בגמ', אל יפטר אדם מחבירו אלא מתוך דבר הלכה, שמתוך כך זוכרהו. כי הא דרב כהנא אלוייה לרב שימי בר אשי מפום נהרא עד בי צניתא דבבל; כי מטא להתם, אמר ליה: מר, ודאי דאמרי אינשי: הני צניתא דבבל איתנהו מאדם הראשון ועד השתא אמר ליה: אדכרתן מילתא דרבי יוסי ברבי חנינא, דאמר רבי יוסי ברבי חנינא: מאי דכתיב בארץ אשר לא עבר בה איש ולא ישב אדם שם, וכי מאחר דלא עבר היאך ישב? אלא לומר לך: כל ארץ שגזר עליה אדם הראשון לישוב נתישבה, וכל ארץ שלא גזר עליה אדם הראשון לישוב לא נתישבה.
וצ"ב שהרי מדגיש כאן שצריך להיפטר מחבירו מתוך דבר הלכה, ואיזה דבר הלכה ישנו במאמר אגדה זה שאמר ריב"ח.
ועי' הגהות מהר"ץ חיות.
ובאמת כבר עמד בזה החת"ס בתשובותיו (יו"ד סי' רלה; תשובה לאא"ז הגאון בעל בית אפרים) וכתב "אע"כ נ"מ לפמ"ש התוס' בע"ז מ"ו ע"א סוף ד"ה מבהמה תמה וכו'", והיינו דמבואר בתוס' שם וז"ל, וא"ת בעלה מאליו נמי מ"מ אילן שלפני זה שיצא זה מגרעינו היה בו תפיסת ידי אדם וי"ל דהב"ע באילן שעלה מאליו מששת ימי בראשית כגון יער.
ובהגהות הגריעב"ץ כאן כתב בזה"ל:
כאותה ששנינו (סוכה כט) ציני הר הברזל, ושמא יש לישב מה ענין דבר הלכה בזה, אלא משום דהני ציניתא נמי קשין הן כציני הר הברזל, וס"ד דרב כהנא דלא חזי למצוה לפי שכבר נזדקנו מאוד, ולפיכך הוקשו, ואהדר ליה ר"ש דלא היא, אינן זקינים כ"כ, הלכך כשירין הן, ונכון הדבר.
ובהקדמת שו"ת להורות נתן כתב ב' נפ"מ להלכה דנפקי מדבר זה, הא' ע"פ דברי הגמ' בשבת (קיג ב) אמר רב אמי כל האוכל מעפרה של בבל כאלו אוכל מבשר אבותיו (שמתו שם בגולה. רש"י) עיין שם, אולם חשש זה ליכא אלא במקום ישוב בני אדם, כי שם נקברו מתי הגולה, אבל במקום צניתא דבבל אשר שם גזר אדם הראשון שיהא שם ישוב של דקלים בלבד ולא ישוב אחר, וכמו שכתב רש"י סוטה (מו ב) דהיינו דאמרי אינשי על צניתא דבבל דאיתניהו משני אדם הראשון שגזר עליו אדם הראשון ישוב דקלים ולא ישוב אחר, א"כ במקום צניתא דבבל ליכא חשש אכילת עפר אבותיו ומותר לאכלו, שהרי לא היה שם ישוב בני אדם.
והב' על פי מה שאמרו בשבת (קיג ב) דיש אומרים כל האוכל מעפרה של בבל כאלו אוכל שקצים ורמשים, דכתיב וימח את כל היקום, אמר ריש לקיש למה נקרא שמה שנער שכל מתי מבול ננערו לשם, אמר ר' יוחנן למה נקרא שמה מצולה שכל מתי מבול נצטללו לשם עיין שם, ומבואר דאין לאכול עפרה של בבל משום שהוא מבשר מתי מבול. אולם במקום הני צניתא דבבל, אם נימא דאיתניהו מזמן אדם הראשון, א"כ תחת אותן אילנות דקל הלא לא הגיעו מתי מבול, ועפר שתחת השרשים מותר, וכל זה אם נפרש הא דאמרי אינשי "הני צניתא דבבל איתניהו מאדם הראשון ועד השתא" דהכונה דהני צניתא הם ממש מזמן אדם הראשון, אבל אם נפרש כרבי יוסי בר חנינא במה דאמרי אינשי דהני צניתא דבבל איתניהו מאדם הראשון, הכונה שאדם הראשון גזר שלא יהא שם מקום ישוב אלא מקום דקלים, אבל אין הכונה שהדקלים כבר היו בזמנו של אדם הראשון, ולפי זה גם העפר שתחת השרשים אסור, דאפשר דבזמן המבול עדיין לא היו שם דקלים, אלא שאדם הראשון גזר שיהיו שם דקלים והם נטעו לאחר זמן המבול, וא"כ עפרן אסור.
