ידוע מה שמסופר על רבינו הגרי"ס זי"ע -
וכעת רצוני להתבונן בזה מעט,
אם היה אותו אדם נכבד עומד למשפט לפני בו"ד, מתוך סיכון לעונש מוות לו ולמשפחתו או מאסר או גלות או איבוד כל נכסיו, ובעוד שהוא אפוף בפחד וחרדה ודמעתו על לחיו היה עובר על פניו הגרי"ס ובפיו בשאלה נחוצה, והלה מגודל חרדתו ועצבונו לא היה משיב אותו מאומה, האם גם אז היה הגרי"ס מתרעם עליו כ"כ "מה הנני חייב ואשם" "מה זה נוגע אלי" "הלוא אתה מחוייב להשיב"?
הן אמת שיש כזאת דרגה נשגבה מאד שלא זכו בה אלא יחידי סגולה ממש וכפי שסיפרו על קדושים ושרפים מדורות קדמונים אשר גם בשעת צרתם ואפילו על סף שערי מוות לא זנחו את דרכי ההטבה והגמ"ח במשהו, אבל האם יש כאן טענה וריעותא במי שלא הגיע לדרגה זו?
ואמנם יש כאן חילוק פשוט. שהרי אותו ירא בדרכו לתפילת מעריב, למרות גודל חרדתו, ודאי לא שייך שילבש בטעות שעטנז או יעבור שאר עבירות שבין אדם למקום, כי אדרבה החרדה הגדולה תמנע אותו מעבירות שכאלו. וא"כ ודאי יש לטעון כנגדו איך שייך שהחרדה תפריע לו מלילך בדרכי ההטבה והגמ"ח. ובכך זה שונה מאדם העומד למשפט בפני בו"ד.
אמנם לשון אדמו"ר יש בה דגש אחר, "למה אני צריך להפסיד מיראת אלוקים ופחד הדין שלך". וזהו דבר הצ"ב. ואף שהלב מרגיש קצת בביאור הענין מ"מ אשמח להיעזר בכם להגדירו כראוי.