פרי יהושע כתב:בתורה (לפני השו"ע), כתוב על כן יעזוב איש את אביו ואמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד.
התורה מתארת זאת כעובדת חיים, ולא כציווי.
ובל נשכח גם, שמלכתחילה אדם הראשון חי בגן עדן, ולא נצטווה אלא שלא לאכול מעץ הדעת
והרי שעצם החיים הטבעים הפשוטים כמות שהם, כשהם באים מהבורא, ועם הבורא, הן עצמן בהרמוניה שלהם, נעשים העדות הגדולה,
והתכלית הגדולה של כלל הבריאה כולה.
(אולי להפך, השו"ע כבר מדבר על מי שאין אצלו דרגה כזו, ויכול להמשך אחר תאוותיו בסתם, אבל מהבחינה האדיאלית...)
בזה יישבתי לעצמי קושיא גדולה.
התורה מתארת את תפקידו של האדם, "וירדו בדגת הים...", "ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה."
יש כאן שאילה בפשט. הרי משה רבינו אומר לכלל ישראל "מה ה' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה"א וגו', ומונה חמשת חלקי תפקיד האדם מישראל.
מדוע התורה לא אומרת "נעשה אדם בצלמינו כו' ויירא מלפני, ויעבוד אותי, ויאהב אותי, ויקיים מצוותי, וילך בדרכי?"
כן, אני יודע שהזוה"ק מפרש לעבדה במ"ע כו', אבל משה רבינו לא אמר את זה ברמזים אלא במפורש. מאי שנא? מדוע התורה מסתירה כביכול את תכליתו האמיתית של האדם?
חשבתי לעצמי שהפשט הוא כד' הרב פר"י למעלה. חיי האדם בבריאה מצד עצמה, היו צריכים להיות החיים היותר רוחניים שאפשר. כל מה שאנו מכירים היום שצריך להתנתק ולשאוף לדבר אחר הוא משום שהבריאה נהיית מזוהמת וקיבלה חסרונות, עד כדי כך שהחומר מתנגד לרוח. זה הכל אחרי חטא עהד"ע. מלכתחילה לא היה אמור להתקיים "סתירה" כזו.
כמובן שאין הכרח להסיק מכל זה מסקנות לגבי דרך החיים כעת, סוף סוף אנו חיים לאחר החטא...זה כבר נידון אחר.
