מפרשי האוצר
חיפוש גוגל בפורום:

עולם הזה איז אגוטע זאך

דיונים ועניינים בענייני השקפה, מצוות מתחדשות, ארץ ציון וירושלים.
נוטר הכרמים
הודעות: 8552
הצטרף: א' אוקטובר 17, 2010 8:19 pm

עולם הזה איז אגוטע זאך

הודעהעל ידי נוטר הכרמים » ד' נובמבר 06, 2019 9:49 pm

בשבוע הקרוב (ט"ז חשון) יחול יום השנה הראשון לפטירת הגאון הנשגב רבי (נתן יהודה) לייב ב"ר אלימלך) מינצברג זצ"ל.

עדיין מהדהדים בתוכי תיאורים נפלאים ותובנות עמוקים שכתבו כאן תלמידיו עליו ועל משנתו בנושא היחס להנאות עולם הזה ותענוגותיו.
לרוב הענין והתועלת שבהם אצטט את החלקים הרלוונטיים בשלימות:

הרב המכונה דודי צח כתב:
א.
למרבה האירוניה, זה הצדיק שמנסים להציג אותו כאן כנהנתן ואיש עולם הזה (וה' יסלח להם), כמה היה רחוק בכל הווייתו מכל זה, בין במוסריו ובין באורחותיו האישיים.
וכבר התהלכה מליצה בחייו, כי אנשים שלא הכירוהו אלא מקצות דרכיו, וראו לכאורה איזה שוני בין הדברים שמורגלים לשמוע מכל עבר לבין הדברים הנשמעים ממנו, מיהרו אי פעם לכנותו 'רבי לייב בעל התענוגים' [על משקל הצדיק הקבור בצפת 'רבי לייב בעל היסורים'], ולמרבה העצב, במתמידים עצמה כמה דמעות ואנחות נשפכו בהלווייתו, כאשר אי מהמספידים הזכירו את ייסוריו ומכאוביו הגופניים והנפשיים בעשרות שנות ההנהגה.
כלומר מה שאחרים יכולים לראות ולשפוט כ'בעל התענוגים' הרי הקרובים והתלמידים שנלוו ועקבו אחריו בכל העתות והזמנים יודעים לומר בבטחה שהוא דווקא היה ההיפך הגמור 'רבי לייב בעל היסורים'.
והנה כי כן, קפץ עליו עוד רוגז של מנת יסורים אף כעת בהיותו בהיכלו בשמים, מכמה יושבים היכל הארציות דכאן. הכותבים ככל העולה על רוחם, בלי להתעמק בלי לרחם בלי לחשוב.
תיתי לכם. והו"ר יכפר.
ב.
אכן כן, לא נבוא לכסות ולערפל, ונגלה בגאון כי רבי לייב היה מהרבנים הירושלמיים, שאכן ברחו מן הסגפנות הפעלתנית והמכוונת, אלא בתוך כל העניות ובתוך כל הקושי בחרו לחיות במין רוממות אצילית, ואף ריהטו את ביתם בכבוד ובחן מידתי (לא בהדר מנקר עיניים וחורג, רק בכבוד).
ובאמת עינינו רואות שבעניין זה, נתחלקו בכלליות מקהלות החסידים והליטאים (ובמדת מה גם הירושלמים לעומת הבני ברקים כפי שנקרא להם).
אצל החסידים, האדמורי"ם לבושים הוד והדר ואף מפארים את ביתם ואת רכבם, לעומת ראשי הישיבות שהרבה מהם חיים בדלפונות ובסגפנות.
וזה לא רק מפני האמונה החסידית שהצדיק הוא כמלך ויש לכבדו, אלא גם העמך נוהג בדרך זו, בבית חסידי לא יהיו עמודונים עם ספרים, רק ויטרינה יפה והדורה, כך אצל רוב החסידים, ואילו אצל הליטאים או יותר נכון אצל יושבי עיר התורה, מצויים הבתים שאין בהם נברשת ולא ארון ספרים ראוי לשמו.
הירושלמים נמצאים באיזה שהוא מקום באמצע, אם כי המנעד אצל הירושלמים די רחב. יש בהם עניות מולדת, אך בני הבית די עסוקים בלטפח את הבית, לנקות (עם הרבה מים..). להדביק נברשת ולרכוש אגרטל. אלגנטיים.
וזכורני כי בתום ביקור רבי לייב אצל אחד מגדולי בני ברק זצ"ל, שביתו היה שבור ורצוץ, עם כסאות הפוכים למשענת, יש שהתפעלו והוא דוקא תהה על כך. וציין כי לא נהגינן הכי בקרב גדולי ירושלים מכל המגזרים, שאינם חיים כך. ביתם מסוייד ומסודר הרהיטים מוקפדים וכיוצא בזה.
ומה לנו לצטט שברי דברים, הבה ונצטט דבריו של מת, ממה שאמר בהספדו על מרן הגרי"ש אלישיב (כפי שהובא בגליון "תורה ודעת" גליון 164):
וזה לשונו:
יש לציין מידה נשגבה שהיתה במרן זצ"ל, והיא מידה שמצינו אותה במיוחד אצל גדולי ירושלים. שלמרות שהיה חי בצניעות ובקדושה, לא היה זה בדרך של מלחמה תמידית, כמוותר על מנעמי החיים. לא היה לו 'עבודה' של פרישות וסיגוף, אלא שלא היה צריך כלל את מנעמי העוה"ז שהיו בעיניו חסרי ערך ודברים של מה בכך. וכמו כן הוא לא התאמץ להתנתק מן העולם, אלא מצא את הדרך כיצד ניתן לחיות חיי נועם ויישוב הדעת בחיים צנועים. על פניו היתה תמיד השראה של נועם ושמחה בלי כל רמז של מרירות, משום שהרגיש עצמו בשלימות הטוב כי ניתן ליטול את העולם בצורה צנועה וקדושה ולמצוא את נועם החיים בדרך זו, וכפי שכולם הכירוהו היה תמיד בנעימה וברגיעה ובשלווה. וזה דבר שהיה מצויין במיוחד אצל גדולי ירושלים למרות שהיו צנועים מאד והסתפקו במועט שבמועט, לא היה זה בדרך של ניתוק מהעולם, אלא השכילו איך לחיות בתוך העולם בצורה מקודשת. וכן לא היה להם סבר פנים חמורות, כי אם התעטרו ברוך אצילי והבעת פיוס.
עד כאן לשונו.
אם אנחנו מבינים נכון, הוא בעצם הגדיר בין הדברים את עצמו, כשהוא מביע את להיטת רוחו בעניין זה.
ומי לא זוכר לפני תקופה לא ארוכה, איך שבתוך סערת הפולמוס במחלוקת החדשה בהנהגת הדור בשנים האחרונות, נתפרסמה תמונה איך מרן הגר"ש אויערבך יושב ומעביר סדרה בבית כנסת בשערי חסד, כשלצידו בקבוק קוקה-קולה וכוס מלא. הקנטרנים ביקשו לומר בזה איזו אמירה, שהוא שונה מן הבר-פלוגתא.
ואכן היה שונה. אך מי כמוהו לא נהנה מן העולם הזה כלום, למרות הקוקה קולה. כזה היה סגונו של רבי לייב.
אם תימצי לומר, ממקום שהביאו לשאול, על רבינו הקדוש רבי יהודה הנשיא שהרים אצבעיו ואמר 'לא נהניתי מן העולם הזה אפילו כאצבע קטנה', הרי אדרבה, הוא היה חי כנשיא, ובביתו לא היה חסר צנון וחרדל (חז"ל אומרים זאת כביטוי לעשירות), וכמה תבשילים שהפתיעו אפילו את אנטונינוס. ואכתי לא נהנה מן העולם הזה.
אמור מעתה, זו דווקא הגדלות, וההוראה ההשקפתית; אפשר להיות הדור בלבוש ובמאכל, ועדיין לא להיות 'מונח בעולם הזה'. להיות איש עולם הבא.
מי כמו רבי לייב, היו ראשו ושרעפיו תמיד בעניניים שמימיים ורוחניים. למרות הש"ס החדש שבביתו...
ג.
חבוש היה הרב עם משקפי פלסטיק, עם ביגוד פשוט (אבל נקי ומכובס...), נסיעה בתחבורה ציבורית, ללא נסיעה לנופש, ועוד ועוד. חיים פשוטים והדורים.
בסך הכל, ההשקפה 'התמוהה' שלו בענייני עולם הזה, הסתכמה בכך, שהוא נתן מקום להנהגת החיים הפשוטה, שממילא כולם חיים עמה.
יש שאכן הגדירו להדיא את טענתם וביקורתם עליו ברוח זו: למה הוא לא גונח וכואב אלא הוא מאושר ושמח. כלומר, אכן כולנו נוהגים אותו דבר, יש בינינו מעשנים (תאווה לשמה!) יש על שולחננו צנון וחרדל קולה ופפסי, וכל מיני מטעמים, אך עבודתנו ותפקידנו הוא לגנוח תוך כדי, ולא לעשות זאת כהנהגה רשמית של לכתחילה.
נכון, על זה היה חולק בחריפות. כאומר, אל נא תשקרו את עצמכם. אם אין זה על פי דרך התורה הדבר אסור ותו לא מידי, ואם הדבר מותר – וכולכם נוהגים כך – אל נא תרעו ותגנחו, ותעשו עצמכם כעוברי עבירה. בכוונה תחילה אתם עלולים לפגום את נפשכם ולשכנע אתכם כי עוברי עבירה הינכם. ולא.
זו מחלוקת לגיטימית, האם רשאים לחיות אחד בפה ואחד בלב, או שצריך לחתור לשלב את הפה והלב יחד. רבי לייב נקט כצד השני. לא משקרים. לא לעצמינו ולא לילדינו.
סיפר הגאון רב"צ גוטפרב בהספדו: פלוני חשוב ותלמיד חכם התלונן עלי מדוע רבי לייב נוהג בשלום עם העולם הזה. שאלתי אותו: ר' יהודי האם אתה אוכל לפעמים גלידה? אמר לי אכן כן.
שאלתי אותו מה תעשה אם מישהו ידפוק בביתך באמצע אכילת הגלידה? אמר אותו יהודי: אסלק זאת מעל שולחני ואנקה את הפה, ואם אספיק עוד אלבש איזה בגד עליון, ורק אז אפתח את הדלת...
אמר לו רב"צ: ומה היה עושה ר' לייב במקרה כזה? – פותח על אתר את דלת הבית, ומכניס את המבקש להיכנס, ואף מציע לו מנת גלידה....
סיפור היפוטטי כמובן, אבל משקף את הנהגת האמת והשקר בעניין זה. שני מנהגים באוכלי הגלידה, זה נוהג בצביעות ובהסתרה (והיא חשובה אצלו כהשקפה יהודית נחוצה) וזה נוהג בגלוי, תוכו כברו.
ואני נזכר ממה שסיפר לי ידיד פלוני על סבו החביב שחיתן את נכדתו עם בנש"ק, כאשר בשולחן המזרח ישבו אדמורי"ם ידועים. ויהי כאשר הגיע המלצר לשולחן המזרח עם מגש ומנות קינוח כל שהן, התעלמו האדמורי"ם ממנו כאומרים מה אתה מביא לנו?? והמלצר התאכזב וחזר אחורנית. אך אותו סבא חסידי שאל, מה מחלקים כאן – גלידה? נו זה די טוב, אנא יביא לנו....
והפטיר לי נכדו, כי בטוח הוא כי הסבא הנ"ל שלו חשוב יותר מכל שאר יושבי המזרח, שכביכול אינם מכירים את הקוגל הקר הזה.
על כל פנים השקר והאמת חיים כאן בערבוביה. ועל זה לחם רבי לייב. ולא כולם הסכימו להיות שותפים במלחמתו הזו.
ד.
כבר צויין כאן כמה לחם רבי לייב כנגד הכייף והעולם הזה.
ציין אחד הספדנים, שבזמנו היתה דרישה 'חדשה' מתלמידי הישיבה דאז לצאת לאיזה קמפ בבין הזמנים, דבר שהיה אז פסול בישיבת המתמידים. הגיע רבי לייב ואסף את הבחורים ונתן להם מנת מוסר וגערה כדרכו בקודש, כשהגערה הכי חזקה בדבריו היתה "אתם אנשי עולם הזה" - - - ותיהום כל הישיבה.
שנאה של אמת היתה לו כנגד 'אנשי עולם הזה' (והנה הוא עצמו למרמס בעניין זה דייקא, וזה מכבשי דרחמנא).
אפשר לקחת אפשר להנות, אבל לא להיות 'איש' עולם הזה, כי בני עולם הבא הננו.
רק חודש לפני פטירתו, שח לפני ראשי אחת מהקהילות שלו, בגנות הטרנד החדש של נסיעות משותפות לחו"ל באמצע השנה, כחופשה רוחנית, כביכול לצורך ביקור בקברי צדיקים, ושהייה במלון נאה ויוקרתי בסמוך.
אמר: אני יודע ואתם יודעים, כי מטרת רוב הנוסעים איננה לשם השתטחות בקבר הצדיק, אלא לשם 'כייף' והביקור בקבר הוא רק התירוץ (הוא דיבר כמובן לבני ירושלים).
את המילה 'כייף' הוא ביטא במין גנות וגנאי, שנשמע מסוף העולם ועד סופו.
זהו רבי לייב האמיתי. אצילי ומרומם ולא סגפן פעיל. אך סולד בכל לב מכל השתקעות של אמת בענייני העולם.
כך בכל דבר, לא מביקור אחד בסלון עלינו להסיק היכן מונח ראשו של האדם, ולהתפעל אחר כך, איך הוא מדבר כנגד החופש והימים והכייפים?
היה רבי לייב איש שלימות ואיש חקר שידע למקם כל דבר במקומו הנכון, עם האסמכתאות שלו עם האמת הפנימית שלו. זו היתה תמצית החיים של בעל היסורים זצוק"ל. ואנחנו נמשיך להעמיק חקר בקצות דרכיו, להיות מבני עולם הבא.
כי לא נבראנו אלא להתענג על ה' במסילת ישרים.

ואחריו בא והשלים דבריו רעהו הרב המכונה בינוני וכתב:
לפני תחילת דברי אודות מו"ר הגדול זצ"ל, אקדים ואומר:
את רבי לייב א"א להכיר היטב רק מכתביו, אף שכתביו מרובים ורחבים. כתביו אולי מקיפים את הלך מחשבתו, אולי גם את הלך רוחו, אבל האיש עצמו, הדמות עצמה, איננה משתקפת כלל וכלל משום כתב או מאמר שיצאו ממנו. לענ"ד, מי שלא עקב אחרי האיש עצמו, אחרי הליכותיו, מי שלא ראה אותו עושה מצווה, מתפלל שמונה עשרה, מי שלא ראה אותו נהנה מהעולם הזה, מתמוגג על שמחתו של יהודי שכמעט ואינו מכיר, מתרגש מפשט נכון בפסוק, לעולם לא יבין היטב גם את שיגו ואת שיחו.
ודבר זה בהחלט בעוכריו. כשקוראים כמה ציטוטים מכתביו או מאמרותיו, למשל על היחס לעולם הזה, הקורא יכול לתת בזה אלף פרשנויות, אבל כשאתה רואה מול עינך את הצורה איך האדם נהנה מהעולם הזה, יש לזה רק פרשנות אחת.
להסביר את רבי לייב איני יודע. אנסה לתאר את מה שחוויתי אצלו בחייו. אציין שאני עצמי היו לי כמה שיחות עם רבי לייב על נושא הנהנתנות ממש.
1.
העולם הזה, מהבחינה הגשמית שלו, הקב"ה ברא אותו כמקום סבל לבני אדם או כמקום טוב לבני אדם? בן אדם שירש ירושה טובה, ויש לו אפשרות לחיות שליו ורגוע בעולם, מה נדרש ממנו? האם עליו לחיות טוב, או שמא עליו לטרוח ולהביא סבל על עצמו?
לרבי לייב היה פשוט כביעתא דכותחא, שהעולם מיועד להיות מקום טוב ומשמח לבני האדם. "הטוב כי לא כלו רחמיך והמרחם כי לא תמו חסדיך", "לרוקע הארץ על המים כי לעולם חסדו", "ברוך שלא חסר בעולמו כלום וברא בו בריות טובות ואילנות טובות ליהנות בהם בני אדם".
מה שיש רע בעולם, זה בגלל החטא, "ראו בני, אין ערוד ממית אלא החטא ממית", "אלא שהרעותי מעשי וקפחתי את פרנסתי".
רבי לייב אהב למצוא את הטוב בעולם, ליהנות ממנו ולהודות עליו ברגש רב. העולם נברא לספק לנו טוב, לא להביא עלינו רע. מה הטעם לחפש את הרע בעולם? וכי איזה טעם אתה מוצא בחיפוש אחר הקלקול ובנבירה בו?
בימי בחרותי שאלתי את רבי לייב, מה הסיבה שהקב"ה שיעבד את האדם לאכילה, וכי לא מוטב היה שלא יהיה מושג כזה אוכל והאדם יהיה חופשי להתעסק רק במושכלות? השאלה אולי אינה שאלה, אבל מה שרבי לייב ענה לי: "הקב"ה ברא את האוכל כדי שיהיה לאנשים טוב, שימצאו מנוחה בעולם בדבר משיב נפש", והתעקשתי ושאלתי: והלא אם האנשים לא היו יודעים כלל מה זו אכילה לא היו יודעים שחסר להם משהו? והוא התעקש וענה: "אני לא יודע מה היה אילו, עכשיו שיש אוכל משיב נפש, פשוט שזה נוצר כדי לעשות לנו טוב ולהשיב את נפשנו".
אצל רבי לייב, ההנאה מן העולם הזה, לא היה נידון מורכב. לזה בדיוק נוצר העולם הזה, כדי ליהנות ממנו, "שלא חסר בעולמו כלום וברא בו בריות טובות ואילנות טובות ליהנות בהם בני אדם". הקב"ה לא ברא את הנאות העולם הזה כדי להעמיס עלינו נסיונות.
שאלתי פעם את רבי לייב, שהנה תמיד הוא אומר שטוב לקחת את הטוב מכל בית מדרש, ולמזג את נפשנו בכל הטוב שאפשר לקחת מכל מקום. ושאלתי את פיו: חיפשתי ולא מצאתי שכאן אצלנו לוקחים משהו ממידת הסגפנות של נובהרדוק, משל סלבודקא לקחנו די, בוודאי גם מטעלז, אבל מה לקחנו מנובהרדוק?
ורבי לייב השיב לי: "כשאני אומר שצריך לקחת את הטוב מכל מקום, אני מתכוון שצריך לאכול כל אוכל שיכול להיטיב ולהוסיף לנו, לא התכוונתי שצריך לקחת את כל התרופות שיש בבית מרקחת...", והוא הסביר יותר: "שיטת נובהרדוק הייתה מאוד נצרכת באירופה בתקופה המסוימת, כדי להציל כמה שיותר נפשות מפגעי התקופה ההיא, אצל בעלי המוסר היו כמה פתרונות, אחד מהם היה שיטת נובהרדוק, אבל עיננו הרואות שאחרי השואה אין תנועה גדולה שממשיכה בשיטה הזאת, כי זו שיטה לא 'טבעית', האדם אינו צריך להסתגף, כשם שאינו צריך להתגשם, צריך לחיות באופן טבעי, ליהנות מהטוב שהקב"ה שולח לנו, לא להגזים ולא להפחית".
אם בא אני לסכם. לא הייתה לרבי לייב "שיטה" של ליהנות מן העולם הזה, הוא חי את החיים כמות שהם, וכמה שהחיים הם טובים, נהנים מהם ומודים עליהם, כי ככה זה הצורה הפשוטה והטבעית.
כשרבי לייב דיבר ממש בנושא זה, אם העולם עומד להיטיב לנו, הוא הזכיר את האדם הראשון. הוא נברא לתוך גן עדן, כי העולם אמור להיות גן עדן. הוא גורש מגן העדן בגלל החטא, אבל הטוב שלא נלקח מאיתנו, אין לנו סיבה להוסיף על הקללה ולהתנזר ממנו.
2.
כמה שרבי לייב נהנה מן הנאות העולם הזה, הוא גינה באופן מיוחד את שני הצדדים הקיצוניים: את החיפוש והטרחה אחרי ההנאות, ואת החיפוש ואת הטרחה אחרי הסגפנות.
בהיותי בישיבה גדולה היה לי במקרה מסרק שיער לפיאות בכיס החולצה, רבי לייב ראה את זה, הוא שם את ידו על כתפי ואמר לי במין צחקוק: "בחור צריך מסרק, כי צריך להיראות נורמלי ומכובד, אבל לא בכיס במשך כל היום, זה צריך להיות בפנימייה לסדר את הפיאות בבוקר, ואחרי זה לא צריך לחשוב בכלל על מראה הפיאות. אם מישהו אומר לך שאתה נראה מוזר, תעלה לחדר ותסדר מחדש, בכל אופן, לא מסתובבים עם מסרק".
עוד מהיותי בישיבה גדולה, ניגשו אליו בחורים ואמרו לו שמתחיל להיכנס אופנה לישיבה של משקפיים מודרניות קצת. רבי לייב העלה מבע תימהון: "מה משקפיים קשורים בכלל לבחור? האמא קונה משקפיים! היא הכי מבינה איזה משקפיים יפים ומכובדים לבחור, איזה בחור מתעסק עם המשקפיים שלו?".
וזה לא היה מן השפה ולחוץ. הנאה מן העולם הזה זה דבר רצוי, ההתעסקות עם הנאות העולם הזה זה דבר מגונה!
וכך גם להיפך, רבי לייב לא אהב הזנחה מכוונת. האדם צריך להיות מכובד, כי להיות אדם זה להיות דבר מכובד. רבי לייב חזר באוזניי כמה פעמים על הגמ' ורש"י: "רוחץ אדם פניו ידיו ורגליו בכל יום בשביל קונו, משום שנאמר כל פעל ה' למענהו", ופירש"י: "בשביל קונהו - לכבוד קונהו, דכתיב כי בצלם אלוקים עשה וגו', ועוד: דהרואה בריות נאות אומר ברוך שככה לו בעולמו. כל פעל ה' למענהו - הכל ברא לכבודו".
יותר מזה, רבי לייב תמיד אמר, שהפשפוש בעולם הזה, לא משנה מאיזה כיוון, אם להתייפות ואם להתגנות, שניהם פסולים באותה מידה. לא מקדישים זמן לעולם הזה, מודים על מה שיש ועושים את מה שצריך.
רבי לייב נהג לחזור על הסיפור עם הטשיבינער רב, (אני מקווה שאני חוזר על פרטי הסיפור במדויק), שפעם היו אצלו שני אחים, אחד היה מאוד מטופח, והשני הפוך ממנו ממש, עם שיער מרושל ומראה מוזנח. התבטא הטשיבינער רב: "שניהם עומדים מול המראה חצי שעה ביום, אלא למטרות הפוכות".
3.
כתבו כאן מקודם על הרקע של רבי לייב, על העוני והמחסור שהוא וחבריו סבלו מהם בילדותם ובנערותם.
זה באמת חשוב בנידוננו, וכמו שכבר כתבתי פעם בפורום זה, לדעת רבי לייב הסבל הזה הביא לתוצאות גרועות מאוד בירושלים שבתקופה הציונית הפעילה. רבי לייב סיפר הרבה פעמים על הרחוב החילוני שקרץ וזהר באלפי אורות, מול הקושי המחסור והדוחק ששררו בכל בית חרדי, וכתוספת גם המכות המרירות שקיבלו במנות גדושות מהמלמדים והמחנכים.
רבו של רבי לייב, הגרא"ל קליין זצ"ל בא בגישה הפוכה, לפנק כמה שיותר את הדור הרך. הביאו 'ברד' צבעוני ל'חברה', טיולים על משאיות, ובעיקר, אווירה פתוחה וקלילה, ואפילו ח"ו 'לטיפה' וטפיחת עידוד...
רבי לייב שיכלל את השיטה, הוא היה הראשון שעשה "שמחת בית השואבה" עם כלי זמר. הוא היה הראשון שהנהיג שבתות התוועדות – לאו דווקא אצל קברי צדיקים, ועוד כהנה וכהנה, ועל כל אחד מהם ספד ביקורות וגידופים מרים.
אבל האמת צריכה להיאמר. רבי לייב חשב כך גם על דורנו אנו – המשופע בפינוקים עד אין סוף.
לשיטתו, כמה שיותר להכניס את ה'חלומות' של הילדים והבחורים לתוך המסגרת, לעשות אותם בדרך של התחזקות באחדות או "להתענג על ה'", שהבחורים שממילא מחפשים את זה יקבלו את זה על מגש של זהב, אלא שזה יהיה בפיקוח, מתועל למטרות טובות ומועילות.
ולאו דווקא בחורים וילדים, גם אברכים, אם יש לך צורך נפשי לאיזה "מותרות", אל תילחם עם זה ישירות, בן אדם שטוב לו על הלב טוב לו גם בבית, וטוב לו גם בלימוד ובעבודת ה'. בן אדם מתוסכל מתסכל גם את הבית, וגם אינו מתקדם בתורה ובעבודת ה'. האדם צריך לרומם את כל מכלול האישיות שלו כדי שלא יעניינו אותו שטויות, אבל כל זמן שהוא לא בדרגה, שלא יילחם עם עצמו, שיתן לעצמו את המותרות הקטנים ולא יסתובב ממורמר במקרה הטוב, ולא יתפרץ במותרות גדולים במקרה הרע.
וחלק זה מקושר עד למאוד עם החלקים הקודמים. רבי לייב דרש, ממש דרש, שאנשים יהיו 'בריאים', ברוחם ובנפשם. ליהנות כמה שהקב"ה מספק לנו בידו הרחבה, לא להתעסק עם שטויות, וגם אם נפלנו לשטויות קצת, לא להחליא את נפשנו במלחמות מיותרות. להיות בני אדם בריאים. לחיות טבעי ולא לחרוג לשום צד.
עד כאן לעת עתה.
ולא באתי לשכנע או לענות. באתי לתאר דברים שחוויתי, ואם זה עוזר למישהו להבין את התמונה יותר ברור, והיה זה שכרי.


=======

וכעת לעילוי נשמתו הטהורה אחדד מעט את המבט וארחיב את היריעה.

אקדים במציאה גדולה שמצאתי בספר חדש שיצא לאור לאחרונה בשם 'חביב אדם'. באחד מפרקי הספר האחרונים המדבר בנושא זה ממש, מצטט המחבר מדברי הגרי"ל בלוך מטעלז (שאמש מלאו תשעים שנה לפטירתו) בספר שיעורי דעת ח"ד מאמר 'פלס מעגל רגליך', וז"ל:
אבל באמת צריך לדעת, כי ענין לצורך יש בו מדרגות מדרגות, ואין זאת אומרת שאסור לו לאדם לקחת מעוה"ז רק כדי קיום נפשו, ויותר מזה 'שלא לצורך' נקרא, אלא ענין לצורך מתאים לכל אדם לפי מדרגתו ותבונתו, כי כל מה שנצרך לו לאדם למען יעמוד על מתכונת נפשו כדי שיהיה במצב של רצון ושמחה, שרק אז ערים כשרונותיו וחיים בו כל כוחותיו, כל הנצרך כדי שתהיה לו שלימות ותפארת אדם בכלל לצורך הוא.
ומובן כי לרוב בני אדם דרוש לזה לקחת מן העולם יותר מכדי הסיפוק. דרוש הוא לתענוגים גשמיים, לטיול, ולחברת בני אדם ולהתענג מנועם הטבע וכדומה. ואחרי שנחוץ לו כל זה, אם יגמור בנפשו לפרוש מהנאות אלו הרי זה בכלל אל תהי צדיק הרבה וגו' למה תשומם (קהלת ז, טז).
וכבר דברנו כמה פעמים כי אינו כדאי לאדם לפסוע בפעם אחת על מעלה עליונה הרחוקה ממדרגתו הוא, כי כל זה לא יתכן, ומלבד יחידי סגולה שזכו להרגיש במלוא המדה בנועם התורה החיים ומתענגים בה לבד כמו הגאון מוילנא ז"ל או אף הגאון רבי עקיבא איגר ז"ל שאמרו הרופאים עליו כי לפי רפיון גופו אינם יודעים מהיכן הוא חי אם לא כי העונג הרב שיש לו מלימוד התורה מכלכל את גופו ומחייהו, קדושים כאלו אינם צריכים להנאות גשמיות, כי נפשם מתמלאת מהתענוגים הרוחניים שיש להם לאין שיעור מעבודתם בתורה ומצוות והם מכלכלים את כל כוחות נפשם עד שלא נצרך להם לקחת מתענוגי עוה"ז רק מעט מזעיר.
אבל מי שלא הגיע למדרגה רמה כזו, לו יש צורך אף לתענוגים גשמיים, המעוררים בו את כוחותיו וכשרונותיו המרחיבים את דעתו, ומשביעים אותו רצון, ואם יחסר את נפשו מהם יחסרו לו חיים ולא תהיה לו שלימות האדם כפי שנצרך לעבודת הבורא, החפץ באדם שלם, שהאדם עם כל כוחותיו ועניניו יעבוד לו, ולכן אם יצמצם עצמו לקחת מן העולם הזה רק כדי מחייתו, חוטא על הנפש יקרא.

בדבריו למדנו כמה 'מדדים' בהם ניתן לבחון האם האדם צועד בדרך הישרה ובשיעור הנכון בסוגיא זו של לקיחת הנאות מן העולם הזה.

כהקדמה נדרשת 'מודעות עצמית גבוהה ואמיתית: "למען יעמוד על מתכונת נפשו".

ומה שנדרש "שיהיה במצב של רצון" ובמצב של "שמחה".

לא זו אף זו, יש לך אדם שהוא שבע רצון במצבו ובהסתפקותו כדי צרכו אבל עדיין הינו מחוסר שמחה, ויש לך אדם שלמרות היעדר סיפוקו ושביעות רצונו שרוי הנהו בעליזות ושמחה דרך קבע, תוך שהוא מדחיק את חוסר בוא נפשו על סיפוק מאווייה וצרכיה.

"שרק אז ערים כשרונותיו", בכוחה של סגפנות יתר לגרום למצב של התכווצות וקיפאון של כישרון חשיבה ויצירה. מטבע הדברים כאשר ישנו עיסוק מוגזם בהימנעות כפייתית, נסתמים שבילי המוח והכשרונות נופלים למשכב ולתרדמה.

"וחיים בו כל כוחותיו", חיות אמיתית ומושלמת הינה כאשר כל הכוחות שישנם באדם מנביעים חיות.

לא זו אף זו, צורת האדם השלם היא כאשר הינו בשלימותו ובתפארתו, בלא לדכא חלקים מצרכיו הבסיסיים של גופו ונפשו. "שלימות ותפארת אדם".

את הפרישות עד לקצה האחרון מייעד ה'שיעורי דעת' לגאון מוילנא, וב'דרך אפשר' גם לרבי עקיבא איגר.

"אבל מי שלא הגיע למדרגה רמה כזו, לו יש צורך אף לתענוגים גשמיים, המעוררים בו את כוחותיו וכשרונותיו המרחיבים את דעתו, ומשביעים אותו רצון, ואם יחסר את נפשו מהם יחסרו לו חיים".
כאן מחריף הניסוח, מי שמונע מעצמו ומחסר את נפשו מן התענוגים הגשמיים מחסר חיים מעצמו.

עכ"פ, מעבר להגדרות הנפלאות למצבו של המסתגף שמעפיל כביכול מעל למדרגתו, למדנו שהמושג 'צורך' ביחס להנאות עולם הזה אינו אויבקטיבי, ואיננו מוגדר בעצם ה'חפצא'. הניסוח ה'יבש' של 'לצורך' משתנה לפי הנתונים של ה'גברא', שמשתנים מאדם לאדם ומשעה לשעה.

הייתי מעיז לנסח זאת כך, 'שלא לצורך' היינו 'מותרות'. מותרות זה מה שמיותר ואין בו תועלת. מה שנחשב מיותר אצל זה לפי מצבו מועיל אצל חבירו, ואף אצלו עצמו בזמן אחר.
לאור הדברים הבליחה בי הבנה בשתי סוגיות שהתלבטתי בהם לאחרונה.

אחד מנכדי גדולי ישראל זצ"ל טען בשם סבו, כי הבעיה של דורינו שאנו שקועים וטבולים כולנו בתוך תענוגות עולם הזה ותאוותיו. התקוממתי בפניו, העשירים והמפונקים המתענגים כל ימיהם בארוחות מושקעות ויקרות ומשופעים במיטב המאכלים והתפנוקים, ניחא, אבל אנחנו, האברכים, בתוך עמי אני יושבת, המשתכרים בדוחק ומנהלים את חיינו וחיי משפחתינו על גבול המחסור, מי יותר ומי פחות, על איזו 'שקיעות' אתה סח?

הלה הגיב לעומתי, וכי אינך מבין שארוחה פשוטה בתכלית, העולה על שולחנו של דלפון בזמנינו לא היתה מצויה דרך קבע, אף לא בביתו המפואר של נגיד ירושלים לפני אך כמאה שנה. איננו מסוגלים לחוש היום 'רעב' כפשוטו. כמעט שאין לך מאן דהו העולה על יצועו בחוסר מזון.

באותה שעה נאלמתי דומיה ונסתתמו טענותי, אך חשתי כי אין הצדק עמו.

אכן כן, ברי כי 'עולם הזה' אינו נמדד ב'חפצא', ואברך שמקנח פיתה בטחינה ומעט ירקות לא שקע בתאוות העולם הזה כי העשיר בשנות הצנע השתבח בסעודה כזאת. עולם הזה זה מושג יחסי לגמרי.

כך גם קיבלתי הרגשה נכונה בהלכה הפסוקה המובאת בכתובות (סז, ב): די מחסורו... אשר יחסר לו - אפילו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו. (וזאת כשהיה מורגל בכך מלפנים). נתאר לעצמנו, שיאספו בישיבת מיר צדקה לאיזה עשיר שירד מנכסיו בשביל מכונית מפוארת מדגם חדש. מה ההגיון? אלא שמה שאצל אחד זה מותרות אצל השני זה כמעט 'חיי נפש'.

תפקיד האדם, איפוא, הוא להתרומם עם הזמן, ולשפר את מצבו הרוחני, כך שיוכל להסתפק בפחות תענוגות והבלים, ובעיקר למעט את העיסוק והרדיפה אחריהם.
נערך לאחרונה על ידי עזריאל ברגר ב ד' נובמבר 06, 2019 10:29 pm, נערך פעם 1 בסך הכל.
סיבה: כפילות

אוצר בלוס
הודעות: 56
הצטרף: ד' פברואר 22, 2017 1:16 am

Re: עולם הזה איז אגוטע זאך

הודעהעל ידי אוצר בלוס » ה' נובמבר 07, 2019 12:33 am

וודאי שמי שאינו בדרגא זו שלא ירמה עצמו ויעבוד את ה' לפי דרגתו
אבל אין זה סיבה להפוך את הדבר לאידיאל,
וודאי שהדרגא הגבוהה כמו שקיבלנו מרבותינו כדרך הגר"א והחזו"א
שמי שלא נהנה כלל מעוה"ז עדיף, וכמו שהתפרסם גם על הגרנ"ק לאחרונה שמעולם לא אכל גלידה
וכידוע על מרן הגראי"ל זצ"ל,
ואמנם רבנים אחרים שנהנים מקוקה קולה ובל"ז זה מפריע להם בעבודת ה' אינם צריכים להמנע מכך
אבל להפוך את הדבר לפסגת הדרגות זה עיוות של התורה.

נוטר הכרמים
הודעות: 8552
הצטרף: א' אוקטובר 17, 2010 8:19 pm

Re: עולם הזה איז אגוטע זאך

הודעהעל ידי נוטר הכרמים » ה' נובמבר 07, 2019 8:45 am

אוצר בלוס כתב:וודאי שמי שאינו בדרגא זו שלא ירמה עצמו ויעבוד את ה' לפי דרגתו
אבל אין זה סיבה להפוך את הדבר לאידיאל,
וודאי שהדרגא הגבוהה כמו שקיבלנו מרבותינו כדרך הגר"א והחזו"א
שמי שלא נהנה כלל מעוה"ז עדיף, וכמו שהתפרסם גם על הגרנ"ק לאחרונה שמעולם לא אכל גלידה
וכידוע על מרן הגראי"ל זצ"ל,
ואמנם רבנים אחרים שנהנים מקוקה קולה ובל"ז זה מפריע להם בעבודת ה' אינם צריכים להמנע מכך
אבל להפוך את הדבר לפסגת הדרגות זה עיוות של התורה.

לא אגרר לשיח ירוד על שמות, מי גדול ממי,
כמדומני שהגישה נתבארה היטב, והדברים מדברים בעד עצמם.
אין הכוונה שעולם הזה זה אידיאל, אלא שתמצית האידיאל היא לא לפרוש ממנו כמה שיותר, אלא כמה שניתן
לפי הנתונים הכלליים ברוחניות ובגשמיות.

מה קבלנו מהגר"א והחזו"א?

ובכל זאת, כיון שאתה נאחז ב'קוקה קולה', כשכוונתך ברורה,
אביע גישה נוספת, בדמות חלק מתוך פרק 'בדרכי העבודה' בספרי בלבת אש על מו"ר הגרש"א זצוק"ל:

טהור בכל מיני טהרה

אף שלמראית עין היה נראה לכאורה כאילו יש לרבינו זצוק"ל איזו שייכות ונגיעה עם תענוגות העולם, כאשר בענוותנותו כי רבה היה 'משפילי לראות' בהנהגתו הפשטנית, הנהגות טהרתו וקדושתו היו למעלה למעלה ראש. ואציין בזה שתי עובדות שעולים בזכרוני עתה.

בלילי החורף הקרים, הייתי מופקד על הכנת והבאת טרמוס הקפה מידי לילה לסדרים הארוכים והממושכים. הייתי מכין בביתו את כל הרכיבים בתוכו, מים קפה וחלב [לפעמים מעט שבמעט דבש], ורבינו היה מוזג מן המוכן לכוסו. מדי יום הייתי מחליף את כל התכולה לאחר שטיפה והדחה הגונה. יום אחד חיסרתי מאיזו סיבה בישיבה, ואז נחרדתי להיווכח כי רבינו זצוק"ל באין משים שתה את שארית התרכובת הדוחה לאחר שהיה של למעלה מיממה בתוך הטרמוס.

תלמידו הרה"ג ר' מנשה נקי שליט"א הוסיף והזכיר לי את מה שאירע לאחר תקופה: "בעת עירבוב הקפה, נשארה הכפית בתוך הטרמוס ונבלעה אי שם. תוך כדי טלטול הטרמוס בעת הערבוב, נחבטה הכפית בדפנות הזכוכית, והתנפצה הכספית כולה. המשקה התערבב בשברירי זכוכית עפרוריים ורבינו מוזג לעצמו ושותה, ולא שת אל לבו. כאשר נודע הדבר חרדתי מאוד לשלומו, וברוך ד' שלא אונה לצדיק כל רע".

זכורני שפנה פעם לממונה על הכנת המאכלים בשבת קודש, כי יפסיק להגיש איזה מאכל לשולחן, כי מרגיש שהתחיל לקבל בזה טעם.

לנגד עיני צפים שני מקרים שונים שרבינו זצוק"ל הוכיח ו'חזא בישות' בתלמידים שגילה בהם תאוות יתר של אכילה ורדיפת תענוגות, קשה לתאר איזו דחיה וסלידה היו לו מכך, וקשה להרחיב בפרטי המעשים.

רבינו זצוק"ל חינך ולימד כי הדרך להתגבר ולהתעלות במלחמת היצר על הגוף וכל חיילותיו הינה לא על ידי פרישות והתנזרות מוחלטת מכל ההנאות הגשמיות, אלא בהעמדתם במקומם הראוי להם, כדברים מוכרחים וקיומיים שאין מנוס מלעשותם, ורק בעשייתם עראי ומכשירי מצוה ללימוד התורה ועבודת ד' הרי הם 'כלי שרת' במלאכת הקודש.

חשנו תמיד כי היחס של רבינו זצוק"ל לבנין הפנימיה ולחדר האוכל הוא שהינם מקומות שאין להימצא בהם יתר על ההכרח, ובושה כיסתה את פנינו כאשר נתפסנו בקלקלתנו בשהייה ממושכת יתר על המידה.

וכך התריע רבינו זצוק"ל במכתב חיזוק לבני הישיבה הקדושה:

"וגם אזהרה מיוחדת על הלילות [בלי שום יוצא מן הכלל], לשמור על מקום התורה, ולהרבות בישיבה ולהחכים, כדברי חז"ל הקדושים ירבה בישיבה ויחכים, ולא להפוך ח"ו מקום הארעי של הפנימיה לקביעות, בבחינת כי אותי עזבו מקור מים חיים וכו', וכזעקת הנביא המערת פריצים היה הבית הזה, חלילה וחלילה".

תלמידו המובהק של רבינו, הגאון רבי אוריאל איזנטל שליט"א האריך להגדיר ולהסביר את דרך עבודתו של רבינו במידת הקדושה: "בביאור מידת הקדושה כתב המסילת ישרים בפכ"ו, שהרי אדם בנוי מגשם ורוח גוף ונשמה, והם לכאורה סותרים זה את זה וצרות זו לזו. אמנם, הטהור הוא זה שמעשיו החומריים הם על צד ההכרח, ואינו נוטל מהעולם הזה אלא את הנצרך בלבד, אבל הקדוש הוא זה הנדבק בקדושת בוראו עד שגם מעשיו הגשמיים חוזרים להיות עניני קדושה, ונפשו מתהלכת בין המושכלות אהבת בוראו ויראתו ונחשב לו כאילו מתהלך לפני ד' בארצות החיים עודנו פה בעולם הזה, והנה איש כזה הוא עצמו נחשב משכן כמקדש וכמזבח וכמאמרם ז"ל האבות הן הן המרכבה, כי השכינה שורה עליהם כמו שהיתה שורה במקדש, ומה שהם אוכלים הוא כקרבן העולה על גבי האישים, והמביא דורון לת"ח כאילו הקריב ביכורים, והממלא גרונם של ת"ח יין כאילו הקריב נסכים, כללו של דבר ענין הקדושה הוא שיהיה האדם דבק כל כך באלוקיו עד שיותר יתעלו הדברים הגשמיים אשר ישמשו אותו ממה שירד הוא מדבקותו בהשתמשו בהם, עכת"ד המסילת ישרים.

ועוד כתב המסילת ישרים, שאין אדם יכול להגיע לכך אלא אחר שימצאו בו כל המידות הטובות מזהירות עד יראת חטא, ובזאת יבוא אל הקודש ויצליח, שהרי אם הראשונות חסרות ממנו הרי הוא כזר ובעל מום, שנאמר בו וזר לא יקרב, אך אחר הכינו את עצמו בכל ההכנות האלו, אם ירבה להדבק בתוקף האהבה ועוצם היראה בהשכלת גדולתו יתברך, אז יערה עליו רוח ממרום וישכין הבורא יתברך את שמו עליו, וכל מעשיו אפילו השפלים והגשמיים כקרבנות ועבודות, וכתב המסילת ישרים בראשית דבריו שם שהקדושה תחילתה עבודה וסופה גמול, תחילתה השתדלות וסופה מתנה.

ויש להוסיף בזה, משה רבינו ע"ה נקרא בתורה איש האלוקים, ואמרו חז"ל מחציו ולמטה איש ומחציו ולמעלה אלוקים, וכמדומה שאין זה שני דברים נפרדים, אלא הכל מקשה אחת ומהות אחת, שהחומר והרוח, החציו למטה וחציו למעלה, הופכים לדבר אחד, והגשמיות כבר איננה מפריעה ומעכבת את הרוחניות, כי הגשמיות מתעלה ע"י הרוחניות והכל כלול ביחד והופך לרוחניות.

וכעין זה מובא בשם הגר"ח מוולוז'ין שהיה אומר על אחיו הצדיק ר' זלמלה שפשט מעליו עניני העוה"ז לגמרי עד שנעשה כמלאך ד' רק מלובש בדמות אדם, אבל רבינו הגר"א היה הנהגתו כבני אדם אלא שזיכך כוחותיו עד ששבו ככוחות מלאכי ד', ולזה היה כוונת הבריאה בעוה"ז להיות נוהג כבני אדם ולזכך החומר כמלאכי השרת. (ספר עליות אליהו עמ' 44 בהערות).
והיה רגיל על לשונו של רבינו זצוק"ל דברי הנפש החיים שדרש את הפסוק שנאמר בצווי על הקמת המשכן "וכן תעשו", שכן תעשו את עצמכם, שאדם יעשה את עצמו משכן, וזו היתה עבודת חייו של רבינו.

כתיב בשמואל (א, ג), ויהי ביום ההוא ועלי שוכב במקומו וכו', ונר האלוקים טרם יכבה ושמואל שוכב בהיכל ד' אשר שם ארון האלוקים, ולכאורה קשה איך שכב בהיכל ד' והרי אסור לשכב שם, ועוד שהיה בן לוי ומקומו בחוץ, ועיין ברש"י ובתרגום שפירשו שהוא מאמר המוסגר, ושיעור הכתוב ונר האלוקים טרם יכבה בהיכל ד' וכו' ושמואל שוכב, והכוונה שהיה שוכב במקומו, והאתנחתא שבמילת שוכב מורה כן, ועיין במלבי"ם שכתב דמ"מ כפי סדר המילים שבפסוק מונח בזה ג"כ כוונה פשוטה ששכב בהיכל ד' ממש, שמחשבתו שכבה בהיכל ד', הוא באמת שכב במקומו כמו עלי, אבל המחשבות שלו שכבו בהיכל ד' אשר שם ארון האלוקים, ואז בקע אליו אור ד', עכת"ד המלבי"ם.

וזה מה שהיה מורגש אצל רבינו, שהיכן שהוא היה ומה שהוא עשה, מחשבותיו היו דבוקות בהיכל ד' אשר שם ארון האלוקים, דבוק בד' ובתורתו.

רבינו זצוק"ל חי את החיים הגשמיים באכילה ושתיה, והיה משתתף בשמחות של אחרים שמח ומשמח, הוא לא פרש מן החיים אלא נכנס לתוך תוכם של החיים, ומרוב חסידותו היו תמיד ידיו מלוכלכות בדם שפיר ושליא לעזור לאנשים במצבים קשים ולהציל עשוק מיד עושקו, הוא נכנס לפרטי פרטים של החיים, לעזור לתלמידיו לאלמנות וליתומים ולכל צרכי כלל ישראל, אבל תמיד שכינת א'ל על ראשו, וכל מעשיו הכי פשוטים היו כקרבנות ונסכים ועבודה על גבי המזבח.

לכן היו כל כך מושפעים ממנו, וכל מפגש עמו היה משאיר רושם רב, ותמיד היו יוצאים ממנו בשלל רב, כי היכן שלא פגשת בו, ובמה שלא עסק, ולאו דוקא בשעת לימוד ותפילה, אלא גם בדברים פעוטים ובעניני העולם תמיד שכינת קל על ראשו, הכל מקודש בקדושה העליונה, שויתי ד' לנגדי תמיד".

הרואה
הודעות: 2130
הצטרף: ג' פברואר 14, 2017 2:57 pm

Re: עולם הזה איז אגוטע זאך

הודעהעל ידי הרואה » ה' נובמבר 07, 2019 12:29 pm

אני לא חושב שמישהו בדור האחרון אחז במדרגת קדושה, אלא איפשהו בדרגות החסידות.
מכיון שכל הפרישות אינה מעיקר הדין אלא מדרכי החסידות, אם כן ממשקל החסידות לידע איפה להתנזר ואיפה לא.
ולמשל אדם שירגיש גאוה אם יפרוש מהעוה"ז, אולי זה שיקול שיאכל לתאוותו, וכן אם ירגיש עקב זה קצת חולשה בלימוד התורה וכו', כל זה שיקול לעומת הפרישות שהיא וודאי נכונה כשלעצמה, רק שאינה השיקול היחיד.
וזה גם תלוי כל אחד בהרגל שלו, מי שמתענג באכילת לחם עם מרגרינה ראוי שיפרוש מזה, ויש אחרים שמבחינתם זה עינוי או לפחות לא עונג.
ת"ח אחד שאני מכיר שהוא עבד ה' לענ"ד, ראיתיו פעם שהתעייף באמצע הלימוד, והלך לפינת הקפה בכולל, ויפן כה וכה וירא כי אין איש (הוא לא שם לב אלי) ולקח כפית כפה נמס, שם בכוס מים קרים ושתה את זה בבת אחת. בפעמים אחרות שהיו שם יותר אנשים הוא הכין קפה כרגיל עם סוכר וחלב וכו'.

נוטר הכרמים
הודעות: 8552
הצטרף: א' אוקטובר 17, 2010 8:19 pm

Re: עולם הזה איז אגוטע זאך

הודעהעל ידי נוטר הכרמים » ה' נובמבר 07, 2019 8:10 pm

הרואה כתב:אני לא חושב שמישהו בדור האחרון אחז במדרגת קדושה, אלא איפשהו בדרגות החסידות.
מכיון שכל הפרישות אינה מעיקר הדין אלא מדרכי החסידות, אם כן ממשקל החסידות לידע איפה להתנזר ואיפה לא.
ולמשל אדם שירגיש גאוה אם יפרוש מהעוה"ז, אולי זה שיקול שיאכל לתאוותו, וכן אם ירגיש עקב זה קצת חולשה בלימוד התורה וכו', כל זה שיקול לעומת הפרישות שהיא וודאי נכונה כשלעצמה, רק שאינה השיקול היחיד.
וזה גם תלוי כל אחד בהרגל שלו, מי שמתענג באכילת לחם עם מרגרינה ראוי שיפרוש מזה, ויש אחרים שמבחינתם זה עינוי או לפחות לא עונג.
ת"ח אחד שאני מכיר שהוא עבד ה' לענ"ד, ראיתיו פעם שהתעייף באמצע הלימוד, והלך לפינת הקפה בכולל, ויפן כה וכה וירא כי אין איש (הוא לא שם לב אלי) ולקח כפית כפה נמס, שם בכוס מים קרים ושתה את זה בבת אחת. בפעמים אחרות שהיו שם יותר אנשים הוא הכין קפה כרגיל עם סוכר וחלב וכו'.

דבריך בקשר ל'משקל החסידות' לנידון דידן נכונים ונכוחים.
לגבי מחשבתך בנוגע להיכן אוחזים בדור,
קודם כל, מצוי הדיון אם שייך רוח הקודש בזמן הזה,
וכידוע שרוח הקודש זוהי דרגה גבוהה בסולמו של רפב"י יותר מקדושה.
אך הערה עקרונית ויסודית יותר,
מו"ר הגרש"א זצוק"ל הסביר שבניגוד לגישה הסבורה שהסולם של רפב"י עשוי שליבות שליבות ועולים בו לפי הסדר,
זהירות, גמרת עם זהירות והשתלמת בה, זריזות, וכן הלאה,
אין הדבר כן, אלא יש השגה מסוימת בזריזות, ומהשגה זו מתקדמים לזריזות וכו', ואת השטייגען עושים לרוחב כל המדרגות,
עוד שלימות בזהירות ומשם לזריזות, עוד איכות וכו'.
וליסוד זה יש הוכחות רבות מן הדוגמאות של המסילת ישרים בזריזות ובחסידות,
שיש דברים שנוקט שם שהם דינים והלכות פשוטות ומוסכמות ולא מילי דחסידותא לפנים משורת הדין,
ועל כרחך שיש גם דרגות נמוכות ומוכרחות שקיומם והשגה בהם הוא אחיזה כל שהיא בחסידות, וכן על זה הדרך.

מו"ר זצ"ל היה מוסיף ואומר, שכאשר צדיקים נופלים בנסיון אין זה בהכרח שנופלים בחסידות או בקדושה, אלא בזהירות,
והיינו כי המלחמה נטושה על כל הסולם מלמעלה עד למטה,
ומצוי שנופלים בדברים בסיסיים ממש, ע"כ.

ולכן כל בן תורה רציני שעובד ועמל וכובש את רצונותיו ותאוותיו בודאי יש לו השגה כל שהיא בפרישות,
ואם מתעלה מעט במחשבותיו, ויש לו זמני עליה מקודשים ומרוממים,
הוא מעפיל לאחיזה בחסידות וגם בקדושה,
אלא שעדיין לא השתלם בכך, ורכש רק חלקה קטנה.

ויש עוד להאריך, וכאן שבת הקולמוס.

צביב
הודעות: 1880
הצטרף: א' מרץ 04, 2012 2:02 pm

Re: עולם הזה איז אגוטע זאך

הודעהעל ידי צביב » ה' נובמבר 07, 2019 9:52 pm

בחובות הלבבות שער הפרישות פרק ג כטותב שיש שלש דרכים בפרישות,
האחת שיצאו אל המדבריות, ומקשה עליהם לא תהו בראה לשבת יצרה,
השניה מאסו מותרי העולם, ומה שאין צריך,
השלישית פרשו מהעולם בלבותם, והשתתפו עם אנשי העולם בנראה מגופיהם. וכו'.
( עיקר הנושא לכאן הוא השורות שבהן מסביר את מעלת הכת השלישית,
ולא העתקתי למיעוט הבנתי בשורות אלו)
נערך לאחרונה על ידי צביב ב ו' נובמבר 08, 2019 1:48 am, נערך פעם 1 בסך הכל.

חיימשה
הודעות: 1958
הצטרף: ב' מאי 29, 2017 2:49 pm

Re: עולם הזה איז אגוטע זאך

הודעהעל ידי חיימשה » ו' נובמבר 08, 2019 1:40 am

יצא לי לראות את מרן הגרש"א פעם בליל שישי בזיכרון משה.
למראה הטשולנטיות שבסמוך ובני הישיבות שגודשים אותם, הוא היה נראה כארי בסוגר, ממש חששתי שהוא יגש ויסטור לכמה מהם על לחיים...

יהודה בן יעקב
הודעות: 2894
הצטרף: ה' יוני 16, 2016 7:55 am

Re: עולם הזה איז אגוטע זאך

הודעהעל ידי יהודה בן יעקב » ו' נובמבר 08, 2019 8:01 am

חיימשה כתב:יצא לי לראות את מרן הגרש"א פעם בליל שישי בזיכרון משה.
למראה הטשולנטיות שבסמוך ובני הישיבות שגודשים אותם, הוא היה נראה כארי בסוגר, ממש חששתי שהוא יגש ויסטור לכמה מהם על לחיים...

אין ספק בכך...
עיקר הטענות שהעלו פה, להבנתי, הם נגד כותרת האשכול, שקידשה חצי משפט ללא חציו השני...

נוטר הכרמים
הודעות: 8552
הצטרף: א' אוקטובר 17, 2010 8:19 pm

Re: עולם הזה איז אגוטע זאך

הודעהעל ידי נוטר הכרמים » ו' נובמבר 08, 2019 8:26 am

יהודה בן יעקב כתב:
חיימשה כתב:יצא לי לראות את מרן הגרש"א פעם בליל שישי בזיכרון משה.
למראה הטשולנטיות שבסמוך ובני הישיבות שגודשים אותם, הוא היה נראה כארי בסוגר, ממש חששתי שהוא יגש ויסטור לכמה מהם על לחיים...

אין ספק בכך...
עיקר הטענות שהעלו פה, להבנתי, הם נגד כותרת האשכול, שקידשה חצי משפט ללא חציו השני...

הכותרת היא ליבת הענין, שעולם הזה אינו משהו שמוכרחים לירוק עליו,
אלא ליטול ממנו את הנצרך,
כל הפרזה והגזמה בנטילת עוה"ז, ק"ו בצורה של זלילה ופריקת עול,
ראויים ליריקה ובחילה גדולה.

חיימשה
הודעות: 1958
הצטרף: ב' מאי 29, 2017 2:49 pm

Re: עולם הזה איז אגוטע זאך

הודעהעל ידי חיימשה » ו' נובמבר 08, 2019 12:23 pm

אינני יודע מה מטרת האשכול הזה, אבל בבואנו לשפוט על המהלך שלו לגבי עוה''ז, שומה עלינו לראות איך זה התקבל אצל בני ביתו ושומעי לקחו, ואכמ"ל.

תוכן
הודעות: 6226
הצטרף: ה' פברואר 02, 2012 10:27 pm

Re: עולם הזה איז אגוטע זאך

הודעהעל ידי תוכן » א' נובמבר 10, 2019 12:22 pm

בלה בלה בלה בלה. שום דבר לא יכול לשנות את המציאות, שכל הראשונים וכל האחרונים ללא יוצאים מן הכלל, דברו בגנות הנהנתנות ובמעלת ההסתפקות. זה שמצאנו אחד מיני ריבוא שמרבה דברים במעלת הנאת העוה"ז, אין זה יכול לשנות את הגישה היהודית המקובלת מדור דור, שיש למעט ולרסן תאוות עולם הזה. זה שר"ל מינצברג המציא כאן שיטה מחודשת ותמוהה, כבודו במקומו מונח. הוא היה אדם יקר, עם הרבה מעלות, אבל אין בכוחו לחלוק על כל אלו שקדמוהו. ושרא ליה מריה כי טעה בזה והכשיל בו רבים.

אוצר בלוס
הודעות: 56
הצטרף: ד' פברואר 22, 2017 1:16 am

Re: עולם הזה איז אגוטע זאך

הודעהעל ידי אוצר בלוס » ג' נובמבר 12, 2019 1:34 am

נוטר הכרמים כתב:
אוצר בלוס כתב:וודאי שמי שאינו בדרגא זו שלא ירמה עצמו ויעבוד את ה' לפי דרגתו
אבל אין זה סיבה להפוך את הדבר לאידיאל,
וודאי שהדרגא הגבוהה כמו שקיבלנו מרבותינו כדרך הגר"א והחזו"א
שמי שלא נהנה כלל מעוה"ז עדיף, וכמו שהתפרסם גם על הגרנ"ק לאחרונה שמעולם לא אכל גלידה
וכידוע על מרן הגראי"ל זצ"ל,
ואמנם רבנים אחרים שנהנים מקוקה קולה ובל"ז זה מפריע להם בעבודת ה' אינם צריכים להמנע מכך
אבל להפוך את הדבר לפסגת הדרגות זה עיוות של התורה.

לא אגרר לשיח ירוד על שמות, מי גדול ממי,
כמדומני שהגישה נתבארה היטב, והדברים מדברים בעד עצמם.
אין הכוונה שעולם הזה זה אידיאל, אלא שתמצית האידיאל היא לא לפרוש ממנו כמה שיותר, אלא כמה שניתן
לפי הנתונים הכלליים ברוחניות ובגשמיות.

מה קבלנו מהגר"א והחזו"א?

ובכל זאת, כיון שאתה נאחז ב'קוקה קולה', כשכוונתך ברורה,
אביע גישה נוספת, בדמות חלק מתוך פרק 'בדרכי העבודה' בספרי בלבת אש על מו"ר הגרש"א זצוק"ל:

טהור בכל מיני טהרה

אף שלמראית עין היה נראה לכאורה כאילו יש לרבינו זצוק"ל איזו שייכות ונגיעה עם תענוגות העולם, כאשר בענוותנותו כי רבה היה 'משפילי לראות' בהנהגתו הפשטנית, הנהגות טהרתו וקדושתו היו למעלה למעלה ראש. ואציין בזה שתי עובדות שעולים בזכרוני עתה.

בלילי החורף הקרים, הייתי מופקד על הכנת והבאת טרמוס הקפה מידי לילה לסדרים הארוכים והממושכים. הייתי מכין בביתו את כל הרכיבים בתוכו, מים קפה וחלב [לפעמים מעט שבמעט דבש], ורבינו היה מוזג מן המוכן לכוסו. מדי יום הייתי מחליף את כל התכולה לאחר שטיפה והדחה הגונה. יום אחד חיסרתי מאיזו סיבה בישיבה, ואז נחרדתי להיווכח כי רבינו זצוק"ל באין משים שתה את שארית התרכובת הדוחה לאחר שהיה של למעלה מיממה בתוך הטרמוס.

תלמידו הרה"ג ר' מנשה נקי שליט"א הוסיף והזכיר לי את מה שאירע לאחר תקופה: "בעת עירבוב הקפה, נשארה הכפית בתוך הטרמוס ונבלעה אי שם. תוך כדי טלטול הטרמוס בעת הערבוב, נחבטה הכפית בדפנות הזכוכית, והתנפצה הכספית כולה. המשקה התערבב בשברירי זכוכית עפרוריים ורבינו מוזג לעצמו ושותה, ולא שת אל לבו. כאשר נודע הדבר חרדתי מאוד לשלומו, וברוך ד' שלא אונה לצדיק כל רע".

זכורני שפנה פעם לממונה על הכנת המאכלים בשבת קודש, כי יפסיק להגיש איזה מאכל לשולחן, כי מרגיש שהתחיל לקבל בזה טעם.

לנגד עיני צפים שני מקרים שונים שרבינו זצוק"ל הוכיח ו'חזא בישות' בתלמידים שגילה בהם תאוות יתר של אכילה ורדיפת תענוגות, קשה לתאר איזו דחיה וסלידה היו לו מכך, וקשה להרחיב בפרטי המעשים.

רבינו זצוק"ל חינך ולימד כי הדרך להתגבר ולהתעלות במלחמת היצר על הגוף וכל חיילותיו הינה לא על ידי פרישות והתנזרות מוחלטת מכל ההנאות הגשמיות, אלא בהעמדתם במקומם הראוי להם, כדברים מוכרחים וקיומיים שאין מנוס מלעשותם, ורק בעשייתם עראי ומכשירי מצוה ללימוד התורה ועבודת ד' הרי הם 'כלי שרת' במלאכת הקודש.

חשנו תמיד כי היחס של רבינו זצוק"ל לבנין הפנימיה ולחדר האוכל הוא שהינם מקומות שאין להימצא בהם יתר על ההכרח, ובושה כיסתה את פנינו כאשר נתפסנו בקלקלתנו בשהייה ממושכת יתר על המידה.

וכך התריע רבינו זצוק"ל במכתב חיזוק לבני הישיבה הקדושה:

"וגם אזהרה מיוחדת על הלילות [בלי שום יוצא מן הכלל], לשמור על מקום התורה, ולהרבות בישיבה ולהחכים, כדברי חז"ל הקדושים ירבה בישיבה ויחכים, ולא להפוך ח"ו מקום הארעי של הפנימיה לקביעות, בבחינת כי אותי עזבו מקור מים חיים וכו', וכזעקת הנביא המערת פריצים היה הבית הזה, חלילה וחלילה".

תלמידו המובהק של רבינו, הגאון רבי אוריאל איזנטל שליט"א האריך להגדיר ולהסביר את דרך עבודתו של רבינו במידת הקדושה: "בביאור מידת הקדושה כתב המסילת ישרים בפכ"ו, שהרי אדם בנוי מגשם ורוח גוף ונשמה, והם לכאורה סותרים זה את זה וצרות זו לזו. אמנם, הטהור הוא זה שמעשיו החומריים הם על צד ההכרח, ואינו נוטל מהעולם הזה אלא את הנצרך בלבד, אבל הקדוש הוא זה הנדבק בקדושת בוראו עד שגם מעשיו הגשמיים חוזרים להיות עניני קדושה, ונפשו מתהלכת בין המושכלות אהבת בוראו ויראתו ונחשב לו כאילו מתהלך לפני ד' בארצות החיים עודנו פה בעולם הזה, והנה איש כזה הוא עצמו נחשב משכן כמקדש וכמזבח וכמאמרם ז"ל האבות הן הן המרכבה, כי השכינה שורה עליהם כמו שהיתה שורה במקדש, ומה שהם אוכלים הוא כקרבן העולה על גבי האישים, והמביא דורון לת"ח כאילו הקריב ביכורים, והממלא גרונם של ת"ח יין כאילו הקריב נסכים, כללו של דבר ענין הקדושה הוא שיהיה האדם דבק כל כך באלוקיו עד שיותר יתעלו הדברים הגשמיים אשר ישמשו אותו ממה שירד הוא מדבקותו בהשתמשו בהם, עכת"ד המסילת ישרים.

ועוד כתב המסילת ישרים, שאין אדם יכול להגיע לכך אלא אחר שימצאו בו כל המידות הטובות מזהירות עד יראת חטא, ובזאת יבוא אל הקודש ויצליח, שהרי אם הראשונות חסרות ממנו הרי הוא כזר ובעל מום, שנאמר בו וזר לא יקרב, אך אחר הכינו את עצמו בכל ההכנות האלו, אם ירבה להדבק בתוקף האהבה ועוצם היראה בהשכלת גדולתו יתברך, אז יערה עליו רוח ממרום וישכין הבורא יתברך את שמו עליו, וכל מעשיו אפילו השפלים והגשמיים כקרבנות ועבודות, וכתב המסילת ישרים בראשית דבריו שם שהקדושה תחילתה עבודה וסופה גמול, תחילתה השתדלות וסופה מתנה.

ויש להוסיף בזה, משה רבינו ע"ה נקרא בתורה איש האלוקים, ואמרו חז"ל מחציו ולמטה איש ומחציו ולמעלה אלוקים, וכמדומה שאין זה שני דברים נפרדים, אלא הכל מקשה אחת ומהות אחת, שהחומר והרוח, החציו למטה וחציו למעלה, הופכים לדבר אחד, והגשמיות כבר איננה מפריעה ומעכבת את הרוחניות, כי הגשמיות מתעלה ע"י הרוחניות והכל כלול ביחד והופך לרוחניות.

וכעין זה מובא בשם הגר"ח מוולוז'ין שהיה אומר על אחיו הצדיק ר' זלמלה שפשט מעליו עניני העוה"ז לגמרי עד שנעשה כמלאך ד' רק מלובש בדמות אדם, אבל רבינו הגר"א היה הנהגתו כבני אדם אלא שזיכך כוחותיו עד ששבו ככוחות מלאכי ד', ולזה היה כוונת הבריאה בעוה"ז להיות נוהג כבני אדם ולזכך החומר כמלאכי השרת. (ספר עליות אליהו עמ' 44 בהערות).
והיה רגיל על לשונו של רבינו זצוק"ל דברי הנפש החיים שדרש את הפסוק שנאמר בצווי על הקמת המשכן "וכן תעשו", שכן תעשו את עצמכם, שאדם יעשה את עצמו משכן, וזו היתה עבודת חייו של רבינו.

כתיב בשמואל (א, ג), ויהי ביום ההוא ועלי שוכב במקומו וכו', ונר האלוקים טרם יכבה ושמואל שוכב בהיכל ד' אשר שם ארון האלוקים, ולכאורה קשה איך שכב בהיכל ד' והרי אסור לשכב שם, ועוד שהיה בן לוי ומקומו בחוץ, ועיין ברש"י ובתרגום שפירשו שהוא מאמר המוסגר, ושיעור הכתוב ונר האלוקים טרם יכבה בהיכל ד' וכו' ושמואל שוכב, והכוונה שהיה שוכב במקומו, והאתנחתא שבמילת שוכב מורה כן, ועיין במלבי"ם שכתב דמ"מ כפי סדר המילים שבפסוק מונח בזה ג"כ כוונה פשוטה ששכב בהיכל ד' ממש, שמחשבתו שכבה בהיכל ד', הוא באמת שכב במקומו כמו עלי, אבל המחשבות שלו שכבו בהיכל ד' אשר שם ארון האלוקים, ואז בקע אליו אור ד', עכת"ד המלבי"ם.

וזה מה שהיה מורגש אצל רבינו, שהיכן שהוא היה ומה שהוא עשה, מחשבותיו היו דבוקות בהיכל ד' אשר שם ארון האלוקים, דבוק בד' ובתורתו.

רבינו זצוק"ל חי את החיים הגשמיים באכילה ושתיה, והיה משתתף בשמחות של אחרים שמח ומשמח, הוא לא פרש מן החיים אלא נכנס לתוך תוכם של החיים, ומרוב חסידותו היו תמיד ידיו מלוכלכות בדם שפיר ושליא לעזור לאנשים במצבים קשים ולהציל עשוק מיד עושקו, הוא נכנס לפרטי פרטים של החיים, לעזור לתלמידיו לאלמנות וליתומים ולכל צרכי כלל ישראל, אבל תמיד שכינת א'ל על ראשו, וכל מעשיו הכי פשוטים היו כקרבנות ונסכים ועבודה על גבי המזבח.

לכן היו כל כך מושפעים ממנו, וכל מפגש עמו היה משאיר רושם רב, ותמיד היו יוצאים ממנו בשלל רב, כי היכן שלא פגשת בו, ובמה שלא עסק, ולאו דוקא בשעת לימוד ותפילה, אלא גם בדברים פעוטים ובעניני העולם תמיד שכינת קל על ראשו, הכל מקודש בקדושה העליונה, שויתי ד' לנגדי תמיד".


הערצתך וחסידותך לרבך ממש שובה לב, אבל חבל שבגלל זה תעוות לעצמך את כל השקפת היהדות.

היחס של הגר"א לעוה"ז תראה בהקדמת בני הגר"א לשו"ע כמה נהנה מעוה"ז, וגם מש"כ שמי שנהנה שלא במקום מצוה יענש בחיבוט הקבר ועוד הרבה
מהחזו"א ידוע המשפט על הקצות שלא יתכן שהיה לו טעם בקוגל או בדומה לזה
וזה ידוע לכל מי שקיבל מגדולי הדורות הקודמים ותלמידיהם
ואינני מכחד שיש היום דעות אחרות אבל מקורם או בנאו חסידות או מביהמ"ד של הרב קוק וכדומה, ולא מבית מדרשנו.
גם רבך אינני סבור שראה בזה את פסגת השאיפות, ואם היית שואל אותו לא היה מסכים שתפארתו תהיה על הקוקה קולה.

נוטר הכרמים
הודעות: 8552
הצטרף: א' אוקטובר 17, 2010 8:19 pm

Re: עולם הזה איז אגוטע זאך

הודעהעל ידי נוטר הכרמים » ג' נובמבר 12, 2019 2:33 am

הנושא של הגר"א ג"כ נידון בתוך הדברים,
וגם פשוט וברור שדברי החזו"א על הקצות והקוגל אינם באים לומר שמי שיש לו טעם בקוגל, מעולם לא היה לו טעם בקצות,
אדרבה, משפט זה שמו"ר זצוק"ל היה חוזר עליו הרבה, בא לתת את הכיוון שאין הדרך לברוח מהקוגל,
אלא למלאות את נפשו בקצות,
וכשזה קם זה נופל,
וזה לא סותר כלל את העיקרון, שעוה"ז כפי הנצרך אינו שלילי.

בכל מקרה, למען הסדר הטוב.
הדיון לא נסוב על מו"ר זצוק"ל אלא על ר' לייב מינצברג,
שמשנה סדורה היתה לו בענין, ולא נראה לי שמקורה ברב קוק או בחסידות,

ובעיקר, כל הפרשנות על מו"ר זצוק"ל, ובעיקר התיאור שהדגשתי בסוף הפרק המצוטט,
הינם ציטוט מדויק מן ההספד של תלמידו הגאון רבי אוריאל איזנטל שליט"א,
ולאו מדילי הוא.

מענה איש
הודעות: 1022
הצטרף: ה' יולי 06, 2017 12:14 pm

Re: עולם הזה איז אגוטע זאך

הודעהעל ידי מענה איש » ג' נובמבר 12, 2019 8:23 am

אם נעשה השוואה ביחס לפרישות וסגפנות
נראה שבעוד שבספרי המחשבה של הראשונים יש הרבה הטפה לפרישות (יתכן בהשפעת הפילסופיה) באגדות וספרות חז''ל אמנם הדבר מופיע אך כתמרור וקריאת כיוון שלא לשקוע בתאוות אבל לא בצורה בולטת וחזקה כמו בספרי הראשונים.
כך שלבוא ולטעון שזה ה'גישה היהודית המקובלת מדור דור' כפי שטוען תוכן לא בהכרח נכון.
ניקח האמירה המפורסמת בגנות חוש המישוש שהרמב''ם ציטט מקורה הרי לא ביהדות..

פרנקל תאומים
הודעות: 4426
הצטרף: ב' יולי 04, 2016 5:26 pm

Re: עולם הזה איז אגוטע זאך

הודעהעל ידי פרנקל תאומים » ג' נובמבר 12, 2019 8:44 pm

אוצר בלוס כתב:וודאי שמי שאינו בדרגא זו שלא ירמה עצמו ויעבוד את ה' לפי דרגתו
אבל אין זה סיבה להפוך את הדבר לאידיאל,
וודאי שהדרגא הגבוהה כמו שקיבלנו מרבותינו כדרך הגר"א והחזו"א
שמי שלא נהנה כלל מעוה"ז עדיף, וכמו שהתפרסם גם על הגרנ"ק לאחרונה שמעולם לא אכל גלידה
וכידוע על מרן הגראי"ל זצ"ל,
ואמנם רבנים אחרים שנהנים מקוקה קולה ובל"ז זה מפריע להם בעבודת ה' אינם צריכים להמנע מכך
אבל להפוך את הדבר לפסגת הדרגות זה עיוות של התורה.

גלידה מאן דכר שמיה? בנו העיד בלוויה, שאיננו זוכר שהוא ראה אותו אי פעם אוכל או שותה מיני מתיקה כל שהם, לבד פעם אחת שהוצרך להשלים מניין לזימון בעשרה, והיה שם רק משקה מתוק, והוא שתה ממנו לצורך כך (אגב, חידוש בשבילי שסגי בהכי).

פרנקל תאומים
הודעות: 4426
הצטרף: ב' יולי 04, 2016 5:26 pm

Re: עולם הזה איז אגוטע זאך

הודעהעל ידי פרנקל תאומים » ד' נובמבר 13, 2019 8:24 pm

הפסול בחומריות העוה''ז, פסול עצמי או רק ''שמא ימשך''?

בעיקרו של דבר הדיון כאן הוא האם הפסול בעוה''ז הוא רק להימשך אחריו יותר מכפי הנצרך לו ע''מ לאפשר את עבודת בוראו, ואי הכי זה יכול להיות אינדבדואלי: יש אנשים שזקוקים למנת הגלידה ויש אנשים שיכולים לוותר עליה, ואע''פ שיתכן שגם הזקוקים לגלידה, יכולים להרגיל את עצמם במשך הזמן שלא להזדקק לה, או לחליפין הם יכולים להרגיל את עצמם לעבוד את בוראם כראוי גם ללא הגלידה, ולהתגבר על הצורך החומרי הזה מבלי לפגום ברוגע או בשלווה הנצרכת לעבודת ה' שלהם, אלא שלהנ''ל, אין שום צורך שיעשו כן, היות שהעוה''ז אינו פסול מכל וכל, וכל הפסול בו הוא רק להימשך אחריו יותר מכפי הצורך.
או דלמא- הפסול בעוה''ז הוא עצמי, אפי' אם לא נמשכים אחריו יותר מהצורך. ואי הכי המגמה צריכה להיות למעט בחומריות עד הקצה האחרון, בין אם הוא אדם שמצד טבעו ומצבו הוא נזקק לגלידה ובין אם הוא אינו נזקק לה כלל. אלא שמצד ''הוי מחשב שכר מצווה כנגד הפסדה'', לעיתים על האדם לאפשר לעצמו את הגלידה, ע''מ שלא לגרום לעצמו הפסד קרוב יותר וגדול יותר באם ימנע ממנה (למשל, שהצער על ההימנעות ממנה, יגרום לו למעשה להתרפות מעט מתלמודו), אבל גם אז המגמה שלו צריכה להיות שבמשך הזמן הוא יעבוד את בוראו כראוי גם בלי הגלידה.

והנה כתב הרמח''ל בריש מס''י "ואם תעמיק עוד בעניין תראה כי העולם נברא לשימוש האדם, אמנם הנה הוא עומד בשקול גדול, כי אם האדם נמשך אחר העולם ומתרחק מבוראו, הנה הוא מתקלקל, ומקלקל העולם עמו, ואם הוא שולט בעצמו ונדבק בבוראו ומשתמש מן העולם רק להיות לו לסיוע לעבודת בוראו, הוא מתעלה והעולם עצמו מתעלה עמו..."
לכאו' נראה מדבריו, שאם האדם אינו נמשך אחרי החומריות, כ''א משתמש בה רק כפי הנצרך לו לעבודת בוראו, שפיר קעביד, ואדרבה, העולם החומרי מתעלה עימו (העלאת הניצוצות כבר אמרנו?..).



למעשה, כבר דנו בנושאים אלו והמסתעף מהם ביני עמודי דבי מדרשא הדין בכמה וכמה דוכתי. אם נאסוף את כל הנכתב כאן בזה כעמיר גורנה, נחלק ונערוך לפי נושאים, יהיה אפשר להוציא מזה ספר...

סגי נהור
הודעות: 5644
הצטרף: א' אוגוסט 04, 2013 11:55 pm

Re: עולם הזה איז אגוטע זאך

הודעהעל ידי סגי נהור » ד' נובמבר 13, 2019 9:42 pm

פרנקל תאומים כתב:
והנה כתב הרמח''ל בריש מס''י "ואם תעמיק עוד בעניין תראה כי העולם נברא לשימוש האדם, אמנם הנה הוא עומד בשקול גדול, כי אם האדם נמשך אחר העולם ומתרחק מבוראו, הנה הוא מתקלקל, ומקלקל העולם עמו, ואם הוא שולט בעצמו ונדבק בבוראו ומשתמש מן העולם רק להיות לו לסיוע לעבודת בוראו, הוא מתעלה והעולם עצמו מתעלה עמו..."
לכאו' נראה מדבריו, שאם האדם אינו נמשך אחרי החומריות, כ''א משתמש בה רק כפי הנצרך לו לעבודת בוראו, שפיר קעביד, ואדרבה, העולם החומרי מתעלה עימו (העלאת הניצוצות כבר אמרנו?..).

ראוי לדייק: "ומשתמש מן העולם רק להיות לו סיוע לעבודת בוראו" אין תרגומו "רק כפי הנצרך לו לעבודת בוראו" כלשון מר, אלא "רק מתוך כוונה שהדבר יסייע לו לעבודת בוראו". כלומר הנקודה היא לא כמות השימוש אלא הכוונה (זה משליך כמובן גם על הכמות). לכן בכל הדיון פה העיקר כמעט חסר מן הספר.

וכבר הארכנו בדיון בזה במק"א...

נוטר הכרמים
הודעות: 8552
הצטרף: א' אוקטובר 17, 2010 8:19 pm

Re: עולם הזה איז אגוטע זאך

הודעהעל ידי נוטר הכרמים » ד' נובמבר 13, 2019 9:59 pm

בעקבות כתיבת הדברים הנ"ל בפתיחת הנושא, חלפו בי מחשבות נוספות ועיינתי עוד בסוגיא זו.

אבחר לפתוח בצרור של זכרונות שהצטברו אצלי בימים האחרונים סביב הענין משנות שימושי את מו"ר הגר"ש אויערבאך זצוק"ל בנושא זה,
'זכרונות' כפי שהיו והתרחשו לנגד עיני, ולא עובדות והנהגות יצוקות ומעובדות לספר לדור אחרון.

נתחיל מכוס ה'קולה', ראשית יש לציין שרבינו שתה משקה זה לרפואת מעיו, ככה התבטא פעמים רבות, ובזה הסביר גם למה אינו מתנזר משתיית 'קוקה קולה' בגלל ההכשר [וד"ל].
המשקה היה 'דייאט', ולעיתים מזומנות מאוד, מחמת השהיה הממושכת בתנאי חום או ללא סגירה מספקת של הבקבוק טעמו היה תפל.

אחד מן המקורבים, שהיה ממונה על כל צרכי הבית, קניית מצרכים וכו', היה נוהג דרך קבע בסעודות השבת לשריין לעצמו משקה מסוג 'מרינדה' ולהציבו על השולחן ליד מקום מושבו. רבינו שם את לבו לענין והוכיחו על ההתמכרות היתירה להנאה זו והעיסוק המוגזם בכך.

באחד הימים, לפתע פנה רבינו אל אחד הבחורים בישיבה בטענה כי נודע לו שהוא אוכל בתוך בית המדרש, וביקש להוכיחו על כך.
הלה לא מצא את עצמו מרוב מבוכה ובלע את הענין.
לאחר מספר שבועות, רבינו עושה את דרכו ברחוב מן הפנימיה לבית המדרש, והנה הוא רואה את אותו בחור יוצא מן המעדניה ובקבוק משקה בידיו.
רבינו שואלו, מה זאת, הלה גמגם משהו. רבינו תופס בידו ועולה עמו את המדרגות של בית כנסת הגר"א שם ממוקמת הישיבה, נכנס עמו יחד, ודורש ממנו לשפוך את תכולת הבקבוק אל הכיור. הבחור שלא אחז את עומק הענין סירב לעשות כך, ולאחר יום או יומיים נדרש לעזוב את הישיבה ליום או יומיים.

מקרים אלו שראיתי בעיני, ועשו בזמנו רושם גדול, סוכמו על ידי בספר במשפטים אלו שצוטטו לעיל:
"לנגד עיני צפים שני מקרים שונים שרבינו זצוק"ל הוכיח ו'חזא בישות' בתלמידים שגילה בהם תאוות יתר של אכילה ורדיפת תענוגות, קשה לתאר איזו דחיה וסלידה היו לו מכך, וקשה להרחיב בפרטי המעשים".

ניתן להגדיר זאת כך, היתה בו סלידה גדולה מרדיפה והתעסקות יתר בתענוגות.
יתירה מזו, תמיד דאג להפריד בין בית המדרש לתענוגות. היה פעם חורף קשה וקפוא מאוד, ובלילות הארוכים (באותה תקופה, סדר ג' נמשך לרוב עד השעה שתים בלילה ויותר ע"י קבוצה גדולה מאוד, בעידודו ובהשגחתו של רבינו). מאחר והיה לנו קשה מאוד עם הקור, והמרחק מן הבית מדרש לפנימיה הוא משמעותי יחסית, הצעתי בפני רבינו להעמיד מיחם ותה על יד הכיור בחוץ לרווחת הלומדים. רבינו נעתר בתחילה, אך לאחר יום אחד בלבד חזר בו, ואמר שלא מסוגל לראות את עסק התורה מתערבב עם העיסוק בתה.
עם זאת, היה תמיד דואג לצרכיהם הגשמיים של התלמידים, כפי מה שראה לנכון. לאו דווקא באכילה ושתיה, אלא הכיר בצורך לצאת ולהתאוורר, וכיוצא בזה, ולא ראה בכך 'בדיעבד'. כל בחור לפי עניינו.

ובקונטרס 'בלבת אש תניינא' הוספתי תיאור כולל:
ולחתימת ענין זה ארשה לעצמי להעתיק ממכתב שכתבתי בענין זה. לפני כעשרים שנה נכחתי באולמי וגשל בחתונה של תלמיד בן תלמיד. רבינו ישב בראש המסובים בשמחה ובחדוה עילאה כמחותן ראשי במשך כל החתונה, וכמובן נטל את ידיו לסעודה. כמנהגו לאכול חלק מן המאכלים בידיו וללא עזרת מזלג או סכין נהג גם עתה. מרביץ תורה בני ברקי שאל אותי ממש בתמימות, האמנם אינכם דואגים בישיבה לרבינו לאוכל, כשהוא מפטיר ברחמנות, איי, נעב'ך, אין לו בית. לא התאפקתי ואמרתי לו, הלואי עליכם האוכל שיש אצלו במטבח.

היהודי הזה היה בטוח, כמו רבים אחרים, שטחיים להחריד, שרבינו הינו אדם גלמוד ומסכן שסועד כאן את ארוחתו כמין בית התבשיל. כך סברו אחרים למראה כל מיני הנהגות פשוטות שהתהלך בהם רבינו זצוק"ל. ובטפשותם סברו שהוא מתנהג כיהודי ירושלמי חביב שיודע ליטול הנאות מן החיים. מגוחך ומעורר רחמנות לחשוב כך על יהודי שמטייל בספירות שבין האריז"ל להגר"א, ומהפך את כל התלמוד ככדור.

רמזתי בספרי על מקרים שראינו ונוכחנו שלפעמים לא היה חש בטעמו של האוכל או המשקה כלל, ולעיתים חרד ונתיירא מפני הרגשת טעם, וזה לא סתר לכל מיני דיבורי מבינות על טעם יין משובח במועד או דברי שבח ופירגון למי שטרח בהכנת כל מיני דברים לצרכו.

כי זקוקים לכלים גדולים מאוד בכדי להכיל את מה שראינו וחוינו בכל העת, את המכלול הענק, מחד, ה'סולם מוצב ארצה' עם כל הפרטים, לא היה תחום מעניני העולם שלא הבין בו עם כל העמקות והפרטים, והיה גם רגיש וער לתחושות עדינות מאוד של בין אדם לחבירו, כיצד ידע לפענח כל תזוזה של מישהו או תגובה טבעית בלתי מתוכננת.
ומאידך, ה'ראשו מגיע השמימה' הבלתי נתפס שרבינו נטע בקרבנו. היה לו כח מיוחד להשפיע רוממות על כל המרחב. משהו מדבק.


כעת ארחיב עוד בהגדרת הסוגיא עצמה.

מובא בספר מסילת ישרים (פרק יג): עוד אמרו: עד שאדם מתפלל על דברי תורה שיכנסו בתוך מעיו יתפלל על אכילה ושתיה שלא יכנסו בתוך מעיו.

ואולם במקור הדברים בתנא דבי אליהו (רבה פרק יד) ובילקוט שמעוני (פרשת ואתחנן רמז תתל) ישנו נוסח חריף יותר: לא זכה אדם לתורה שיכנסו בתוך מעיו יבקש רחמים על אכילה ושתיה יתירה שלא תכנס לתוך מעיו שנאמר צרפתיך ולא בכסף בחנתיך בכור עוני מה הכור הזה אפילו אתה נותן בו כל עצים שבעולם הרי הוא שורפן ומפסידן, כך גרונו של אדם אפילו אתה נותן לו כל אכילות שבעולם הוא מפסידן.
אכן במדרשים הלשון היא 'אכילה ושתיה יתירה', ובלשון המס"י איתא 'אכילה ושתיה' בסתמא, אך ראה בתוס' בכתובות (קד, א) בביאור מה שאמר רבינו הקדוש "לא נהניתי אפילו באצבע קטנה" - דאמרינן במדרש עד שאדם מתפלל שיכנס תורה לתוך גופו יתפלל שלא יכנסו מעדנים לתוך גופו. ופשוט שמקורו של המס"י היינו דברי התוס', ומודגש בתוס' דהיינו 'מעדנים'.

ונראה לבאר לשון התוס' 'עד שאדם מתפלל על דברי תורה', ובמדרשים 'לא זכה אדם שיכנס תורה וכו', ישנה מדרגה עליונה וזכיה מיוחדת שאדם מצליח להתעלות ולהתרומם ולהעלות עמו את גופו הגשמי ע"י הכנסת דברי תורה לתוך מציאותו והוייתו הגשמית – 'בתוך מעיו', וכפי שאמר דוד המלך בתהילים (מ, ט): 'תורתך בתוך מעי', וביאר האור החיים בפר' אחרי מות (יח, ב): ואומרו ותורתך בתוך מעי פירוש לרוב חשק עבודת הקודש עד שמרגיש בלומדו תורת ה' כאלו אוכל וממלא בני מעיו ממזון טבעי.
באופן כזה – ישנה הרמוניה מלאה בין הגוף והנפש, שהגוף והמעיים ג"כ נעשים שבעים ומסופקים בדברי תורה כמו מזון טבעי. אין שום תחושה של חסר וקיפוח, סיגוף וצער מצד הגוף.

ברם, גם אדם שלא זכה למדרגה זו, יש לו להשתדל ולהתפלל שלא יכנסו מעדנים לתוך מעיו, כלומר, אכילה ושתיה יתירה המיועדת לעידון ותענוג.

מאי משמע מעדנים ואכילה יתירה, מהי ההגדרה המדויקת לכך?

נראה לדייק את לשונו הזהב של המסילת ישרים שם שמסכם את הענין:
כלל הדבר: כיון שכל עניני העולם אינם אלא סכנות עצומות איך לא ישובח מי שירצה לימלט מהם ומי שירבה להרחיק מהם. זהו ענין הפרישות הטוב, שלא יקח מן העולם בשום שימוש שהוא משתמש ממנו, אלא מה שהוא מוכרח בו מפני הצורך אשר לו בטבעו אליו.

הרמח"ל לא כתב 'אלא מה שהוא שהוא מוכרח בו מפני קיומו של הגוף שלא יתמוטט, אלא 'מפני הצורך אשר לו בטבעו אליו'. היינו שלכל אחד ישנה מידת צורך מצד טבעו, ומידת פרישות טובה היא לצמצם את השימוש והלקיחה מהנאות העולם כפי הצורך הטבעי ולא יותר.

מהו אותו צורך טבעי?

נראה כי צורך היינו מצב שבו אדם לא חש התכווצות בכוחות גופו ונפשו, הבאה לידי ביטוי בהרגשה חריפה של פיספוס והתמרמרות, ולפעמים אפילו עצבות מסוימת.

ישנם עניני עוה"ז שגורמים לאדם הרחבת הדעת, כמו שמצינו בברכות (נז, ב): שלשה מרחיבין דעתו של אדם, אלו הן דירה נאה, ואשה נאה, וכלים נאים. בלשון הגמ' משמע שהדברים הללו טובים ומועילים. מהרש"א בח"א דורש לשלילה וכותב:
מרחיבין כו' היינו שיהיה דעתו ונפשו רחבה למיהדר אחר תענוגי עוה"ז כמ"ש בבלעם ונפשו רחבה וק"ל.

ולכאורה נראה כי גם לדברי מהרש"א אין הכוונה לשלילה מוחלטת, אלא שלשה דברים אלו הינם חומרים להרחבת הדעת, ומדגיש מהרש"א שאם הוא מחזר ורודף אחר תענוגות אלו הרי זה בכלל נפש רחבה.

לאמור, טול מעט מן העוה"ז כפי הצורך הנפשי שלך, אל תחזר ואל תמלא את עצמך בכך.

המימרא הידועה של מרן החזו"א באזני רבי אהרן כהן זצ"ל על כך שמי שיש לו טעם בקצות אינו מרגיש טעם בקוגל, לפי הבנתי הפעוטה, לא באה לשלול טעם בקוגל ממי שמרגיש טעם ומתיקות בקצות, להיפך, היא באה לשלול בריחה מטעמו של הקוגל, והיא מעדיפה על פניה את ההתמלאות בטעמו של הקצות, ומעט מן האור הרוחני דוחה הרבה מן החושך הגשמי.

וביתר עומק, ההבדל בין אדם מרומם לאיש מגושם אינו כמה מנות קוגל או גביעי גלידה צרך בחייו, אלא האם נפשו מתמלאת בקוגל וגלידה או בקצות, וזהו דבר שניתן לעמוד עליו בנקל. אדם מרומם – עולמו אינו עולם של קוגל וטשולנט, גם אם עדיין לא איבד את הטעם בהם והוא נהנה על אכילתם.

יסוד הענין, למה אתה מחובר ודבוק, בגמרא וברשב"א או בהבלי העולם, וראה דבריו המאירים של הקדושת לוי (פרשת שמות):
'מרחוק ה' נראה לי' (ירמיה לא, ב). הכלל, כשהעולמות הם דבוקים בגשמיות שלהם אז אינם יכולים להשיג עבודת הבורא ברוך הוא, וכשהם מרחקים עצמם ומפשיטים מגשמיות שלהם אז הם יכולים להשיג עבודת הבורא ברוך הוא. וזהו הרמז בפסוק 'מרחוק', כשאדם הוא מרוחק מגשמיות שלו, אז ה' נראה לו. וזהו הרמז 'ותתצב אחותו', כי 'אחותו' לשון דביקות מלשון 'מאחה' (עי' מו"ק כב, ב), מה שהוא דבוק בגשמיות שלו, 'מרחוק' להתרחק עצמו מגשמיות שבו.

כלומר, יש גשמיות, לא נפרדים ממנה, מרוחקים ממנה. לא נדבקים בה.

נקודה נוספת, תמיד להשאיר מקום ולא למלאות את עצמו בתאוותו,
רבינו היה ממליץ תמיד על תענית הראב"ד הידועה המובאת ביסוד התשובה לרבינו יונה, וזה לשונו:
ואם אדם חלוש הוא שאינו יכול לסבול עינויין קשים ותעניות, ימשוך מתאוותיו, ואל ימלא כל תאוותיו, לא במאכל ולא במשתה. וכן אמר הרב ר' אברהם בר דוד שהיה אחד מחסידי עולם הגדר הגדול המעולה המופלא מניעת המאכלות.
[ועי' גיטין ע, א: סעודה שהנאתך ממנה וכו'].
-----

תוכן
הודעות: 6226
הצטרף: ה' פברואר 02, 2012 10:27 pm

Re: עולם הזה איז אגוטע זאך

הודעהעל ידי תוכן » א' נובמבר 17, 2019 6:07 pm

מענה איש כתב:אם נעשה השוואה ביחס לפרישות וסגפנות
נראה שבעוד שבספרי המחשבה של הראשונים יש הרבה הטפה לפרישות (יתכן בהשפעת הפילסופיה) באגדות וספרות חז''ל אמנם הדבר מופיע אך כתמרור וקריאת כיוון שלא לשקוע בתאוות אבל לא בצורה בולטת וחזקה כמו בספרי הראשונים.
כך שלבוא ולטעון שזה ה'גישה היהודית המקובלת מדור דור' כפי שטוען תוכן לא בהכרח נכון.
ניקח האמירה המפורסמת בגנות חוש המישוש שהרמב''ם ציטט מקורה הרי לא ביהדות..


אולי יש יותר דגש בכתבי הראשונים. אבל עדיין בחז"ל מוצאים הרבה במעלת הפרישות וכמעט כלום במעלת הנהנתנות.

צביב
הודעות: 1880
הצטרף: א' מרץ 04, 2012 2:02 pm

Re: עולם הזה איז אגוטע זאך

הודעהעל ידי צביב » א' נובמבר 17, 2019 9:18 pm

בספר הקנה, ענין יראת המקום,
מספר שביקר אצל ראש ישיבה גדול,
ואחרי ישיבת בית המדרש, הזמינו לביתו,
וכל ''עולם הזה'' לפניו,
והסביר לו ראש הישיבה שזו עבירה שלא לקבל את מתנת הבורא,
ומספר שם שנענשו באותו יום.

( אומנם שם הלך בדרכי גויים ממש)


חזור אל “אספקלריא”



מי מחובר

משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו־ 22 אורחים