פרטי דינים בזיכוי עירוב תחומין

[עזריאל ברגר]

מעשה שלא היה כך היה:
ראובן ושמעון הלכו להניח עירוב תחומין עבור שניהם כאחד, כאשר האוכל היה שייך לראובן בלבד.
ראובן הניח את העירוב, ובירך ואמר את הנוסח.
ואז נזכר שמעון שראובן שכח לזכות לו את העירוב כדי שגם הוא יוכל לסמוך על העירוב הזה.
ואז נשאלה השאלה: פשוט שצריך לזכות לו את העירוב ולומר שוב את הנוסח. אבל האם צריך לברך שנית?

נלפענ"ד שצריכים לברך שנית, ועם כל זה - לא היתה הברכה הראשונה לבטלה:
הברכה הראשונה היתה עבור עירובו של ראובן, והברכה השניה תהיה עבור עירובו של שמעון, שהרי שמעון לא יצא ידי חובה בהנחת העירוב של ראובן!

[עזריאל ברגר]

שאלה אחרת:
כשמניחים עירוב-תחומין עבור "כל מי שירצה ללכת מעיר פלונית לעיר פלונית" וכיו"ב (וסומכים על זה שבדרבנן יש ברירה, כנפסק בהלכות עירובין) - האם מספיק לזכות את העירוב בתחילת הנחתו, או שצריך לזכות בכל שבוע מחדש?
הרי מניחים כמות שמספיקה למספר האנשים שמצויים ללכת בשבת אחת, ונניח עד"מ שהניחו אוכל שמספיק ל20 איש, ובשבת הראשונה הלכו 15 איש, ובשבת השניה הלכו 15 איש אחרים - לכאורה העירוב הזה שייך כבר לאנשים שהלכו בשבת הראשונה, ועכשיו אין להם שיעור ב' סעודות לכאו"א מה15 איש שהולכים בשבת השניה!

מה באמת צריך לעשות?
האם ניתן לומר שמזכים לכאו"א רק למשך השבת שבה הוא ישתמש בזה?
או שמספיק שותפות כלשהי בעירוב ולא צריך שיהיה לכל אחד חלק כשיעור ב' סעודות ששייך לו?

או שצריכים בכל שבוע מחדש לזכות עבור האנשים שיילכו בשבת הזאת?

[לענין]

פתח העירוב - אנגלרד.PNG (57.34 KiB) נצפה 1177 פעמים

[עזריאל ברגר]

פתח העירוב - אנגלרד.PNG

יישר כח גדול!

[עזריאל ברגר]

לכאורה היה אפשר למצוא פתרון ע"י קנין "כלי".
דהלא העירוב מונח בד"כ במקום "שיש לו רשות להניחו", ויכולים לומר שמקנים להולכים רק את האוכל ולא את הכלי, ובעש"ק הבאה קונים בחזרה את האוכל בקנין כלי, וחוזרים ומקנים אותו לכל מי שירצה.