לכאורה הפשטות היא שמצוה שהרמב"ם אל מנה בספר המצוות, הרי שלדעתו ז"ל אינה מה"ת, אלא מדרבנן.
ברם מצינו שהאח' מפרשים שאי"ז מוכרח.
כתב לי חכ"א:
מצאנו כמה מצוות שברור שגם הרמב"ם מודה שהם מן התורה ולא כללם, לפי שהם כבר כלולים במקום אחר. כמש"כ בשו"ע הרב הל' ת"ת קו"א פ"ג דלהכי לא מנה לאו דלא תשכח, כיון דנכלל זה בעיקר מצות עשה של ת"ת.
וכן מצינו כיו"ב שהרמב"ם השמיט מצוה להחזיר הריבית, וכתב המגילת אסתר במצוה י"ז דאף דודאי דהוא מן התורה, לא מנאו הרמב"ם אחר שלדעתו זה נכלל במצוה להשיב גזל. וכ"ה בב"ח חו"מ סי' ט.
וכן מצינו לענין ברכת התורה, שתמה הרמב"ן על הרמב"ם למה השמיטו אחרי שלמדו זה מן התורה, וכתבו בקרית ספר פי"ב מהל' תפילה דברכת התורה היא דאורייתא לדעת הרמב"ם אך נכלל במצות ת"ת, וכ"כ בערוך השולחן סי' מז. ובאמת מל' הרמב"ן נראה שבאמת גם הוא הבין שכן היא דעת הרמב"ם, שברכת התורה היא מדאורייתא ולא מנאו לפי שנכלל בת"ת, אלא שדחה זה וכתב להוכיח שזה נחשב ב' מצוות, והאחרונים יישבו בזה דעת הרמב"ם.
עכ"ד
אודה מאד לכל הוספה והערה
או אם עמדו בזה בעלי הכללים על השמטת מצוה בסה"מ להרמב"ם