דף ועוד דף (מתעדכן)

[אהרן תאומים]

שבת לה: שלישית לחלוץ תפילין
בבא קמא יז. ומנח תפילין ומברך והדר אמר לן
ובעוד אופן בשבת לד. בענין עת צאת הכוכבים ובבא קמא יז. ידעי בינה לעתים

[אהרן תאומים]

שבת לו: כירה שהסיקוה בקש ובגבבא נותנים עליה תבשיל בגפת ובעצים לא יתן עד שיגרוף וכו' (רש"י) קש. זנבות השבולין: גבבא. הנגבב מן השדה אישטובל''א : גפת. פסולת של שומשמין שהוציא שומנן: עד שיגרוף. הגחלים משום דמוסיף הבל וטעמא פרישנא בפרק דלעיל שמא יחתה בגחלים:
בבא קמא י"ח . ת''ש הכלב שנטל חררה והלך לגדיש ואכל החררה והדליק את הגדיש ... אלא כגון דשני בהא בגחלת..
בבא קמא י"ח: ת''ש בהמה שהטילה גללים לעיסה.. (ועוד ברש"י)
קש וגבבה הנגבבים מן השדה משמשים למאכל הבהמה

[אהרן תאומים]

שבת לז: כל דאית ביה מיחא מצטמק ורע לו לבר מתבשיל דליפתא דאף על גב דאית ביה מיחא מצטמק ויפה לו הוא והני מילי דאית ביה בשרא אבל לית ביה בשרא מצטמק ורע לו הוא וכי אית ביה בשרא נמי לא אמרן אלא דלא קבעי לה לאורחין אבל קבעי לה לאורחין מצטמק ורע לו לפדא דייסא ותמרי מצטמק ורע להן בעו מיניה מרבי חייא בר אבא
(רש"י)דאית ביה בשרא. מצטמק ויפה לו ששומן הבשר משבר כח הלפת כדאמר בברכות (דף מד:): לאורחין. צריך חתיכות חשובות לשום לפניהם ואין דרך כבוד בתבשיל הצטמק שאין הבשר ניכר בו. לפדא . מאכל שעושה מתאנים: תמרי. מאכל תמרים:
בבא קמא יט: תנו רבנן השן מועדת לאכול את הראוי לה ..ופרה שאכלה שעורין וחמור שאכל כרשינן וכלב שליקק את השמן וחזיר שאכל חתיכה של בשר משלמין נזק שלם אמר רב פפא השתא דאמרת כל מידי דלאו אורחיה ואכלה ליה ע''י הדחק שמיה אכילה האי שונרא דאכל תמרי וחמרא דאכיל ביניתא ... אכלה פת ובשר ותבשיל משלם חצי נזק מאי לאו בבהמה לא בחיה חיה בשר אורחיה הוא דמטוי ואיבעית אימא בטביא ואיבעית אימא לעולם בבהמה ובפתורא
(רש"י) ופרה שאכלה שעורין. שהן מאכל חמור: וחמור שאכל כרשינין. שהן מאכל פרה וכן חזיר וכלב ואע''ג דאינן רגילין בכך הואיל ואורחייהו למיכלינהו ע''י הדחק כשהן רעבין ראויין להן קרינן ביה: כל מידי דלאו אורחיה. למיכל כל שעה: ואכלה ע''י הדחק. כלומר ואורחיה למיכל ע''י הדחק כי הני: שמיה אכילה. ואפילו שלא ע''י הדחק: שונרא דאכל תמרי. אורחיה למכלינהו ע''י הדחק אבל כסות וכלים אפילו ע''י הדחק לאו אורחיה למכלינהו אלא מתכוין להזיק: ופלסיה. לעסו לישנא אחרינא פלסיה סדקו ולא שמעתי: אסלא חצי נזק. דמשונה הוא וכגון דתפס ניזק דאין דנין דיני קנסות בבבל ופלגא נזקא קנסא: אורחיה לפלוסי סלא. כשהוא לועס הפת לועס הסל עמו: בחיה. שאין דרכה בפת אפילו ע''י הדחק אבל חמור דרכו בכך: דמטוי. צלי אש: בטביא. צבי אין דרכו בפת ובשר: ובפתורא. שעל השלחן אכלו שאין דרכו בכך:
(תוס') וחזיר שאכל חתיכה של בשר. אכילה ע''י הדחק היא כדמסיק והא דתנן גבי מדורות הנכרים ומייתי לה בפרק קמא דפסחים (דף ט.) כל מקום שחזיר וחולדה יכולין להלך אין צריכין בדיקה אומר ר''ת דשאני נפלים דרכיכי:
ויש לדון לגבי מאכל הראוי בשבת לעצו ולא לאורחין וכן אם ראוי לבהמתו שצריך להאכילה

[אהרן תאומים]

שבת לח: דא''ר אושעיא פעם אחת היינו עומדים לעילא מר' חייא רבה והעלנו לו קומקמוס של חמין מדיוטא התחתונה לדיוטא העליונה ומזגנו לו את הכוס והחזרנוהו למקומו ולא אמר לנו דבר
בבא קמא כ: א''ל לכי תשמש לי שקל סודריה כרך ליה א''ל אם נהנית משלמת מה שנהנית אמר רבא כמה לא חלי ולא מרגיש גברא דמריה סייעיה דאע''ג דלא דמי למתניתין קבלה מיניה לכי תשמש לי. כשתשמשני שימוש אחד אומר לך: כרך ליה סודרא. קיפל לו סודר שלו: משלמת מה שנהנית. אלמא בתר הנאה אזלינן: גברא דמריה סייעיה. רמי בר חמא: דאע''ג דלא דמיא. ההיא בעיא למתניתין: קיבלה. רב חסדא מיניה ולא אותביה מידי:
בסיפור בשבת אחרי שמשמשים אותו הוא לא אומר להם דבר ויתכן שאף שהי לו להגיד נמנע מפני ששימשוהו
בסיפור בב"ק מדובר על רמי בר חמא חתנו של רב חסדא "שהיה כהן" ואולי אף שהיה לו אפשרות לדחות דבריו לא דחה כי אז גרם לו להיכשל ולהשתמש בכהן משא"כ כשזה בשכר האמירה ונהנה ממנה (וראה בגליון שמציין למשנה למלך)

[אהרן תאומים]

שבת לט. הא מעשה דאנשי טבריא דתולדות חמה הוא ואסרי להו רבנן אמר להו ההוא תולדות אור הוא דחלפי אפיתחא דגיהנם (רש"י) והא מעשה. דחמי טבריא דתולדות חמה נינהו ודמי לאפקעתא דסודרין דליכא למגזר לשמא יזיז ואסרי להו:
בבא קמא כא. אמר רב הדר בחצר חבירו שלא מדעתו אין צריך להעלות לו שכר משום שנאמר {ישעיה כד-יב} ושאיה יוכת שער (רש"י) שנאמר ושאיה יוכת שער. שד ששמו שאיה מכתת שער בית שאין בני אדם דרין בו והלכך זה שעמד בו ההנהו. לישנא אחרינא בית שהוא שאוי ויחיד מאין אדם יוכת שער מזיקין מכתתין אותו:
בשני גמרות אלו ענין רוחני שאינו ממש כפשוטו, אמנם מזיקין מכתתין אותו אפשר בני אדפ מזיקין עכ"פ בביאור ראשון ברש"י "שד" הוודאי אינו כפשוטו, עוד ידוע שמקום המזיקין הוא על פתחו של גהינם וי"א שהפתח הוא בירושלים בהר הזיתים ודבר ידוע שהיו עוברים שם עם הנפטרים היו רצים בגלל המזיקין הנמצאים שם, וידוע השאילה לגבי בישול קרבן הפסח בחמי טבריא איך שייך, ועיין כאן https://daf-yomi.com/DYItemDetails.aspx?itemId=23076#

[אהרן תאומים]

שבת מ: דתניא לא ישוט אדם בבריכה מלאה מים ואפי' עומדת בחצר (רש"י) ואפילו עומדת בחצר. דליכא למיגזר שמא יתיז מים ברגליו חוץ לארבע אמות:
בבא קמא כב. אתמר ר' יוחנן אמר אשו משום חציו וריש לקיש אמר אשו משום ממונו
לגבי שבת נראה דאמרינן שיש עקירה והנחה בדבר שהוא מכוחו
ומילתא דבדיחותא מדף זה (מ.) אמר רב יהודה מעשה במרחץ של בני ברק שפקקו נקביו מעי''ט למחר נכנס ראב''ע ור''ע והזיעו בו ויצאו ונשתטפו בבית החיצון אלא שחמין שלו מחופין בנסרים, ובהגדה של פסח מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהוֹשֻעַ וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה, וְרַבְּי עֲקִיבָא וְרַבִּי טַרְפוֹן, שֶהָיוּ מְסֻבִּין בִּבְנֵי בְרַק, ויש להוכיח שאין המעשים האלו היו באותו הזמן דהמעשה שהיו מסובין בב"ב היה בעת ההסגר וע"כ לא יכלו לצאת מבני ברק והיו בבית סגור רק חמשה ותלמידיהם באו מבחוץ להשלים המנין וע"כ אמרו להם רבותינו וכו' ולפיכך ראב"ע אמר שהוא כבן שבעים שנה וג"כ מקפיד לא לצאת, משא"כ המעשה בבית המרחץ מוכרח שהיה בזמן אחר כי כל המרחצאות סגורים.

[אהרן תאומים]

שבת מא. ר' זירא הוה קא משתמיט מדרב יהודה דבעי למיסק לארעא דישראל דאמר רב יהודה כל העולה מבבל לא''י עובר בעשה שנאמר {ירמיה כז-כב} בבלה יובאו ושמה יהיו
בבא קמא כג: מכריז רב יוסף ואיתימא רבה דסלקין לעילא ודנחתין לתחתאה (רש"י) דסלקין לעילא. מבבל לארץ ישראל: ודנחתין לתחתא. מארץ ישראל לבבל הוו בקיאין בדין זה:
וכנראה שניהם רבה ורב יוסף התכוונו לחבירם רבי זירא שעלה לא"י ושלשתם היו תלמידיו של רב יהודה, והניסוח שלהם היה בין מי שיורד לבבל ובין מי שעולה לארץ ישראל יסכים לכך, והוא שורש המחלוקת ביניהם שר' זירא עלה לא"י כי סבר שאין תורה כתורת א"י ואף התענה כדי לשכוח תורת בבל וכאורה לא שכחה ואולי בעקבות הידע הרב שהיה לו נתעלה להיות מרא דארעא דישראל, לעומת זאת רבה ורב יוסף סברו שאסור לעזוב מקום תורה (כתובות קיא.) אמר רב יהודה אמר שמואל כשם שאסור לצאת מארץ ישראל לבבל כך אסור לצאת מבבל לשאר ארצות רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו אפילו מפומבדיתא לבי כובי ההוא דנפק מפומבדיתא לבי כובי שמתיה רב יוסף ההוא דנפק מפומבדיתא לאסתוניא שכיב אמר אביי אי בעי האי צורבא מרבנן הוה חיי רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו כשרין שבבבל א''י קולטתן כשרין שבשאר ארצות בבל קולטתן למאי אילימא ליוחסין והאמר מר כל הארצות עיסה לארץ ישראל וארץ ישראל עיסה לבבל אלא לענין קבורה אמר רב יהודה כל הדר בבבל כאילו דר בארץ ישראל

[אהרן תאומים]

שבת מב: תרנגולת עשויה להטיל ביצתה באשפה (רש"י) באשפה. ויש לחוש שמא תשבר ברגלי אדם וכופה עליה כלי:
בבא קמא כד: שור המזיק ברשות הניזק כיצד נגח נגף נשך רבץ בעט ברשות הרבים משלם חצי נזק ברשות הניזק רבי טרפון אומר נזק שלם וחכמים אומרים חצי נזק
וע"כ יש לומר ברש"י שרגלי אדם לאו דווקא אלא הוא הדין רגלי בהמה

[אהרן תאומים]

שבת מג. ת''ש פורסין מחצלת על גבי כוורת דבורים בשבת בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים ובלבד שלא יתכוין לצוד
מג: א''ר הונא עושין מחיצה למת בשביל חי ואין עושין מחיצה למת בשביל מת מאי היא דא''ר שמואל בר יהודה וכן תנא שילא מרי מת המוטל בחמה באים שני בני אדם ויושבין בצדו חם להם מלמטה זה מביא מטה ויושב עליה וזה מביא מטה ויושב עליה
בבא קמא כה: דתניא מפץ(מחצלת)במת מניין ודין הוא ומה פכין קטנים שטהורים בזב מטמא במת מפץ שמטמא בזב אינו דין שיטמא במת

[אהרן תאומים]

שבת מד: אמר רב יהודה אמר רב מטה שיחדה למעות הניח עליה מעות אסור לטלטלה (ענין הזמנה ומחשבה הגורם איסור בשבת)
בבא קמא כו: אמר רבה היתה אבן מונחת לו בחיקו ולא הכיר בה ועמד ונפלה לענין נזקין חייב לענין ארבעה דברים פטור לענין שבת מלאכת מחשבת אסרה תורה

[אהרן תאומים]

שבת מה: הא ר' אבא ורבי אסי איקלעו לבי ר' אבא דמן חיפא ונפל מנרתא על גלימיה דר' אסי ולא טילטלה
בבא קמא כז. ואמר רבה נפל מראש הגג ברוח שאינה מצויה והזיק ובייש חייב על הנזק ופטור בד' דברים ברוח מצויה והזיק ובייש חייב בד' דברים ופטור על הבשת ואם נתהפך חייב אף על הבשת
ויש לדון כשנפלה המנורה על הגלימה והתבייש מפני שהיה צריך לפושטה או שנשאר שם עד צאת השבת ומצטער האם חייב המפיל את המנורה (אם לא נפלה מעצמה) או שנאמר שע"י שנמנע מלטלטל המנורה גורם כבוד לשבת שנזהר מלחלל ומקיים מצוה וע"כ לא יצטרכו לשלם לו בושת וצער

[אהרן תאומים]

שבת מו: הא שמעינן ליה לר' שמעון דאמר דבר שאין מתכוין מותר דתניא ר' שמעון אומר גורר אדם כסא מטה וספסל ובלבד שלא יתכוין לעשות חריץ
בבא קמא כח. נשברה כדו ברה''ר והוחלק אחד במים או שלקה בחרסית חייב רבי יהודה אומר במתכוין חייב באינו מתכוין פטור

[אהרן תאומים]

שבת מז: מתני..ולא יתן לתוכו מים מפני שהוא מכבה (את ניצוצות השמן שנופלות לתוך המים)גמ' (רש"י)כרבי יוסי. בכל כתבי הקדש דקתני עושה מחיצה בכל הכלים בין מלאין בין ריקנין כדי שלא תעבור הדליקה רבי יוסי אוסר בכלי חרס חדשים מלאים מים שאין יכולין לקבל האור והן מתבקעים ומכבין את הדליקה
בבא קמא כט. הוחלק אחד במים או שלקה בחרסית היינו הך אלא לאו ה''ק הוחלק אחד במים בשעת נפילה או שלקה בחרסית לאחר נפילה ומדמתניתין בתרתי ברייתא נמי בתרתי בשלמא כדו משכחת לה או בשעת נפילה או לאחר נפילה

[אהרן תאומים]

שבת מח. ולא בתבן: בעא מיניה רב אדא בר מתנה מאביי מוכין שטמן בהן מהו לטלטלן בשבת א''ל וכי מפני שאין לו קופה של תבן עומד ומפקיר קופה של מוכין (רש"י) עומד ומפקיר לכך. קופה של מוכין שדמיה יקרין אין דרך בכך ולא בטלי להטמנה:
בבא קמא ל: המוציא תבנו וקשו לרה''ר לזבלים והוזק בהן אחר חייב בנזקו וכל הקודם בהן זכה ומותר משום גזל, (ומכאן שתבן הוא זול ביותר)

[אהרן תאומים]

שבת מט. הם העלו את הקרשים מקרקע לעגלה ואתם לא תכניסו מרה''ר לרה''י הם הורידו את הקרשים מעגלה לקרקע...מרשות היחיד לרה''י דרך רשות הרבים (רש"י) דרך רשות הרבים. דאויר שבין העגלות רשות הרבים
בבא קמא לא. בד''א כשעמד לפוש אבל עמד לכתף (רש"י) לכתף. לתקן הקורה על כתיפו כדרך נושאי משאוי: לפוש. דמשונה הוא ואין רשות הרבים עשויה לכך:
יש לדון האם רשות הרבים לנזקין היא דווקא כדין רשות הרבים דשבת ברחוב ט"ז אמה וס' ריבוא

[אהרן תאומים]

שבת נ: בעו מיניה מרב ששת מהו לפצוע זיתים בשבת אמר להו וכי בחול מי התירו (ועוד דברים בדף זה בין שבת לחול ודברים שאסורים אף בחול)
בבא קמא לב .: אחד רץ ואחד מהלך פטור בד''א בערב שבת בין השמשות אבל בחול אחד רץ ואחד מהלך חייב שניהם רצין אפי' בחול פטורין אמר מר ומודה איסי בע''ש בין השמשות שהוא פטור מפני שרץ ברשות בע''ש מאי ברשות איכא כדר' חנינא דאמר ר' חנינא בואו ונצא לקראת כלה מלכתא ואמרי לה לקראת שבת כלה מלכתא רבי ינאי מתעטף וקאי ואמר בואי כלה בואי כלה
דפים אלו נלמד בע"ה ביום השבת

[אהרן תאומים]

שבת נא. אמר רב שמואל בר רב יצחק אמר רב כל שהוא נאכל כמות שהוא חי אין בו משום בשולי נכרים (הוא) סבר אדם חשוב שאני (רש"י) אדם חשוב שאני. שהרואה אותו שהוא מיקל עומד ומיקל יותר
בבא קמא לג: הא נמי רבה אמרה דאמר רבה השורף שטרותיו של חבירו פטור מהו (רש"י) ה''ג הא נמי רבה אמרה דאמר רבה. רבה אדם חשוב היה ומאדם חשוב כגון רב או רבה פרכינן כאילו כתיב במשנה או בברייתא:

[אהרן תאומים]

שבת נב. רב ושמואל חד אמר בין לנוי בין לשמר אסור וח''א לנוי אסור ולשמר מותר
בבא קמא לד: ר' יהודה אומר תם חייב ומועד פטור אימר דשמעת ליה לרבי יהודה לענין שמירה
בפשטות הדברים "לשמר" היא לכאורה לשמור על הבהמה שלא תברח, וציך לדון לגבי שמירה שלא תזיק וכן אם מוסיף בשמירה כגון לתם עושה שמירה כמועד וכדומה מה יהיה הדין

[אהרן תאומים]

שבת נג: ת''ש סכין ומפרכסין לאדם ואין סכין ומפרכסין לבהמה מאי לאו דאיכא מכה ומשום צער לא דגמר מכה ומשום תענוג ת''ש בהמה שאחזה דם אין מעמידין אותה במים בשביל שתצטנן ....בהמה שאכלה כרשינין לא יריצנה בחצר בשביל שתתרפה
בבא קמה לה. הכא במאי עסקינן בשור פקח שעלתה לו נשיכה בגבו וקא בעי למקלייה ואיגנדר בקוטמא ומנא ידעינן דלבתר דקלייה קמגנדר בקוטמא ומי איכא כי האי גוונא אין דההוא תורא דהוה בי רב פפא דהוה כיבין ליה חינכיה עייל ופתקיה לנזייתא ושתי שיכרא ואיתסי

כבר עברנו כברת דרך מכובדת בלימוד דף ועוד דף, אני מעלה כמעט כל יום רעיון מקשר בין הדפים פעם פעם בקרסי זהב ופעם בקרסי נחשת, פעם בקשר של קיימא ופעם כהררים התלוים בשערה, ובכל זה אינני יודע אם זה מעניין מישהו? אין תגובות אין רעיונות, אולי ראוי להפסיק?

[אהרן תאומים]

שבת נד: כיון דמנגחי זכרים בהדדי ממילא נפלן
בבא קמא לו. שור שנגח ארבעה וחמשה שוורים (כך בדרך כלל בזכרים)

[אהרן תאומים]

שבת נה. הא יתיב מר עוקבא אב ב''ד דכתיב {ירמיה כא-יב} בית דוד כה אמר ה' דינו לבקר משפט והצילו גזול מיד עושק פן תצא כאש חמתי ובערה ואין מכבה מפני רוע מעלליהם וגו' (רש"י) אבל מר עוקבא שהוא ראש לי ולך ואב ב''ד
בבא קמא לז. ר''ג ובית דינו אביהן של יתומין היו (רש"י) להכי נקט ר''ג דנשיא הוה ובית דינו ב''ד חשוב:

[אהרן תאומים]

שבת נו.: א"ר שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה... יצתה בת קול ואמרה לו רחבעם.... אמר ר' שמואל בר נחמני א''ר יונתן כל האומר שלמה חטא אינו אלא טועה ...
בבא קמא לח: אמר ר' יהושע בן קרחה לעולם יקדים אדם לדבר מצוה שבשביל לילה אחת שקדמתה בכירה לצעירה קדמתה ארבע דורות לישראל עובד ישי ודוד ושלמה ואילו צעירה עד רחבעם (וכן איתא בנזיר כ"ג אלא משל ללוט ושתי בנותיו עמו הן שנתכוונו לשם מצוה וצדיקים ילכו בם)
ע"כ כל האומר דוד\שלמה חטא אינו אלא טועה כי בוודאי לשם שמים נתכוונו,
ובדרך צחות כתבתי "כל האומר" זה הכוונה לאחד שרוצה לחטוא וכדומה ואמר גדולים ממני חטאו, אינו אלא טועה.

[אהרן תאומים]

שבת נז: אמר רב הונא עניות עושין אותן של מיני צבעונין עשירות עושין אותן של כסף ושל זהב
בבא קמא לט. ונתביה לעניים אמר רב מרי משום דהוי ממון שאין לו תובעים

[אהרן תאומים]

שבת נח. וכי הא דא''ל שמואל לרב חיננא בר שילא כולהו רבנן דבי ריש גלותא לא ליפקו בסרבלי חתימי לבר מינך דלא קפדי עליך דבי ריש גלותא
(והסיבה שרב חיננא בר שילא היה ענוותן גדול)
בבא קמא מ. משבח ליה רבא לר''נ בדרב אחא בר יעקב דאדם גדול הוא א''ל לכשיבא לידך הביאהו לידי
היה קשה למצוא היום וזה מצאתי שני לשונות של שבח אם יש משהוא אחר אשמח לראות

[אהרן תאומים]

שבת נט: כדעבד ליה רבי עקיבא לדביתהו (רש"י) כדעבד ליה ר' עקיבא לדביתהו. במסכת נדרים (דף נ.): ושם מסופר ר' עקיבא איתקדשת ליה ברתיה (דבר) דכלבא שבוע שמע (בר) כלבא שבוע אדרה הנאה מכל נכסיה אזלא ואיתנסיבה ליה בסיתוא הוה גנו בי תיבנא הוה קא מנקיט ליה תיבנא מן מזייה אמר לה אי הואי לי רמינא ליך ירושלים דדהבא אתא אליהו אידמי להון כאנשא וקא קרי אבבא אמר להו הבו לי פורתא דתיבנא דילדת אתתי ולית לי מידעם לאגונה אמר לה ר' עקיבא לאנתתיה חזי גברא דאפילו תיבנא לא אית ליה אמרה ליה זיל הוי בי רב וכו' ומסופר איך שהלך ללמוד ואחד מרבותיו הוא נחמיה העמסוני (נחום איש גם זו)
בבא קמא מא: כדתניא שמעון העמסוני ואמרי לה נחמיה העמסוני היה דורש כל אתין שבתורה כיון שהגיע {דברים ו-יג} לאת ה' אלהיך תירא פירש אמרו לו תלמידיו רבי כל אתין שדרשת מה תהא עליהן אמר להם כשם שקבלתי שכר על הדרישה כך קבלתי שכר על הפרישה עד שבא ר' עקיבא ולימד את ה' אלהיך תירא לרבות תלמידי חכמים,
ובסיפור בנדרים נראה את הניצנים של ראית הטוב בכל אירוע כפי שר"ע אמר לאשתו חזי גברא שאפילו תבן אין לו לפיכך מצבינו טוב וע"כ כלמד מהחום איש גם זו קנה ביותר את מידה זו כדאיתא שהיה אומר כל מה דעביד רחמנא לטב עביד
מאמר בענין זיהויו של נחמיה העמסוני\שמעון כנחום איש גם זו

[הפצת המעיינות]

אני מעלה כמעט כל יום רעיון מקשר בין הדפים פעם פעם בקרסי זהב ופעם בקרסי נחשת, פעם בקשר של קיימא ופעם כהררים התלוים בשערה, ובכל זה אינני יודע אם זה מעניין מישהו? אין תגובות אין רעיונות, אולי ראוי להפסיק?

מה הוחלט?

[אהרן תאומים]

אני מעלה כמעט כל יום רעיון מקשר בין הדפים פעם פעם בקרסי זהב ופעם בקרסי נחשת, פעם בקשר של קיימא ופעם כהררים התלוים בשערה, ובכל זה אינני יודע אם זה מעניין מישהו? אין תגובות אין רעיונות, אולי ראוי להפסיק?

מה הוחלט?

כמדומני שהחלטתי בינתיים הובנה כי הרי כתבתי את זה לפני כמה ימים והמשכתי אח"כ רק השאילה מה אתה רוצה האם לרמוז שאפסיק או לרמוז לי שמסתכלים?
ולגבי מה שמתחת קו (כמתיחת ביקורת) "כהררים התלויים בשערה" הלה המה הלכות שבת שעלהן המשנה במסכת חגיגה אומרת שהן הן הררים התלויים בשערה, ואכן כתבתי בענין זה כמה מפליא הדעה שמספר אבות המלאכות בשבת הם על פי מספר מקרי מופעי המילה "מלאכה" בתורה ללא שום קשר בדווקא לשבת

[אהרן תאומים]

שבת ס: אמר רבי חייא אי לאו דקרו לי בבלאי שרי איסורי שרינא ביה טובא וכמה בפומבדיתא אמרין עשרין וארבע בסורא אמרין עשרין ותרתין אמר רב נחמן בר יצחק וסימניך עד דאתא מפומבדיתא לסורא חסר תרתי (רש"י) בבלאי שרי איסורי. דר' חייא מבבל הוה כדאמרינן בסוכה עלו ר' חייא ובניו ויסדוה: עד דאתא רבי חייא. כשעלה מבבל לארץ ישראל ובא דרך סוריא מפומבדיתא:
בבא קמא מב. וכן כי אתא רב חגי מדרומא אתא ואייתי מתניתא בידיה
ככל הנראה היו כמה מרכזי תןרה ששימרו מסורות ותורות ואחז לא ידע מהשני וכך היו מביאים שיטות ומקורותיהם ממקום לצקום, ומצינו על זמן קדום יותר בימי התנאים על מרכזים אלו - בסנהדרין יא ע"ב מעשה ברבן גמליאל שהיה יושב על גב מעלה בהר הבית והיה יוחנן סופר הלז עומד לפניו ושלש איגרות חתוכות לפניו מונחות אמר לו טול איגרתא חדא וכתוב לאחנא בני גלילאה עילאה ולאחנא בני גלילאה תתאה שלומכון יסגא מהודעין אנחנא לכון דזמן ביעורא מטא לאפרושי מעשרא ממעטנא דזיתא וטול איגרתא חדא וכתוב לאחנא בני דרומא שלומכון יסגא מהודעין אנחנא לכון דזמן ביעורא מטא לאפרושי מעשרא מעומרי שיבליא וטול איגרתא חדא וכתוב לאחנא בני גלוותא בבבל ולאחנא דבמדי ולשאר כל גלוותא דישראל שלומכון יסגא לעלם
אגב "הדרום" הוא המקום שבו הלך להקים מחדש את התורה ושם אסף את חמשה תלמידיו הרשב"י וכו'

[אהרן תאומים]

שבת סא: רש"י הא לאמחויי גברא כו'. הא דקתני ג' בני אדם משום דסתם ג' בני אדם שלשה מיני חלאים ואיירי בג' מיני קמיעין שאינן דומין זה לזה ולאמחויי גברא שנעשה מומחה בכל קמיעים שיעשה לעולם כדאמרינן בבבא קמא (דף לז.) נגח שור וחמור וגמל נעשה מועד לכל אבל הקמיע אינו מומחה אם יכתוב רופא אחר אחד מהן:
בבא קמא מג: ולא ידעי אי תם הוה אי מועד הוה ואמר מריה דמועד
ויש גם בהמשך הגמרא שדין השור בנגיחה שוה בבני אדם לגדולים וקטנים, ומשא"כ מצינו בהעדתו כלפי בהמות גדולים וקטנים כפי הנאמר במשנה בדף ל"ז, ואפשר לדון בקמיע שריפא אדם אחד בקטנותו ואחר שנים בגדלותו ועוד חילוקים איש אישה
שבת סא: למאי הילכתא אילימא לאצולינהו מפני הדליקה ת''ש הברכות והקמיעין אע''פ שיש בהן אותיות ומענינות הרבה שבתורה אין מצילין אותן מפני הדליקה ונשרפים במקומן אלא לענין גניזה (בבור)
בבא קמא מג: חומר באש מבבור שהאש מועדת לאכול בין דבר הראוי לה בין דבר שאין ראוי לה מה שאין כן בבור

[אהרן תאומים]

שבת סב. אלא אמר רב יוסף קסבר עולא נשים עם בפני עצמן הן איתיביה אביי המוצא תפילין מכניסן זוג זוג אחד האיש ואחד האשה ואי אמרת נשים עם בפני עצמן הן והא מצות עשה שהזמן גרמא הוא וכל מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות
בבא קמא מד. אם אמרת באיש ואשה שכן חייבין במצות תאמר בבן ובת שפטורין מן המצות

[אהרן תאומים]

שבת סג.: כל המגדל כלב רע בתוך ביתו מונע חסד מתוך ביתו שנאמר {איוב ו-יד} למס מרעהו חסד שכן בלשון יונית קורין לכלב למס רב נחמן בר יצחק אמר אף פורק ממנו יראת שמים שנאמר {איוב ו-יד} ויראת שדי יעזוב ההיא איתתא דעיילא לההוא ביתא למיפא נבח בה כלבא איתעקר ולדה אמר לה מרי דביתא לא תידחלי דשקילי ניביה ושקילין טופריה אמרה ליה שקולא טיבותיך ושדיא אחיזרי כבר נד ולד
בבא קמא מה: קשרו בעליו במוסרה ונעל בפניו כראוי ויצא והזיק אחד תם ואחד מועד חייב דברי ר''מ רבי יהודה אומר תם חייב ומועד פטור שנאמר {שמות כא-לו} ולא ישמרנו בעליו ושמור הוא זה ר''א אומר אין לו שמירה אלא סכין:

גם שעושים שמירה במוסרה או שמסירין ניבין לר"א השמירה הטובה ביותר בסכין לשחוט את השור ובמילים אחרות כמוהו ככלב רע אין לגדלו

[אהרן תאומים]

שבת סד. זנב הפרה...
עמוד ב' אמר רב יהודה אמר רב כל מקום שאסרו חכמים מפני מראית העין אפילו בחדרי חדרים אסור תנן ולא בזוג אע''פ שפקוק ותניא אידך פוקק לה זוג בצוארה ומטייל עמה בחצר (רש"י) כל שאסרו חכמים משום מראית העין. שלא יחשדוהו באיסור כגון שריון וקסדא ומגפיים או לא יקשור גמלים זה בזה דמיחזי כאזיל לחינגא: ולא בזוג אע''פ שהוא פקוק. ואינו מוליד קול לא תצא בהמה בו וטעמא פרישנא בפ' במה בהמה (לעיל דף נד:) משום דמיחזי כאזיל לחינגא: ותניא. בברייתא דבחצר דליכא מראית העין מותר:
בבא קמא מו. הדרן עלך שור שנגח ארבעה וחמשה מתני' שור שנגח את הפרה
המוכר שור לחבירו ונמצא נגחן רב אמר הרי זה מקח טעות ושמואל אמר יכול שיאמר לו לשחיטה מכרתיו לך אמאי וניחזי אי גברא דזבין לרדיא אי גברא דזבין לנכסתא לא צריכא בגברא דזבין להא ולהא וניחזי אי דמי רדיא לרדיא אי דמי נכסתא לנכסתא (תוספות) ונחזי אי דמי רדיא לרדיא. פי' הרר''י בר מרדכי דהכא אפי' כרבנן דאמרי בהמוכר את הספינה (שם דף עז:) מכר הצמד לא מכר הבקר ולית להו הדמים מודיעים הכא מודו דהני מילי גבי צמד דאיכא רובא וחזקה דרובא קרו לצמד צמד ולבקר בקר וגם הוא מוחזק ואפילו לפי הספרים דלא גרסי רובא מ''מ לא אתיא דמים לחודייהו ומפקי מחזקה אבל הכא רובא לרדיא זבני ואיכא חזקה כנגד אותו הרוב שהמוכר מוחזק אמרינן הדמים מודיעים לסייע או לרוב או לחזקה ורשב''ם פירש בהמוכר פירות (שם דף צב. ושם) בענין אחר:
ואפשר לדון אם יש על השור זוג זה יכול להיות סימן שלא לשחיטה מכרו

[אהרן תאומים]

שבת סה: הקיטע יוצא בקב שלו דברי ר' מאיר (רש"י) הקיטע. שנקטעה רגלו:
רש"י בברכות דף נ"ח: קטע. שנקטעו ידיו הכא הוא דקטע משמע דידים הוא משום דקתני תרתי קטע וחגר אבל היכא דקתני קטע לחוד משמע דרגלים כדתנן (שבת פ''ו ד' סה:) הקטע יוצא בקב שלו:
בבא קמא מז. וכן אתה מוצא בקוטע יד עבדו של חבירו (רש"י) בקוטע יד עבדו של חבירו. אין שמין היד בפני עצמה לומר כמה אדם רוצה ליטול לקטוע יד עבד כזה דודאי הרואה עבדו שלם אין קוטע ידיו אלא בדמים מרובים אבל שמין עבד זה כמה הוא שוה עכשיו וכמה היה שוה תחלה:
וכן יש לדון בבבא קמא בקוטע רגלו של עבדו

בבא קמא מז: מיתיבי האשה שנכנסה לטחון חטים אצל בעל הבית שלא ברשות וכו' בדף מח. הגמרא תחלק בין טחינה לאפיה אבל למיפא כיון דבעיא היא צניעותא מרוותא דחצר מסלקי נפשייה
שבת סה. (תוספות) ומפצי ביומי תשרי. פ''ה מפני הטיט שלא יהיה חציצה ונותנות המפץ תחת רגליהן ורבינו תם פירש שהיו נותנות מפצי זקופות שלא יראו אותן העולם ויתביישו מהם ולא יטבלו היטב:
והוא לצניעות וכן שאר הדברים בענין זה של בנתיה דשמואל ענינם צניעות

[אהרן תאומים]

שבת סו: אמר רב נחמן בר יצחק נפל פותא בבירא מאי איריא בנים אפי' בנות (רש"י) נפל פותא בבירא. נפל רפואת הפואה בבור דאין אדם נזהר בכל אלו: מאי איריא בנים. לרב יהודה פריך אי קישורין דמתני' לרפואת חולי נינהו מאי איריא בנים:
וכאן הגמרא לא דנה שמא זאת הייתה המציאות של ריפוי זה שעזר יותר לבנים כעין מה שלמדנו על קמיע שמוחזק וראה שם ברש"י הוזכר לעיל
בבא קמא מח: היה אביו או בנו לתוכו משלם את הכופר: ואמאי הא תם הוא אמר רב במועד ליפול על בני אדם בבורות עסקינן

אגב התועלת בסימנים אקראים אלו שישמשו לזיכרון וכך גם רואים בדף א''ר חמא בר גוריא בן שיש געגועין על אביו נוטל רצועה ממנעל של ימין וקושר לו בשמאלו אמר רב נחמן בר יצחק וסימניך תפילין וחילופא סכנתא

[אהרן תאומים]

שבת סז. חבטיה בלועא דחמרא חטרתיה: ובני מלכים בזגין: מאן תנא א''ר אושעיא רבי שמעון היא דאמר . כל ישראל בני מלכים הם
בבא קמא מט. מאי טעמא חמרתא מעברתא בעלמא הוא דאזיק דאמר קרא {בראשית כב-ה} שבו לכם פה עם החמור עם הדומה לחמור
דרשינן סמוכין והרמז בני ישראל בני מלכים מימרתו של בעל ההילולא ל"ג בעומר רשב"י, אבל הגוים עם הדומה לחמור

[מיללער]

שבת סז. חבטיה בלועא דחמרא חטרתיה: ובני מלכים בזגין: מאן תנא א''ר אושעיא רבי שמעון היא דאמר . כל ישראל בני מלכים הם
בבא קמא מט. מאי טעמא חמרתא מעברתא בעלמא הוא דאזיק דאמר קרא {בראשית כב-ה} שבו לכם פה עם החמור עם הדומה לחמור
דרשינן סמוכין והרמז בני ישראל בני מלכים מימרתו של בעל ההילולא ל"ג בעומר רשב"י, אבל הגוים עם הדומה לחמור

להערה: עם הדומה לחמור נאמר על עבדים כנעניים ולא על הגוים, במסכת קידושין למדנו שגוי יש לו יחס.

ובל אשכח להביע תודתי למע"כ על הדברים היפים, ותיתי לכם הזכות של לימוד התורה, בעזרת השי"ת זכיתי להיות מן הנמנים לדבר מצוה ולחבורתא קדישתא הדין, ובס"ד הולכים מחיל אל חיל בלימוד וחזרת הש"ס באופן נעלה.

יישר כחך וחילך לאורייתא

[אהרן תאומים]

ייש"כ אכן הערה נכונה שעם הדומה לחמור נאמר בעבדים ושפחות

שבת סח. (רש"י)אב מלאכה. דנקט לאו למעוטי תולדות דה''ה לתולדות ובלבד שיהו תולדות דשני אבות .....
בבא קמא נ. מעשה בבתו של נחוניא חופר שיחין שנפלה לבור גדול באו והודיעו את רבי חנינא בן דוסא שעה ראשונה אמר להם שלום שניה אמר להם שלום שלישית אמר להם עלתה אמרו לה מי העלך אמרה להם זכר של רחלים נזדמן לי וזקן אחד מנהיגו ....(רש"י)זכר של רחלים. אילו של יצחק: וזקן מנהיגו. אברהם:
על החשיבות של אבות ותולדות נלמד רק מן השלשה שנקראים אבות ועליהם נאמר אלה תולדות אברהם אברהם הוליד את יצחק הרי שאב ותולדה חשובים
פרפרת יפה בענין מעשה זה ובחילוק בן \ בת

[אהרן תאומים]

שבת סט. (תוספות) אלא למונבז שגגה במאי. לא מצי למימר ששגג בלאו והזיד בקרבן דאין סברא לחייב בהזיד בקרבן דלא שב מידיעתו הוא וליכא נמי למימר שגג בלאו וקרבן דסברא הוא דכיון דמקיש למזיד אפי' מזיד בכל דבר ושוגג רק בדבר אחד דהיינו בקרבן יש לנו לחייבו ומיהו היכא דאיכא סקילה בעינן שיהא שוגג גם בסקילה דאי הוה מזיד בסקילה אין לחייבו בקרבן דכיון דאינו שב מסקילה פשיטא שאפילו היה יודע שחייב גם קרבן שלא היה שב ולא שב מידיעתו הוא ואע''ג דבהזיד בכרת חשיב ליה שב מידיעתו לקרבן היינו משום דכרת אפשר בתשובה וקרבן לא אפשר בתשובה ועוד דגבי כרת שייך שפיר למימר אם היה יודע שחייב כרת עם הקרבן היה שב:
בבא קמא נא. איתיביה בית הסקילה היה גבוה שתי קומות ותני עלה וקומה שלו הרי כאן שלש ואי סלקא דעתך יש חבטה בפחות מי' למה לי כולי האי ולטעמיך נעביד עשרה אלא כר''נ דאמר ר''נ אמר רבה בר אבוה אמר קרא {ויקרא יט-יח} ואהבת לרעך כמוך ברור לו מיתה יפה
פרק כלל גדול בענין שגגת שבת שזדונה כרת ובעדים והתראה סקילה המיתה הכי חמורה בתורה אבל בגלל ש"ואהבת לרעך כמוך" הוא ג"כ כלל גדול אז צריך יותר מעשרה

[אהרן תאומים]

שבת ע. אמר רב ספרא כאן מידיעת שבת הוא פורש וכאן מידיעת מלאכה הוא פורש א''ל רב נחמן כלום פריש משבת אלא משום מלאכות וכלום פריש ממלאכות אלא משום שבת (רש"י)כאן מידיעת שבת הוא פורש. רישא כי אמרו ליה שבת הוא פורש מן המלאכה ומכיר שחטא ועל כך הוא מביא קרבן הלכך שגגת שבת היא ועל השבת הוא צריך להביא: כאן מידיעת מלאכות הוא פורש. כי אמרי ליה שבת הוא לא פריש דהא נמי ידע וכי אמרי ליה מלאכה חשובה היא זו פריש הלכך על מנין המלאכות יביא: כלום פריש משבת אלא משום. דכי אודעיה שבת הוא הכיר שחטא על המלאכות וכלום פריש ממלאכה כלומר ע''י ידיעת המלאכות אלא משום שבת דכי אמרו ליה מלאכות הן הכיר שחילל שבת:
בבא קמא נב.וראשון עד אימת מיפטר אמר רב בכדי שידע ושמואל אמר בכדי שיודיעוהו ורבי יוחנן אמר בכדי שיודיעוהו וישכור פועלים ויכרות ארזים ויכסנו: (רש"י)וראשון עד אימת מיפטר. היכא דבא השני ונשתמש בו ולא כסהו עד אימת רמיא כולה חיובא אשני וראשון פטור: בכדי שידע. שיבא גם הראשון אחרי כן ויראנו מגולה הואיל ושניהן יודעין שהוא מגולה רמיא חיובא אתרוייהו: ושמואל אמר בכדי שיודיעוהו. אע''פ שלא בא וראהו חייב בחלקו ולא רמיא כולה אשני דהא לא גילהו דנחייביה משום פותח לשון מורי. לשון אחר עד כדי שיודיעוהו אפי' בא וראהו פטור עד שיודיעוהו. ולשון ראשון כשר:

[אהרן תאומים]

שבת עא: דאיתידע ליה קודם הפרשה (לפני שהפריש קרבן לחטאתו)
בבא קמא נג: (תוס' גם בסוגריים ברש"י) אבל במוקדשין שנפדו (כגון הפריש קרבן לחטאתו וקיבלה מום) ליכא לאוקמי דשור רעהו מקרו
שבת עב: הרי לבו לשמים (העיקר הכוונה)
בבא קמא נד: (רש"י) רב אחא בר יעקב. מפפונאי היה דאמרינן בהשותפין (ב''ב דף טז.) דריש רב אחא בר יעקב מפפונאי דשטן ופנינה לשם שמים נתכוונו: