מהדבר שלא יתמיד צערו כל כך ואם כן יצחק שמסר עצמו לשחיטה עם היות צער המות שלו יותר גדול מצער אביו שישחטהו הנה צערו לא היה מתמיד כי מיד שישחט לא ירגיש כלום ולא יצטער עוד אבל הזקן ההורג את בנו יהיה צערו מתמיד ומרת נפשו קודם השחיטה ובעת השחיטה ואחריה כל ימי חייו יומם ולילה לא ישבות ולכן היה ראוי ליחס פלא המעשה הזה לאברהם ולא ליצחק ובב"ר אמרו שהדבר המתמיד צערו יותר קשה. אמרו במסכת (כתובות פרק אלו נערות) אלמלא נגידו לחנניה מישאל ועזריה פלחו לצלמא ר"ל שאם היה מצוה המלך ליסרם יסורין קשים מתמידים אף שלא ימותו מאחר שצערם מתמיד לא היו יכולין לעמוד בנסיונם והיו עובדים לצלם אבל כשהשליכום לכבשן האש להיות קצר זמן יוכלו בעצמן למסור את נפשם על קדושת השם ומזה הצד היה שכר אברהם יותר גדול מצורף לזה מ"ש חז"ל (קדושין פרק א') גדול המצווה ועושה יותר ממי שאינו מצווה ועושה כיון שהמצווה אם לא יעשה הדבר יקבל עונש עליו והבלתי מצווה לא יקבל עונש אם לא יעשה הדבר. ובהיות אברהם מצווה היה ראוי שיהיה שכרו הרבה מאד זהו כל דעת האחרונים האלה בדבר הזה. ואינו נכון בעיני כי אם יצחק היה יודע מאביו כי הוא יהיה העולה היה הכתוב משבחו ומגדיל ענינו כי עם היות שהיה צער אברהם מתמיד המשך הזמן יותר מצערו של יצחק הנה היה כפי איכות הצער יותר גדול לאין שעור צער יצחק המוסר עצמו למות מצער אביו המביאו אליה ולכן אליו היה ראוי ליחס הפועל הזה להיותו אדם שלם לא לאביו ולפחות כיון ששניהם קבלו צער בין רב למעט לשניהם היה ראוי ליחס פועל העקדה אלא שהאמת הברור שיצחק לא ידע דבר מכוונת אברהם כי הוא לא גלה לו מפחדו שיצחק בהיותו בחור וטוב לא ימסור נפשו למות ויברח כאחד הצבאים ולא יוכל הצדיק להשלים כוונתו ואולי שמפני זה העמיסו בעצי עולה ויתכן שקשר עליו המשא בקשר אמיץ. הנה יצחק בראותו שאביו עזב את החמור וששם על שכמו עצי העולה נצטרך לשאול ואיה השה כאומר התחשוב אבי שגם על שכמי תשים את השה מהמקום אשר תקחנו משם מאחר שאין אתנו חמור ?לטוען עליו ומפני זה לא שאל יצחק את השאלה הזאת כשיצאו מביתם לפי שהיה החמור והנערים עמהם אלא אחר שעזב את הנערים והחמור ואז השיבו אביו אלהים יראה לו השה לעולה בני כלומר אין ענין השה מוטל עלינו כי אלהים יראה לו שם השה ואין לנו לבקשו והנה נכתב זה כאן להודיע שאברהם לא התפעל מדברי בנו בהיותם דברים נכחיים להעיר אהבת האב לבן אבל הוא מרוב אונים ואמיץ כח לא נרתע לאחור וילכו שניהם יחדו. וגם בא הכתוב להגיד שכל דבריו אשר דבר בדרך דחיה מפני שלום בשיחתו הקלה כלם נתקיימו כדברי איש האלהים שלא נפל מכל דבריו ארצה. וזכר שבתקפו וגבורתו בנה את המזבח וכתב המזבח בה"א הידיעה ארז"ל שהוא היה המזבח שהקריב בו נח את עולותיו שלהיותו מקודש לגבוה רצה השם שבו יעשה אברהם הפעל הנפלא הזה ולהיותו הרוס מכמה שנים הוצרך לבנותו וזהו ויבן שם אברהם את המזבח ואמר ויערוך את העצים להגיד שלא היתה פעלתו בבהלה אבל בישוב הדעת בנה את המזבח וערך את העצים באופן נאות וראוי כאלו היה לבו מיושב עליו. ואמרו ויעקוד את יצחק בנו וישם אותו על המזבח ממעל לעצים זה מורה בביאור אמתת דעתי שיצחק לא היה יודע שהיתה כוונת אביו לשחטו כי אם לעשותו סימן ודוגמת עולה בעקדו אותו ושומו על המזבח כאלו הוא נקרב שמה אבל לא עלה על לבו שישחטהו כי איך יצייר בנפשו שיצוה האל ית' על זה ושאברהם יעשהו בזריזות כ"כ גדול ויורה על זה שלא זכר הכתוב ששם אברהם אש על המזבח כתורת העולה כמו שנאמר בפרשת העולה ונתנו בני אהרן הכהנים אש על המזבח וערכו עצים על האש. אמנם אברהם לא עשה כן כי לא נתן אש על המזבח כדי שיצחק לא יחשוב בשחיטתו אבל בנה את המזבח וערך את העצים ועקד את יצחק בנו וכל זה מבלי אש והיה דעתו לשום האש אחר שישחטהו אע"פ שלא היה כן מן הדין אבל היה מפני שבזה היה חושב יצחק שהיה פועל דמיוני לעשות אותו דוגמת עולה לשישאר עבד מוחלט אל האלהים אבל כאשר שלח אברהם את ידו אל המאכלת לשחוט את בנו ר"ל ששם ידו השמאלית על צואר יצחק להכין הסימנים לשחיטה כדרך שוחטי הבהמות וישלח ידו הימנית לקחת את המאכלת לשוחטו אז הרגיש יצחק בכוונת אביו באמת ומפני זה נתיחס פעל העקדה כלו לאברהם לא ליצחק ולהיות זה דעת חז"ל תקנו בתפלת דעני לעניי לומר דעני ליצחק על גבי מדבחא לפי שבהיותו שמה ע"ג המזבח הרגיש בסכנתו ובצרתו ואז קרא אל אלוה ויענהו כי להיותו נעקד לא יוכל לברוח ולא להשמט ולכן קרא לאלהיו שיצילהו והותרו בזה השאלות הי"א והי"ב והי"ג: