עדיין מהדהדים בתוכי תיאורים נפלאים ותובנות עמוקים שכתבו כאן תלמידיו עליו ועל משנתו בנושא היחס להנאות עולם הזה ותענוגותיו.
לרוב הענין והתועלת שבהם אצטט את החלקים הרלוונטיים בשלימות:
הרב המכונה דודי צח כתב:
א.
למרבה האירוניה, זה הצדיק שמנסים להציג אותו כאן כנהנתן ואיש עולם הזה (וה' יסלח להם), כמה היה רחוק בכל הווייתו מכל זה, בין במוסריו ובין באורחותיו האישיים.
וכבר התהלכה מליצה בחייו, כי אנשים שלא הכירוהו אלא מקצות דרכיו, וראו לכאורה איזה שוני בין הדברים שמורגלים לשמוע מכל עבר לבין הדברים הנשמעים ממנו, מיהרו אי פעם לכנותו 'רבי לייב בעל התענוגים' [על משקל הצדיק הקבור בצפת 'רבי לייב בעל היסורים'], ולמרבה העצב, במתמידים עצמה כמה דמעות ואנחות נשפכו בהלווייתו, כאשר אי מהמספידים הזכירו את ייסוריו ומכאוביו הגופניים והנפשיים בעשרות שנות ההנהגה.
כלומר מה שאחרים יכולים לראות ולשפוט כ'בעל התענוגים' הרי הקרובים והתלמידים שנלוו ועקבו אחריו בכל העתות והזמנים יודעים לומר בבטחה שהוא דווקא היה ההיפך הגמור 'רבי לייב בעל היסורים'.
והנה כי כן, קפץ עליו עוד רוגז של מנת יסורים אף כעת בהיותו בהיכלו בשמים, מכמה יושבים היכל הארציות דכאן. הכותבים ככל העולה על רוחם, בלי להתעמק בלי לרחם בלי לחשוב.
תיתי לכם. והו"ר יכפר.
ב.
אכן כן, לא נבוא לכסות ולערפל, ונגלה בגאון כי רבי לייב היה מהרבנים הירושלמיים, שאכן ברחו מן הסגפנות הפעלתנית והמכוונת, אלא בתוך כל העניות ובתוך כל הקושי בחרו לחיות במין רוממות אצילית, ואף ריהטו את ביתם בכבוד ובחן מידתי (לא בהדר מנקר עיניים וחורג, רק בכבוד).
ובאמת עינינו רואות שבעניין זה, נתחלקו בכלליות מקהלות החסידים והליטאים (ובמדת מה גם הירושלמים לעומת הבני ברקים כפי שנקרא להם).
אצל החסידים, האדמורי"ם לבושים הוד והדר ואף מפארים את ביתם ואת רכבם, לעומת ראשי הישיבות שהרבה מהם חיים בדלפונות ובסגפנות.
וזה לא רק מפני האמונה החסידית שהצדיק הוא כמלך ויש לכבדו, אלא גם העמך נוהג בדרך זו, בבית חסידי לא יהיו עמודונים עם ספרים, רק ויטרינה יפה והדורה, כך אצל רוב החסידים, ואילו אצל הליטאים או יותר נכון אצל יושבי עיר התורה, מצויים הבתים שאין בהם נברשת ולא ארון ספרים ראוי לשמו.
הירושלמים נמצאים באיזה שהוא מקום באמצע, אם כי המנעד אצל הירושלמים די רחב. יש בהם עניות מולדת, אך בני הבית די עסוקים בלטפח את הבית, לנקות (עם הרבה מים..). להדביק נברשת ולרכוש אגרטל. אלגנטיים.
וזכורני כי בתום ביקור רבי לייב אצל אחד מגדולי בני ברק זצ"ל, שביתו היה שבור ורצוץ, עם כסאות הפוכים למשענת, יש שהתפעלו והוא דוקא תהה על כך. וציין כי לא נהגינן הכי בקרב גדולי ירושלים מכל המגזרים, שאינם חיים כך. ביתם מסוייד ומסודר הרהיטים מוקפדים וכיוצא בזה.
ומה לנו לצטט שברי דברים, הבה ונצטט דבריו של מת, ממה שאמר בהספדו על מרן הגרי"ש אלישיב (כפי שהובא בגליון "תורה ודעת" גליון 164):
וזה לשונו:
יש לציין מידה נשגבה שהיתה במרן זצ"ל, והיא מידה שמצינו אותה במיוחד אצל גדולי ירושלים. שלמרות שהיה חי בצניעות ובקדושה, לא היה זה בדרך של מלחמה תמידית, כמוותר על מנעמי החיים. לא היה לו 'עבודה' של פרישות וסיגוף, אלא שלא היה צריך כלל את מנעמי העוה"ז שהיו בעיניו חסרי ערך ודברים של מה בכך. וכמו כן הוא לא התאמץ להתנתק מן העולם, אלא מצא את הדרך כיצד ניתן לחיות חיי נועם ויישוב הדעת בחיים צנועים. על פניו היתה תמיד השראה של נועם ושמחה בלי כל רמז של מרירות, משום שהרגיש עצמו בשלימות הטוב כי ניתן ליטול את העולם בצורה צנועה וקדושה ולמצוא את נועם החיים בדרך זו, וכפי שכולם הכירוהו היה תמיד בנעימה וברגיעה ובשלווה. וזה דבר שהיה מצויין במיוחד אצל גדולי ירושלים למרות שהיו צנועים מאד והסתפקו במועט שבמועט, לא היה זה בדרך של ניתוק מהעולם, אלא השכילו איך לחיות בתוך העולם בצורה מקודשת. וכן לא היה להם סבר פנים חמורות, כי אם התעטרו ברוך אצילי והבעת פיוס.
עד כאן לשונו.
אם אנחנו מבינים נכון, הוא בעצם הגדיר בין הדברים את עצמו, כשהוא מביע את להיטת רוחו בעניין זה.
ומי לא זוכר לפני תקופה לא ארוכה, איך שבתוך סערת הפולמוס במחלוקת החדשה בהנהגת הדור בשנים האחרונות, נתפרסמה תמונה איך מרן הגר"ש אויערבך יושב ומעביר סדרה בבית כנסת בשערי חסד, כשלצידו בקבוק קוקה-קולה וכוס מלא. הקנטרנים ביקשו לומר בזה איזו אמירה, שהוא שונה מן הבר-פלוגתא.
ואכן היה שונה. אך מי כמוהו לא נהנה מן העולם הזה כלום, למרות הקוקה קולה. כזה היה סגונו של רבי לייב.
אם תימצי לומר, ממקום שהביאו לשאול, על רבינו הקדוש רבי יהודה הנשיא שהרים אצבעיו ואמר 'לא נהניתי מן העולם הזה אפילו כאצבע קטנה', הרי אדרבה, הוא היה חי כנשיא, ובביתו לא היה חסר צנון וחרדל (חז"ל אומרים זאת כביטוי לעשירות), וכמה תבשילים שהפתיעו אפילו את אנטונינוס. ואכתי לא נהנה מן העולם הזה.
אמור מעתה, זו דווקא הגדלות, וההוראה ההשקפתית; אפשר להיות הדור בלבוש ובמאכל, ועדיין לא להיות 'מונח בעולם הזה'. להיות איש עולם הבא.
מי כמו רבי לייב, היו ראשו ושרעפיו תמיד בעניניים שמימיים ורוחניים. למרות הש"ס החדש שבביתו...
ג.
חבוש היה הרב עם משקפי פלסטיק, עם ביגוד פשוט (אבל נקי ומכובס...), נסיעה בתחבורה ציבורית, ללא נסיעה לנופש, ועוד ועוד. חיים פשוטים והדורים.
בסך הכל, ההשקפה 'התמוהה' שלו בענייני עולם הזה, הסתכמה בכך, שהוא נתן מקום להנהגת החיים הפשוטה, שממילא כולם חיים עמה.
יש שאכן הגדירו להדיא את טענתם וביקורתם עליו ברוח זו: למה הוא לא גונח וכואב אלא הוא מאושר ושמח. כלומר, אכן כולנו נוהגים אותו דבר, יש בינינו מעשנים (תאווה לשמה!) יש על שולחננו צנון וחרדל קולה ופפסי, וכל מיני מטעמים, אך עבודתנו ותפקידנו הוא לגנוח תוך כדי, ולא לעשות זאת כהנהגה רשמית של לכתחילה.
נכון, על זה היה חולק בחריפות. כאומר, אל נא תשקרו את עצמכם. אם אין זה על פי דרך התורה הדבר אסור ותו לא מידי, ואם הדבר מותר – וכולכם נוהגים כך – אל נא תרעו ותגנחו, ותעשו עצמכם כעוברי עבירה. בכוונה תחילה אתם עלולים לפגום את נפשכם ולשכנע אתכם כי עוברי עבירה הינכם. ולא.
זו מחלוקת לגיטימית, האם רשאים לחיות אחד בפה ואחד בלב, או שצריך לחתור לשלב את הפה והלב יחד. רבי לייב נקט כצד השני. לא משקרים. לא לעצמינו ולא לילדינו.
סיפר הגאון רב"צ גוטפרב בהספדו: פלוני חשוב ותלמיד חכם התלונן עלי מדוע רבי לייב נוהג בשלום עם העולם הזה. שאלתי אותו: ר' יהודי האם אתה אוכל לפעמים גלידה? אמר לי אכן כן.
שאלתי אותו מה תעשה אם מישהו ידפוק בביתך באמצע אכילת הגלידה? אמר אותו יהודי: אסלק זאת מעל שולחני ואנקה את הפה, ואם אספיק עוד אלבש איזה בגד עליון, ורק אז אפתח את הדלת...
אמר לו רב"צ: ומה היה עושה ר' לייב במקרה כזה? – פותח על אתר את דלת הבית, ומכניס את המבקש להיכנס, ואף מציע לו מנת גלידה....
סיפור היפוטטי כמובן, אבל משקף את הנהגת האמת והשקר בעניין זה. שני מנהגים באוכלי הגלידה, זה נוהג בצביעות ובהסתרה (והיא חשובה אצלו כהשקפה יהודית נחוצה) וזה נוהג בגלוי, תוכו כברו.
ואני נזכר ממה שסיפר לי ידיד פלוני על סבו החביב שחיתן את נכדתו עם בנש"ק, כאשר בשולחן המזרח ישבו אדמורי"ם ידועים. ויהי כאשר הגיע המלצר לשולחן המזרח עם מגש ומנות קינוח כל שהן, התעלמו האדמורי"ם ממנו כאומרים מה אתה מביא לנו?? והמלצר התאכזב וחזר אחורנית. אך אותו סבא חסידי שאל, מה מחלקים כאן – גלידה? נו זה די טוב, אנא יביא לנו....
והפטיר לי נכדו, כי בטוח הוא כי הסבא הנ"ל שלו חשוב יותר מכל שאר יושבי המזרח, שכביכול אינם מכירים את הקוגל הקר הזה.
על כל פנים השקר והאמת חיים כאן בערבוביה. ועל זה לחם רבי לייב. ולא כולם הסכימו להיות שותפים במלחמתו הזו.
ד.
כבר צויין כאן כמה לחם רבי לייב כנגד הכייף והעולם הזה.
ציין אחד הספדנים, שבזמנו היתה דרישה 'חדשה' מתלמידי הישיבה דאז לצאת לאיזה קמפ בבין הזמנים, דבר שהיה אז פסול בישיבת המתמידים. הגיע רבי לייב ואסף את הבחורים ונתן להם מנת מוסר וגערה כדרכו בקודש, כשהגערה הכי חזקה בדבריו היתה "אתם אנשי עולם הזה" - - - ותיהום כל הישיבה.
שנאה של אמת היתה לו כנגד 'אנשי עולם הזה' (והנה הוא עצמו למרמס בעניין זה דייקא, וזה מכבשי דרחמנא).
אפשר לקחת אפשר להנות, אבל לא להיות 'איש' עולם הזה, כי בני עולם הבא הננו.
רק חודש לפני פטירתו, שח לפני ראשי אחת מהקהילות שלו, בגנות הטרנד החדש של נסיעות משותפות לחו"ל באמצע השנה, כחופשה רוחנית, כביכול לצורך ביקור בקברי צדיקים, ושהייה במלון נאה ויוקרתי בסמוך.
אמר: אני יודע ואתם יודעים, כי מטרת רוב הנוסעים איננה לשם השתטחות בקבר הצדיק, אלא לשם 'כייף' והביקור בקבר הוא רק התירוץ (הוא דיבר כמובן לבני ירושלים).
את המילה 'כייף' הוא ביטא במין גנות וגנאי, שנשמע מסוף העולם ועד סופו.
זהו רבי לייב האמיתי. אצילי ומרומם ולא סגפן פעיל. אך סולד בכל לב מכל השתקעות של אמת בענייני העולם.
כך בכל דבר, לא מביקור אחד בסלון עלינו להסיק היכן מונח ראשו של האדם, ולהתפעל אחר כך, איך הוא מדבר כנגד החופש והימים והכייפים?
היה רבי לייב איש שלימות ואיש חקר שידע למקם כל דבר במקומו הנכון, עם האסמכתאות שלו עם האמת הפנימית שלו. זו היתה תמצית החיים של בעל היסורים זצוק"ל. ואנחנו נמשיך להעמיק חקר בקצות דרכיו, להיות מבני עולם הבא.
כי לא נבראנו אלא להתענג על ה' במסילת ישרים.
ואחריו בא והשלים דבריו רעהו הרב המכונה בינוני וכתב:
לפני תחילת דברי אודות מו"ר הגדול זצ"ל, אקדים ואומר:
את רבי לייב א"א להכיר היטב רק מכתביו, אף שכתביו מרובים ורחבים. כתביו אולי מקיפים את הלך מחשבתו, אולי גם את הלך רוחו, אבל האיש עצמו, הדמות עצמה, איננה משתקפת כלל וכלל משום כתב או מאמר שיצאו ממנו. לענ"ד, מי שלא עקב אחרי האיש עצמו, אחרי הליכותיו, מי שלא ראה אותו עושה מצווה, מתפלל שמונה עשרה, מי שלא ראה אותו נהנה מהעולם הזה, מתמוגג על שמחתו של יהודי שכמעט ואינו מכיר, מתרגש מפשט נכון בפסוק, לעולם לא יבין היטב גם את שיגו ואת שיחו.
ודבר זה בהחלט בעוכריו. כשקוראים כמה ציטוטים מכתביו או מאמרותיו, למשל על היחס לעולם הזה, הקורא יכול לתת בזה אלף פרשנויות, אבל כשאתה רואה מול עינך את הצורה איך האדם נהנה מהעולם הזה, יש לזה רק פרשנות אחת.
להסביר את רבי לייב איני יודע. אנסה לתאר את מה שחוויתי אצלו בחייו. אציין שאני עצמי היו לי כמה שיחות עם רבי לייב על נושא הנהנתנות ממש.
1.
העולם הזה, מהבחינה הגשמית שלו, הקב"ה ברא אותו כמקום סבל לבני אדם או כמקום טוב לבני אדם? בן אדם שירש ירושה טובה, ויש לו אפשרות לחיות שליו ורגוע בעולם, מה נדרש ממנו? האם עליו לחיות טוב, או שמא עליו לטרוח ולהביא סבל על עצמו?
לרבי לייב היה פשוט כביעתא דכותחא, שהעולם מיועד להיות מקום טוב ומשמח לבני האדם. "הטוב כי לא כלו רחמיך והמרחם כי לא תמו חסדיך", "לרוקע הארץ על המים כי לעולם חסדו", "ברוך שלא חסר בעולמו כלום וברא בו בריות טובות ואילנות טובות ליהנות בהם בני אדם".
מה שיש רע בעולם, זה בגלל החטא, "ראו בני, אין ערוד ממית אלא החטא ממית", "אלא שהרעותי מעשי וקפחתי את פרנסתי".
רבי לייב אהב למצוא את הטוב בעולם, ליהנות ממנו ולהודות עליו ברגש רב. העולם נברא לספק לנו טוב, לא להביא עלינו רע. מה הטעם לחפש את הרע בעולם? וכי איזה טעם אתה מוצא בחיפוש אחר הקלקול ובנבירה בו?
בימי בחרותי שאלתי את רבי לייב, מה הסיבה שהקב"ה שיעבד את האדם לאכילה, וכי לא מוטב היה שלא יהיה מושג כזה אוכל והאדם יהיה חופשי להתעסק רק במושכלות? השאלה אולי אינה שאלה, אבל מה שרבי לייב ענה לי: "הקב"ה ברא את האוכל כדי שיהיה לאנשים טוב, שימצאו מנוחה בעולם בדבר משיב נפש", והתעקשתי ושאלתי: והלא אם האנשים לא היו יודעים כלל מה זו אכילה לא היו יודעים שחסר להם משהו? והוא התעקש וענה: "אני לא יודע מה היה אילו, עכשיו שיש אוכל משיב נפש, פשוט שזה נוצר כדי לעשות לנו טוב ולהשיב את נפשנו".
אצל רבי לייב, ההנאה מן העולם הזה, לא היה נידון מורכב. לזה בדיוק נוצר העולם הזה, כדי ליהנות ממנו, "שלא חסר בעולמו כלום וברא בו בריות טובות ואילנות טובות ליהנות בהם בני אדם". הקב"ה לא ברא את הנאות העולם הזה כדי להעמיס עלינו נסיונות.
שאלתי פעם את רבי לייב, שהנה תמיד הוא אומר שטוב לקחת את הטוב מכל בית מדרש, ולמזג את נפשנו בכל הטוב שאפשר לקחת מכל מקום. ושאלתי את פיו: חיפשתי ולא מצאתי שכאן אצלנו לוקחים משהו ממידת הסגפנות של נובהרדוק, משל סלבודקא לקחנו די, בוודאי גם מטעלז, אבל מה לקחנו מנובהרדוק?
ורבי לייב השיב לי: "כשאני אומר שצריך לקחת את הטוב מכל מקום, אני מתכוון שצריך לאכול כל אוכל שיכול להיטיב ולהוסיף לנו, לא התכוונתי שצריך לקחת את כל התרופות שיש בבית מרקחת...", והוא הסביר יותר: "שיטת נובהרדוק הייתה מאוד נצרכת באירופה בתקופה המסוימת, כדי להציל כמה שיותר נפשות מפגעי התקופה ההיא, אצל בעלי המוסר היו כמה פתרונות, אחד מהם היה שיטת נובהרדוק, אבל עיננו הרואות שאחרי השואה אין תנועה גדולה שממשיכה בשיטה הזאת, כי זו שיטה לא 'טבעית', האדם אינו צריך להסתגף, כשם שאינו צריך להתגשם, צריך לחיות באופן טבעי, ליהנות מהטוב שהקב"ה שולח לנו, לא להגזים ולא להפחית".
אם בא אני לסכם. לא הייתה לרבי לייב "שיטה" של ליהנות מן העולם הזה, הוא חי את החיים כמות שהם, וכמה שהחיים הם טובים, נהנים מהם ומודים עליהם, כי ככה זה הצורה הפשוטה והטבעית.
כשרבי לייב דיבר ממש בנושא זה, אם העולם עומד להיטיב לנו, הוא הזכיר את האדם הראשון. הוא נברא לתוך גן עדן, כי העולם אמור להיות גן עדן. הוא גורש מגן העדן בגלל החטא, אבל הטוב שלא נלקח מאיתנו, אין לנו סיבה להוסיף על הקללה ולהתנזר ממנו.
2.
כמה שרבי לייב נהנה מן הנאות העולם הזה, הוא גינה באופן מיוחד את שני הצדדים הקיצוניים: את החיפוש והטרחה אחרי ההנאות, ואת החיפוש ואת הטרחה אחרי הסגפנות.
בהיותי בישיבה גדולה היה לי במקרה מסרק שיער לפיאות בכיס החולצה, רבי לייב ראה את זה, הוא שם את ידו על כתפי ואמר לי במין צחקוק: "בחור צריך מסרק, כי צריך להיראות נורמלי ומכובד, אבל לא בכיס במשך כל היום, זה צריך להיות בפנימייה לסדר את הפיאות בבוקר, ואחרי זה לא צריך לחשוב בכלל על מראה הפיאות. אם מישהו אומר לך שאתה נראה מוזר, תעלה לחדר ותסדר מחדש, בכל אופן, לא מסתובבים עם מסרק".
עוד מהיותי בישיבה גדולה, ניגשו אליו בחורים ואמרו לו שמתחיל להיכנס אופנה לישיבה של משקפיים מודרניות קצת. רבי לייב העלה מבע תימהון: "מה משקפיים קשורים בכלל לבחור? האמא קונה משקפיים! היא הכי מבינה איזה משקפיים יפים ומכובדים לבחור, איזה בחור מתעסק עם המשקפיים שלו?".
וזה לא היה מן השפה ולחוץ. הנאה מן העולם הזה זה דבר רצוי, ההתעסקות עם הנאות העולם הזה זה דבר מגונה!
וכך גם להיפך, רבי לייב לא אהב הזנחה מכוונת. האדם צריך להיות מכובד, כי להיות אדם זה להיות דבר מכובד. רבי לייב חזר באוזניי כמה פעמים על הגמ' ורש"י: "רוחץ אדם פניו ידיו ורגליו בכל יום בשביל קונו, משום שנאמר כל פעל ה' למענהו", ופירש"י: "בשביל קונהו - לכבוד קונהו, דכתיב כי בצלם אלוקים עשה וגו', ועוד: דהרואה בריות נאות אומר ברוך שככה לו בעולמו. כל פעל ה' למענהו - הכל ברא לכבודו".
יותר מזה, רבי לייב תמיד אמר, שהפשפוש בעולם הזה, לא משנה מאיזה כיוון, אם להתייפות ואם להתגנות, שניהם פסולים באותה מידה. לא מקדישים זמן לעולם הזה, מודים על מה שיש ועושים את מה שצריך.
רבי לייב נהג לחזור על הסיפור עם הטשיבינער רב, (אני מקווה שאני חוזר על פרטי הסיפור במדויק), שפעם היו אצלו שני אחים, אחד היה מאוד מטופח, והשני הפוך ממנו ממש, עם שיער מרושל ומראה מוזנח. התבטא הטשיבינער רב: "שניהם עומדים מול המראה חצי שעה ביום, אלא למטרות הפוכות".
3.
כתבו כאן מקודם על הרקע של רבי לייב, על העוני והמחסור שהוא וחבריו סבלו מהם בילדותם ובנערותם.
זה באמת חשוב בנידוננו, וכמו שכבר כתבתי פעם בפורום זה, לדעת רבי לייב הסבל הזה הביא לתוצאות גרועות מאוד בירושלים שבתקופה הציונית הפעילה. רבי לייב סיפר הרבה פעמים על הרחוב החילוני שקרץ וזהר באלפי אורות, מול הקושי המחסור והדוחק ששררו בכל בית חרדי, וכתוספת גם המכות המרירות שקיבלו במנות גדושות מהמלמדים והמחנכים.
רבו של רבי לייב, הגרא"ל קליין זצ"ל בא בגישה הפוכה, לפנק כמה שיותר את הדור הרך. הביאו 'ברד' צבעוני ל'חברה', טיולים על משאיות, ובעיקר, אווירה פתוחה וקלילה, ואפילו ח"ו 'לטיפה' וטפיחת עידוד...
רבי לייב שיכלל את השיטה, הוא היה הראשון שעשה "שמחת בית השואבה" עם כלי זמר. הוא היה הראשון שהנהיג שבתות התוועדות – לאו דווקא אצל קברי צדיקים, ועוד כהנה וכהנה, ועל כל אחד מהם ספד ביקורות וגידופים מרים.
אבל האמת צריכה להיאמר. רבי לייב חשב כך גם על דורנו אנו – המשופע בפינוקים עד אין סוף.
לשיטתו, כמה שיותר להכניס את ה'חלומות' של הילדים והבחורים לתוך המסגרת, לעשות אותם בדרך של התחזקות באחדות או "להתענג על ה'", שהבחורים שממילא מחפשים את זה יקבלו את זה על מגש של זהב, אלא שזה יהיה בפיקוח, מתועל למטרות טובות ומועילות.
ולאו דווקא בחורים וילדים, גם אברכים, אם יש לך צורך נפשי לאיזה "מותרות", אל תילחם עם זה ישירות, בן אדם שטוב לו על הלב טוב לו גם בבית, וטוב לו גם בלימוד ובעבודת ה'. בן אדם מתוסכל מתסכל גם את הבית, וגם אינו מתקדם בתורה ובעבודת ה'. האדם צריך לרומם את כל מכלול האישיות שלו כדי שלא יעניינו אותו שטויות, אבל כל זמן שהוא לא בדרגה, שלא יילחם עם עצמו, שיתן לעצמו את המותרות הקטנים ולא יסתובב ממורמר במקרה הטוב, ולא יתפרץ במותרות גדולים במקרה הרע.
וחלק זה מקושר עד למאוד עם החלקים הקודמים. רבי לייב דרש, ממש דרש, שאנשים יהיו 'בריאים', ברוחם ובנפשם. ליהנות כמה שהקב"ה מספק לנו בידו הרחבה, לא להתעסק עם שטויות, וגם אם נפלנו לשטויות קצת, לא להחליא את נפשנו במלחמות מיותרות. להיות בני אדם בריאים. לחיות טבעי ולא לחרוג לשום צד.
עד כאן לעת עתה.
ולא באתי לשכנע או לענות. באתי לתאר דברים שחוויתי, ואם זה עוזר למישהו להבין את התמונה יותר ברור, והיה זה שכרי.
=======
וכעת לעילוי נשמתו הטהורה אחדד מעט את המבט וארחיב את היריעה.
אקדים במציאה גדולה שמצאתי בספר חדש שיצא לאור לאחרונה בשם 'חביב אדם'. באחד מפרקי הספר האחרונים המדבר בנושא זה ממש, מצטט המחבר מדברי הגרי"ל בלוך מטעלז (שאמש מלאו תשעים שנה לפטירתו) בספר שיעורי דעת ח"ד מאמר 'פלס מעגל רגליך', וז"ל:
אבל באמת צריך לדעת, כי ענין לצורך יש בו מדרגות מדרגות, ואין זאת אומרת שאסור לו לאדם לקחת מעוה"ז רק כדי קיום נפשו, ויותר מזה 'שלא לצורך' נקרא, אלא ענין לצורך מתאים לכל אדם לפי מדרגתו ותבונתו, כי כל מה שנצרך לו לאדם למען יעמוד על מתכונת נפשו כדי שיהיה במצב של רצון ושמחה, שרק אז ערים כשרונותיו וחיים בו כל כוחותיו, כל הנצרך כדי שתהיה לו שלימות ותפארת אדם בכלל לצורך הוא.
ומובן כי לרוב בני אדם דרוש לזה לקחת מן העולם יותר מכדי הסיפוק. דרוש הוא לתענוגים גשמיים, לטיול, ולחברת בני אדם ולהתענג מנועם הטבע וכדומה. ואחרי שנחוץ לו כל זה, אם יגמור בנפשו לפרוש מהנאות אלו הרי זה בכלל אל תהי צדיק הרבה וגו' למה תשומם (קהלת ז, טז).
וכבר דברנו כמה פעמים כי אינו כדאי לאדם לפסוע בפעם אחת על מעלה עליונה הרחוקה ממדרגתו הוא, כי כל זה לא יתכן, ומלבד יחידי סגולה שזכו להרגיש במלוא המדה בנועם התורה החיים ומתענגים בה לבד כמו הגאון מוילנא ז"ל או אף הגאון רבי עקיבא איגר ז"ל שאמרו הרופאים עליו כי לפי רפיון גופו אינם יודעים מהיכן הוא חי אם לא כי העונג הרב שיש לו מלימוד התורה מכלכל את גופו ומחייהו, קדושים כאלו אינם צריכים להנאות גשמיות, כי נפשם מתמלאת מהתענוגים הרוחניים שיש להם לאין שיעור מעבודתם בתורה ומצוות והם מכלכלים את כל כוחות נפשם עד שלא נצרך להם לקחת מתענוגי עוה"ז רק מעט מזעיר.
אבל מי שלא הגיע למדרגה רמה כזו, לו יש צורך אף לתענוגים גשמיים, המעוררים בו את כוחותיו וכשרונותיו המרחיבים את דעתו, ומשביעים אותו רצון, ואם יחסר את נפשו מהם יחסרו לו חיים ולא תהיה לו שלימות האדם כפי שנצרך לעבודת הבורא, החפץ באדם שלם, שהאדם עם כל כוחותיו ועניניו יעבוד לו, ולכן אם יצמצם עצמו לקחת מן העולם הזה רק כדי מחייתו, חוטא על הנפש יקרא.
בדבריו למדנו כמה 'מדדים' בהם ניתן לבחון האם האדם צועד בדרך הישרה ובשיעור הנכון בסוגיא זו של לקיחת הנאות מן העולם הזה.
כהקדמה נדרשת 'מודעות עצמית גבוהה ואמיתית: "למען יעמוד על מתכונת נפשו".
ומה שנדרש "שיהיה במצב של רצון" ובמצב של "שמחה".
לא זו אף זו, יש לך אדם שהוא שבע רצון במצבו ובהסתפקותו כדי צרכו אבל עדיין הינו מחוסר שמחה, ויש לך אדם שלמרות היעדר סיפוקו ושביעות רצונו שרוי הנהו בעליזות ושמחה דרך קבע, תוך שהוא מדחיק את חוסר בוא נפשו על סיפוק מאווייה וצרכיה.
"שרק אז ערים כשרונותיו", בכוחה של סגפנות יתר לגרום למצב של התכווצות וקיפאון של כישרון חשיבה ויצירה. מטבע הדברים כאשר ישנו עיסוק מוגזם בהימנעות כפייתית, נסתמים שבילי המוח והכשרונות נופלים למשכב ולתרדמה.
"וחיים בו כל כוחותיו", חיות אמיתית ומושלמת הינה כאשר כל הכוחות שישנם באדם מנביעים חיות.
לא זו אף זו, צורת האדם השלם היא כאשר הינו בשלימותו ובתפארתו, בלא לדכא חלקים מצרכיו הבסיסיים של גופו ונפשו. "שלימות ותפארת אדם".
את הפרישות עד לקצה האחרון מייעד ה'שיעורי דעת' לגאון מוילנא, וב'דרך אפשר' גם לרבי עקיבא איגר.
"אבל מי שלא הגיע למדרגה רמה כזו, לו יש צורך אף לתענוגים גשמיים, המעוררים בו את כוחותיו וכשרונותיו המרחיבים את דעתו, ומשביעים אותו רצון, ואם יחסר את נפשו מהם יחסרו לו חיים".
כאן מחריף הניסוח, מי שמונע מעצמו ומחסר את נפשו מן התענוגים הגשמיים מחסר חיים מעצמו.
עכ"פ, מעבר להגדרות הנפלאות למצבו של המסתגף שמעפיל כביכול מעל למדרגתו, למדנו שהמושג 'צורך' ביחס להנאות עולם הזה אינו אויבקטיבי, ואיננו מוגדר בעצם ה'חפצא'. הניסוח ה'יבש' של 'לצורך' משתנה לפי הנתונים של ה'גברא', שמשתנים מאדם לאדם ומשעה לשעה.
הייתי מעיז לנסח זאת כך, 'שלא לצורך' היינו 'מותרות'. מותרות זה מה שמיותר ואין בו תועלת. מה שנחשב מיותר אצל זה לפי מצבו מועיל אצל חבירו, ואף אצלו עצמו בזמן אחר.
לאור הדברים הבליחה בי הבנה בשתי סוגיות שהתלבטתי בהם לאחרונה.
אחד מנכדי גדולי ישראל זצ"ל טען בשם סבו, כי הבעיה של דורינו שאנו שקועים וטבולים כולנו בתוך תענוגות עולם הזה ותאוותיו. התקוממתי בפניו, העשירים והמפונקים המתענגים כל ימיהם בארוחות מושקעות ויקרות ומשופעים במיטב המאכלים והתפנוקים, ניחא, אבל אנחנו, האברכים, בתוך עמי אני יושבת, המשתכרים בדוחק ומנהלים את חיינו וחיי משפחתינו על גבול המחסור, מי יותר ומי פחות, על איזו 'שקיעות' אתה סח?
הלה הגיב לעומתי, וכי אינך מבין שארוחה פשוטה בתכלית, העולה על שולחנו של דלפון בזמנינו לא היתה מצויה דרך קבע, אף לא בביתו המפואר של נגיד ירושלים לפני אך כמאה שנה. איננו מסוגלים לחוש היום 'רעב' כפשוטו. כמעט שאין לך מאן דהו העולה על יצועו בחוסר מזון.
באותה שעה נאלמתי דומיה ונסתתמו טענותי, אך חשתי כי אין הצדק עמו.
אכן כן, ברי כי 'עולם הזה' אינו נמדד ב'חפצא', ואברך שמקנח פיתה בטחינה ומעט ירקות לא שקע בתאוות העולם הזה כי העשיר בשנות הצנע השתבח בסעודה כזאת. עולם הזה זה מושג יחסי לגמרי.
כך גם קיבלתי הרגשה נכונה בהלכה הפסוקה המובאת בכתובות (סז, ב): די מחסורו... אשר יחסר לו - אפילו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו. (וזאת כשהיה מורגל בכך מלפנים). נתאר לעצמנו, שיאספו בישיבת מיר צדקה לאיזה עשיר שירד מנכסיו בשביל מכונית מפוארת מדגם חדש. מה ההגיון? אלא שמה שאצל אחד זה מותרות אצל השני זה כמעט 'חיי נפש'.
תפקיד האדם, איפוא, הוא להתרומם עם הזמן, ולשפר את מצבו הרוחני, כך שיוכל להסתפק בפחות תענוגות והבלים, ובעיקר למעט את העיסוק והרדיפה אחריהם.