ברשות גבאי האוצר.
המאמר דלהלן, שנאמר לפני 7 שנים, בא כבר בצורת מאמר להורדה בקובץ המאמרים הגדול.
אך נוכחתי ששם יש מתי מספר שמורידים וכאן זה נלמד על ידי מאות.
על כן אעלנו לכאן. ואם תרצה תמחקנו, ומחול לך.
מדובר בפנים על גזירת הגיוס, כשהיא החלה לפני 7 שנים. דומה שהם מתאימים שוב כיום.
לקחי הפורים
הננו ניצבים עדיין בחודש אדר וכעת הזמן לנסות להפיק לקחים מימי הפורים שיישאר משהו בידינו ממה שזוכים בזמנים גבוהים אלו. ונתמקד כאן בס"ד בשני עניינים שונים, מתוך שלל היסודות הנלמדים מפורים.
קידוש החומר
במדרש אסתר (ז,יד) מסופר שהמן בספרו לאחשוורוש את הלישנא בישא על ישראל אמר ששיניהם גדולות והם אוכלים ושותים ואומרים עונג שבת עונג יו"ט. והדברים צריכים ביאור, תינח שמפריע להמן שעם ישראל שובתים ממלאכה ושמחים יותר מדאי לפי דעתו, כפי שהוא מפרט שם את כל החגים, אבל מה היא ההדגשה על אמירתם שאכילתם היא לכבוד שבת ויו"ט.
ולהבין הענין נקדים יסוד מספר נועם אלימלך (שממש כעת במוצ"ש הוא היא"צ שלו, וסופר עובדה עם הח"ח שראה את בעל האמרי אמת מעיין זמן ממושך בספר זה ותמה על כך באזניו ומה שהשיב לו האמרי אמת). הרי אמרו חז"ל הקנאה התאווה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם, והיינו מן העולם הרוחני בעיקר. הקנאה בשרשה היא מדת החמדה וההשתוקקות, שבראה הקב"ה למען שישתוקק האדם אל הקדושה והאדם משתמש בה להשתוקק להבלי עוה"ז, וכשישנם ביד חבירו הרי הוא מקנא בו. התאווה כפשוטה היא העסק בענייני עוה"ז הגשמיים כמו אכילה ושתיה וכדומה. והכבוד היינו מדת הגאווה וחסרון הענווה וההכנעה.
ודרכי ההתמודדות עם מידות אלו שהן שורשיות לכל שאר המידות הן שונות לגמרי ולכל מידה יש את הדרך המיוחדת לטפל בה. ודבר זה נרמז בתרומת המשכן, שהמשכן מרמז לעבודת ה' והתרומה היא ההכנה אל הקדושה. ובראש התרומה ישנן זהב כסף ונחושת. אם נשים לב לגימטריא של האותיות של המילים האלו נבחין שזהב זה בסדר יורד, ז ה ב. כסף זה בסדר עולה. נחושת קודם יורד ואחר כך שב ועולה.
זהב מרמז על ההכנעה, שצריך תמיד להכניע את עצמו יותר ויותר, ואין לזה גבול, וכמו שדייק הרמב"ם בשמונה פרקים מלשון התנא באבות "מאד מאד הוי שפל רוח", וכן בספר המדע כתב הרמב"ם שזה שונה משאר המידות שעניינן המיצוע, להשתמש בכל מידה באופן נכון, ושלכן מכונות "מידות" שאין באף אחת מהם פסול בעצם לגמרי, רק שצריך בכל אחת מהן לידע את המידה הנכונה, אבל מהגאוה צריך להתרחק עד קצה היכולת. וזה נרמז בגימטריא של אותיות זה"ב וכנ"ל, שאת הגאווה יש להכניע עד תכליתה.
כסף מרמז על ההשתוקקות לעבודת הבורא, מלשון נכסוף נכספתי, ומדה זו כשירה בעצמותה וחיובית מאד, ובלבד שישתמש בה לדברים טובים. ובזה צריך להיות תמיד מוסיף והולך ללא גבול. ולעולם אל יסתפק במה שהשיג. וכמו להבדיל בהשתוקקות פסולה, יש לו מנה רוצה מאתים ואין אדם מת וחצי תאוותו בידו, כך בשאיפות לקירבת אלוקים ולידיעת התורה צריך לעולם להוסיף עוד ועוד. וזה נרמז בגימטריא של האותיות כס"ף וכנ"ל.
נחושת מרמז על התאווה לענייני העולם הזה. ולכן זה פוחת והולך ושוב עולה. ללמדנו את היחס הנכון לענייני עולם הזה. בתחילת העבודה צריך למעט בתאוות הבאות מצד הנחש (הנרמז בנחושת) דהיינו היצר הרע. אבל אז צריך לשוב ולחנך את עצמו להשתמש בעולם הזה כהכשר מצוה, כהיכי תימצי לקיום המצוות, כגון לאכול ולישון כדי שיהיה לו כח לעבודת הבורא, וכן על זה הדרך, ואז כל מה שהוא עושה בעולם הכל מצווה. עכ"ד הנוע"א (בתוספת הגהה וביאור בדבריו).
ידועה העובדה עם הגאון רבי שלום שבדרון שהלך ברחוב עם ילדתו הקטנה ופגשו רבו הגאון רבי אייזיק שר ראש ישיבת סלבודקה, ושאלו ר' אייזיק לאן אתה הולך. השיבו ר' שלום בתי הקטנה חולה ואני לוקח אותה לרופא. עשה עצמו ר' אייזיק כלא שומע וחזר ושאלו לאן אתה הולך, ור' שלום שוב משיב הילדה יש לה חום והיא צריכה לראות רופא ואני בדרך לקופת חולים. ר' אייזיק שוב שואל ר' שלום לאן אתה הולך? הבין ר' שלום שדברים בגו ושתק. אמר לו ר' אייזיק, גם בהמה כשהגור שלה חולה היא מטפלת בו מתוך אינסטינקט. אם אתה הולך לרופא בלי לחשוב, אזי זה מעשה בהמה גדולה המטפלת בבהמה הקטנה שלה. עליך להתבונן מעט ולהרגיש שיש כאן בת ישראל חולה וצריך לסייע בידה משום מצות ביקור חולים ואולי גם הצלת נפש, ובמיוחד שאתה האב עליך המצוה מוטלת ביותר, ואז כששואלים אותך לאן אתה הולך אתה צריך לענות לקיים מצות בוראי שציווני לבקר את החולה ולטפל בילדיי.
מעשה דומה זכיתי לשמוע מאחד מגדולי ישראל שליט"א שהחפץ חיים אמר דברים ברוח זו לרוקח אחד. יש לציין שבזמנם, טרם עידן קופות החולים, הגישה לרופא לא היתה מצויה כל כך כבזמנינו, וכל ביקור היה כרוך בהוצאה גדולה שלא היתה אפשרית לרוב האנשים. הרוקח היה מאבחן את החולי ומציע תרופה ומכין אותה. אמר הח"ח לאותו רוקח גדול, אתה יכול לחיות את חייך כמעט ללא כל משמעות ואילו אם תתן דעתך למעשיך, אתה יכול לחיות את אותן החיים במשמעות עצומה. הרי אתה עוסק בהצלת נפשות. אם לא תשים לב לזה, הרי אתה סך הכל עוסק לפרנסתך, שגם זו מצוה לכשעצמה, אבל לא יותר. ואם תתבונן שאתה כל היום מציל נפשות מישראל, אלא מאי, אתה צריך לגבות תשלום על החומרים ועל חלק מהזמן שאתה משקיע, נמצא שאתה חי כל רגע מחייך במצב של מציל נפשות. הוא ממש הדבר אשר דיברנו.
יסוד זה של קידוש ענייני החומר והפיכתם לחפצא של קדושה הוא סוד שלא ידוע לגויים. המליצו על כך שלכן הגויים יכולים להקריב עולות אבל לא שלמים. עולה שכולה כליל, זה יכול גוי להבין. אבל שלמים שהבעלים אוכלים את רוב הבשר ובכל זאת זה מעשה הקרבה לגבוה, זה מעבר להשגתו. יש גויים שחווים רגש רוחני בעת תפילה וכדומה, אבל בחיי היום יום הם מגושמים לאין שיעור. אין שום חדירה של קדושה למעשי חול. הם יוצאים מבית תפילתם לאחר חוייה של רוחניות מסויימת, ומיד משתכרים ומתהוללים. וזה מה שאמר המן היהודים אוכלים ואומרים לכבוד שבת, ואת זה הוא לא מסוגל להבין, שיעסקו בקדושה ואחר כך יאכלו לשם מילוי הכרס, אבל מה זה שגם באמצע מעשה אכילה הם מדברים על קדושה. (העירוני שמבארים עפ"ז את הסוגיא ריש ע"ז שלעת"ל הקב"ה נותן לגויים מצות סוכה ובה מוכיח להם שאין להם שייכות למצוות כישראל, כי הסוכה שם שמים חל עליה אע"פ שהיא עשויה משיא החומר, פסולת גורן ויקב. וכמו כן העירוני שכדאי לציין לנדה דף ל. שאמר בלעם מי שהוא קדוש וכו', ממש כדברים הנז"ל, ועל זה נסמית עינו כדאי' שם).
אמרו רמז נאה על כך. בכל ששת ימי הבריאה לא נזכר שם הויה, כמו שעמדו על כך כבר חז"ל (ואמרו שרצה הקב"ה לברוא העולם במדת אלוקים המסמלת מדת הדין, וראה שאין העולם יכול להתקיים עמד ושיתף מדת הרחמים, ולכן שם הויה נזכר רק ממעשה בראשית ואילך). אמנם רמז לשם הויה יש בראשי התיבות יום הששי ויכולו השמים, ולכן נהוג להתחיל את הקידוש בליל שבת מהתיבות יום הששי. ומענין שתיבות אלו מסיימות את ימי החול ומתחילות את יום השבת קדש, ללמדך שעיקר גילוי כבוד הויה בעולם הוא בחיבור הקדושה אל תוך החולין.
וזו אחת הנקודות שצריך לקחת מפורים. אמנם כדאי ליזהר מחד גיסא שלא לשגות בדמיונות. כמו הסיפור הידוע על בחור אחד מנובהרדוק שנעשה חתן אצל בעל הבית מהונגריה והיה המנהג אצל החותן לומר לפני האכילה איזה נוסח "הריני אוכל שלא לשם הנאת גופי חס ושלום". טרם החל החתן החדש לאכול הגיש לו השווער את הנוסח לאומרו. החתן נתן עיניו ואמר "הריני אוכל לשם הנאת גופי". ניסה השוווער לרמוז לו שהוא לא אומר נכון, והלה חזר שוב על דבריו. אמר החותן, נו נו טעות, השיב החתן אולי זו טעות אבל לצערי זה נכון... דהיינו קל מאד לשגות בדמיונות, וצריך האדם לבחון עצמו היכן הוא אוחז באמת. אבל מאידך גיסא זו עבודה חשובה ויסודית שצריך לדעת ממנה ולהתחיל לעבוד עליה כדי לזכות להשתמש בעולם הזה כמה שיותר רק לעבודת הבורא יתברך ולקדש בכך את כל החומר ולהיכנס למצב שכל דבר שעושים, זו עבודת השם ית'. במעט התבוננות מרויח האדם שאת כל מה שהוא בלאו הכי עושה, הכל הופך לעבודת ה'. כל השינה שלו וכדו', הכל עבודת ה'.
שכל קוויך לא יבושו
חלק נוסף שיש לקחתו מימי הפורים כבר נתפרש בפיוט הקדמון, שנהגו כל ישראל לאומרו אחר קריאת המגילה, "להודיע שכל קוויך לא ייבושו ולא ייכלמו לנצח כל החוסים בך", כלומר שכל עניינו של נס הפורים, תשועתם היית לנצח וכו', היא כדי להודיע את היסוד הזה, שכל קוויך לא ייבושו. והיינו שכל מי שמקווה וחוסה בה' מובטח לו שלא ייבוש ולא ייכלם. אין מי שיקווה לה' ולא ייושע. ודבר זה הוא לנצח, כמו שביארו רבותינו שההדגשה היא שגם בגלות שההנהגה היא בהסתר פנים, והשגחתו יתברך איננה גלויה לעין, מ"מ הכל נעשה בהשגחה מדוקדקת, כמו שלומדים מנס הפורים שהיה בזמן גלות בבל, אחר חורבן בית ראשון לפני הקמת בית שני, וזו התקופה הראשונה שהיה עם ישראל בגלות, והיו יכולים חלילה להתייאש ולחשוב שהקב"ה זנח אותנו ח"ו, ושם למדנו שגם בתוך הנהגה שנראית כולה טבעית ולא נעשה בה שום דבר מחוץ לגדרי הטבע, בכל זאת הכל נס והשגחה.
עומק נוסף יש בדבר. כשיש צרה רח"ל, ההרגשה היא שהצרה יש לה סיבות משלה, אלא שעל ידי שחוזרים בתשובה ומתפללים ומקוים לה' מגיעה הישועה. אמנם לא כך הדבר. להיפך, בשמים רואים שעם ישראל צריך לחזור בתשובה ולהתקרב להקב"ה, ומביאים צרה כדי לעורר אותנו להתחזק. החיזוק שבא בעקבות הצרה הוא מלכתחילה הסיבה לכל הצרה. גדולה הסרת טבעת יותר ממ"ח נביאים וז' נביאות. למה היו אמותינו עקרות, לפי שהקב"ה מתאווה לתפילתן של צדיקים. וכן רואים בהרבה מקומות. כלומר עלינו ללמוד מפורים לא רק שהקב"ה תמיד משגיח ולא יפסיד מי שיסמוך עליו, אלא שכל מאורע שקורה, יש להתבונן שזה בא מה' והוא רוצה מאיתנו משהו. כמו שהאריכו רבותינו בתיאור המאורע דפורים, דהקב"ה היתה לו תביעה על עם ישראל שהתקרר בעקבות השתחוייה לצלם של נבוכדנצר ואכילה מסעודת אחשוורוש, ולכן גלגל את גזירת להשמיד ולהרוג כדי שייפתח לבם לשמוע למרדכי ואסתר ולהתחזק. וכשקיימו וקיבלו נסתלקה הסיבה האמיתית לצרה וממילא באה הישועה.
כלפי מה הדברים אמורים. כידוע מרחפת כעת גזירה על עולם התורה. רשעי ישראל התאחדו ברצונם לגזור שמעתה ואילך לא יוכלו תלמידי הישיבות לשבת ולעסוק בתורה ללא עול צבא ומלכות כפי שהיה עד היום. ויש בענין הזה כמה מבוכות איך להתייחס לדבר, וכמדומה שראוי להבהיר מעט את הענין.
יש קלי דעת הפוטרים את הענין בקלות, כאומרים כל העולם הזה אינו שווה אפילו אנחה אחת, הכל יסתדר מעצמו כרגיל, חבל לחשוב על זה בכלל. זו סתם קלות דעת בעלמא. אנשים אלו חושבים כך על כל בעיה המזדמנת להם בחיים ומקורה בעצלות גרידא. יש המבארים קצת יותר, שבפוליטיקה לא יצליחו להסתדר בלי החרדים, ובטוח בסופו של דבר יבטלו זאת. ויש המרחיבים לבאר שהצבא אינו מסוגל בכלל לקלוט חרדים באמת, לא שייך להסתדר עם כשרות ועם צניעות וכדומה. ובכלל לא שייך להסתדר עם רבבות שכפופים לרבנים אמיתיים שמחוץ למערכת הצבאית ונאמנותם בכלל לא נתונה למערכת הצבא. ולכן הצבא בכלל לא מעוניין בחרדים. יש שיודעים שכל המטרה בסופו של דבר זה רק לקחת לנו את התקציבים ועם זה כבר נסתדר על ידי שכמה מליונרים חרדים גדולים יתנו את הכסף במקום המדינה. ובכלל נעשה מרד מיסים ונקח לעצמינו את הכסף שהמדינה לוקחת לנו ומחזירה לנו בקושי אחוז קטן. בלי טובות. וגם אנחנו יכולים לעשות הפגנות כאלו שימררו את החיים לכל המדינה עד שיעזבו אותנו. מי יכול להתמודד עם חצי מליון אנשים שזה ציפור נפשם והם ישגעו את כל המדינה יום יום עד כדי שיתוק כל המדינה. אדרבא שיבנו בתי כלא למליון חרדים ואנחנו נחזיר להם בתשובה כמה רבבות עד שהם ייבהלו ויזרקו את כולנו הביתה מהר.
זה מזכיר את היהודי הירושלמי שנפטר לא מזמן שהיה אומר בבדיחותא שהוא חילק את התפקידים בינו לבין אשתו. אשתו מטפלת בדברים הקטנים והוא מתעסק רק בדברים החשובים. אשתו עובדת ומביאה פרנסה ומחנכת את הילדים וכל מיני זוטות כאלו. והוא ממנה את ראשי הממשלה בישראל ואת נשיאי ארה"ב. מחלק עיצות לכל מנהיגי הארץ והעולם איך כדאי להם להתנהל...
כל המחשבות האלו ודומיהן באות מתוך מבט שטחי. המבט של הכלב שרואה את המקל שמרביץ לו ולא רואה את האדם שמאחורי המקל. לכלב הזה מספיק לנשוך את המקל. הפורים מלמד אותנו לראות את הכל אחרת. גדולי ישראל לא חושבים שזו בדיחה תפלה. הם חוששים מאד. גם אם זה ייגמר רק בלקיחת תקציבים זה יכול במישרין ובעקיפין לגרום לאלפי בחורים ואברכים לסגור את הגמרא וזה אסון גדול. כל הכח של המדינה להינצל מאויביה היא בזכות החזקת התורה שלה. אם חלילה זה ייפסק, כולנו בסכנה נוראה. כמו כן, ישנם נחשלים בשולי המחנה, שברגע שהפטור מהצבא לא יהא חלק, הם יסגרו את הגמרא. מלכתחילה עמלק נלחם נגד הנחשלים. כל מיעוט של לומדי תורה הוא אסון עצום לכלל, וגם לאותם יחידים שמסכנים בזה את כל דורותיהם אחריהם. אי אפשר להתעלם מכך שחלק גדול מההולכים לצבא מקרב אלו שהולכים, מאבדים שם את אמונתם ודתם.
יש התולים בטחונם בהבטחה האלוקית של "לא תשכח מפי זרעו". זה נכון שהתורה לא תישכח. אבל כבר אמר הגה"צ ר' דב יפה (המשגיח של ישיבת כפר חסידים) שהיו תקופות שהתורה נשמרה בעם ישראל על ידי יחידי סגולה ורוב העם לא זכו לתורה. הקב"ה לא הבטיח שמאות אלפים יוכלו ללמוד. המתבונן בכך יראה שהיתה כאן הארת פנים מיוחדת. בדרך השכל הישר החילונים צודקים במאה אחוז. כשיש מלחמות הבנים שלהם נמצאים בסכנת מוות פשוטה כמשמעה. ומדוע שהם יסכימו שרק הם יסתכנו והחרדים יהיו פטורים. ומה שאנו אומרים להם שבני הישיבות ממיתים עצמם באהלה של תורה, ובזכות התורה הם מצליחים, זה בלתי מובן להם כלל.
משל למה הדבר דומה. שני אנשים עשו יחד עסק. והיו אמורים לשאת בנטל בשוויון. אחד באמת מביא את כל הכסף ועובד בחנות מהבוקר עד הלילה במסירות. והשני יושב על כסא מהורהר. הראשון שואל את השני מדוע אינך עושה כלום. הלה משיב לו אני יושב ומהרהר ועל ידי המחשבות שלי אני מעורר אנרגיות חיוביות ומושך אותם לכאן מכל רחבי החלל, וכל ההצלחה שלנו בעסק היא הרבה יותר בגלל המחשבות שלי מאשר בזכות העבודה שלך. הראשון יאמר לו, במחילה מכבודך, זכותך להאמין במה שאתה רוצה, אבל היכבד ועוף לי מכאן. מבחינתי עליך להביא כסף ולעבוד כמוני. אם לא תעשה כך לא תקבל אגורה שחוקה מהעסק הזה.
זה המבט של החילונים ולפי אמונתם הם צודקים לגמרי. בכלל אי אפשר להבין מדוע מלכתחילה הם הסכימו לפטור את בני הישיבות מנטל הצבא. אלא הקב"ה ברוב רחמיו רצה לקומם את עולם התורה לאחר החורבן הגדול של כל מרכזי התורה בשואה ואבדן של רוב מנין ובנין של גדולי התורה ולומדיה. וכדי שלא תישכח מפי זרעו הוא הכניס בליבם מחשבה נואלת שבקרוב לא יישאר זכר מכל החרדים, וכדאי לשמר איזה מין מוזיאון כזה של לומדי תורה, זכר לעבר. כשלאט לאט התברר שעולם התורה רק פורח ומתעצם, זה נמשך איכשהו. וכבר שנים רבות הדבר תוסס ורותח מתחת לפני השטח. כעת התאגדו חמש שישיות של העם (לפי מס' חברי הכנסת, מאה מתוך 120) שכל חפצם הוא רק בהפסקת ההסדר הזה. זה חשוב להם יותר מכל דבר אחר. ובראש שלהם הם צודקים וזה לא הגיוני בכלל שהם יירדו מזה כל כך מהר.
ולכן גדולי ישראל מאד מודאגים. לא רק בפנייתם לציבור. גם בביתם בחדרי חדרים הם בוכים מתפללים ודואגים. כי המבט הנכון הוא שהקב"ה הביא את הגזירה הזו. והוא תובע מעימנו משהו. ועלינו להתמקד מה רצונו ית' מאיתנו. ולא בכל מיני חשבונות מהסוג הנזכר לעיל. ומלבד תפילה שזה נצרך בכל עת צרה, ומהראוי שכל אחד וכל ציבור ירגישו את האחריות בעת כזאת להוסיף בתפילה ותחנונים מעומק הלב על ביטול הגזירה, ומלבד מה שלב יודע מרת נפשו במה הוא צריך להתחזק באופן פרטי, ובפרט בדברים שגדולי הדור מעוררים לאחרונה, כמו מכשירים לא כשרים וכדומה. עוד זאת נקוט בידינו לחפש בכל ענין את המדה כנגד מדה. ואם הגזירה היא על לימוד התורה, כנראה נחלשנו בכך. בכבוד ת"ח ובכבוד התורה, ובעיקר בשקידה ובשקיעות בלימוד. לא הערכנו מספיק את המתנה שנתן לנו הקב"ה, את האפשרות לשבת וללמוד ללא טירדה, אז המתנה בסכנה. הקב"ה ימשיך לתת לנו אותה אם אנחנו נשוב להרגיש את ערכה וננצל את האפשרות הזו ללמוד בהתמדה.
מרן הגראי"ל שליט"א מציע ללמוד במשמרות של רצופין, ע"פ עצת הרמח"ל. אמנם לתלמידי ישיבות קטנות אולי זה לא מתאים לעשות כן בזמן תפילות ובלילות. [העירוני שברמח"ל עצמו באגרת פ"ו כתוב רק מהבוקר עד הערב]. אבל זאת אפשר ואפשר שבזמן הסדר עצמו ילמדו ברציפות ממש ללא הפסק, שזו בלאו הכי חובה גמורה. ואפשר גם לסדר שבזמני הארוחות וכדומה לא יחסרו בבית המדרש כמות מסויימת של לומדים, באופן שבמשך היום חוץ מזמני התפילות, לא ישבות קול התורה. ובפרט בימי "חג האסיף" ימי החזרות על הלימוד הממשמשים ובאים. וה' ישמע לתפילתנו ויראה את התחזקותינו, ויקויים בנו "ולא ייכלמו לנצח כל החוסים בך".
(נאמר בסעודה שלישית פ' כי תשא תשע"ג בישיבת שערי תורה)