ה' נתן, ונתן רבות, ב"ה, וכעת ה' לקח, בצדקת משפטו.
הרב אליהו בקשי דורון התייחד בספרי השו"ת שלו, לענ"ד, בכמה דברים.
רוב הסימנים הם תשובות הלכה למעשה, מנוסחות בבהירות ומסודרות, מיעוטם שיעורים עיוניים שנתן, ומקצתם דברי התעוררות (זאת לבד מדברי חותנו הרב לופס שהביא, הספדו על רעייתו ועוד).
דרכו בדרך הפוסקים הספרדיים תוך מזיגת 'המהלך החדש' בליבון שרשי השיטות, ומצורפת לזה תפיסה חברתית יפה. דוגמא טובה לזה היא התשובה לאדם שקיעקע על זרועו את שם הוי"ה וכעת חזר בתשובה. הרב מברר האם ראוי למחוק את הקעקוע והאם מותר, ולאחר שמסיק שראוי לא נסתיימה תשובתו, הוא מוסיף לאותו שואל כי השיג עבורו רופא שיעשה את הניתוח (שם אמנם נתבקש במפורש ע"י השואל לסייע לו כספית, אך אפשר לראות זאת גם במאמריו על תקנות נגד יוקר שערים, על כל ישראל חברים ברגל ועוד).
מפעימה גם ההסכמה של הרב עובדיה יוסף בריש ספריו, אשר אינה כנוסח הסכמותיו הרגיל אלא היא מכתב בו הוא מפציר במחבר שיוצא לאור את כתביו.
התנגד למנהג שאבי הבן מבקש מהמוהל לחתוך את הערלה, אלא העדיף כי אדם אחד יעשה גם את החיתוך וגם את הפריעה.
פסק מעניין שלו, בו דחק את גדרי הדין בשביל טעמי ההלכה, היה במקרה של מטבח בו הבישול בו כל העובדים היו גוים ולא היתה אפשרות לבישול ישראל לפי השו"ע (רק לפי הרמ"א) אם לא שיכניסו לאותו מטבח עובד או עובדת יהודיים. הרב כתב שדבר כזה הוא חשש חתנות יותר גדול מאשר אם יאכלו הסועדים את בישולי גוים ולכן הקל גם לנוהגים ע"פ השו"ע.
הלכה שרלוונטית לימים אלה ונמצאת בספרו, על תפילה במנין כאשר עשרת המתפללים נמצאים בכמה חדרים נפרדים. ראו בח"ג סי' טז (אמנם לא מדובר שם בשעת הדחק אלא במנין ותיקין מהודר).
כתב שלקרובי הנפטר אין בעלות על איבריו ולא יכולים להתנות את הסכמתם לתרומת איברים בתשלום, שכן כל מה שיש להם באיברים הוא חובת קבורה.
ואוסיף עוד נקודה מעניינת יותר באריכות. בגמרא מובאת חובה לשמור על החיים ולא להסתכן מן הפסוק "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם". פשט הפסוק עוסק בנושא אחר ודנו המפרשים כיצד למדה משם הגמרא, ואולי אין זה כלל מקור הדין, וגם דנו האם חובה זו היא מן התורה או מדברי חז"ל. הרב בקשי דורון (שו"ת בנין אב ח"א סי נא) התקשה בכך גם הוא, ועוד הקשה, שמוני המצוות לא מנו מצוות עשה מפורשת לשמירת הגוף, ובעקבות כך כתב דבר חדש. הפסוק של "ונשמרתם" אכן עוסק בנושא אחר ודברי חז"ל הם אסמכתא בעלמא. ולמעשה, אין מצוות עשה או איסור לא תעשה המחייבים שמירת חיי אדם ופיקוח נפש. דווקא מפאת חשיבות שמירת החיים לא מנה אותו הקב"ה כמצווה, כי זה יסוד כל המצוות ובסיס לעבודת ה'. הרמב"ם (דעות, פרק ה) עסק בפרק שלם בשמירת הגוף, וכתב בתחילתו: "הואיל והיות הגוף בריא ושלם מדרכי ה' יתברך הוא, שאי אפשר שיבין או ידע דבר מידיעת הבורא והוא חולה, לפיכך צריך להרחיק עצמו מן הדברים". הרמב"ם לא מביא פסוק או מצוה, אלא "מדרכי ה'", שרק כך ניתן לעובדו (ובעצם, כל מצוה בתורה מורה שעלינו לשמור על חיינו). אין צורך בציווי לחיות, שהרי כל יסוד ציווי התורה קשור בחיים.
כמה מלחמות היו לו בחייו. כשנתמנה לרב ראשי עמד בלחצים עצומים מול הרב אלישיב שדרש ממנו לא לערוך היתר מכירה בשמיטה. פולמוס גדול היה לו כאשר כתב שבעוגיות הפפושדו יש חשש חמץ (ובהתכתבות עם הרב עמאר והרב בוארון ישנה נקודה מעניינת, כיצד יש להתייחס לחומרי התפחה שתוך כדי התהליך מתפרקים והופכים למים, האם מדובר במים שמחמיצים או שזו ראיה של 'זכוכית מגדלת' שאין לה משקל הלכתי). גם עם הערכאות הסתבך על פרשת ההסמכות הפיקטיביות לרבנות, כאשר השופטים עצמם מודים כי הוא זה שנלחם ועצר את התופעה, אלא שהתלוננו מדוע לקח לו זמן להפסיק זאת, כביכול הדרך לעצור קנוניה היא בהתפרצות מיד ברגע הראשון שמגלים את המזימה...
חתום על כמה החלטות ברבנות הראשית. ביניהם, החליט להפסיק ייבוא של חלב נכרי (להבדיל מאבקת חלב נכרי).
לפני כמה שנים, כאשר יצא חלק ה' של השו"ת שלו, הזמין את אבי מורי לקבל עותק עם הקדשה היות שהוא אחד השואלים בספר, והתלוויתי לאבי. הרב התעניין היכן אני לומד, כששמע שבמצפה ירחו, מיד שאל האם יוכל לבחון אותי על הש"ס... כאשר הסמקתי ואמרתי שלא, הודיע לי שבפעם הבאה שאבוא הוא יבחן אותי...
פעם אמו"ר נתבקש למסור שיעור בסוכות והשתמש בתשובה שלו להכנת השיעור, ויאר כי טוב, ומאז השתדלנו בכל סוכות ללמוד תשובה אחת מספריו.
(למעשה, בימים אלו ממש אני עסוק בשאלה הלכתית, בישולי גוים בשווארמה, בה היה הרב מרא דשמעתתא. רוב המחברים, המקילים והמחמירים, באים על גבי תשובתו.
מאמרי בעניין פורסם פה: download/file.php?id=108383).
תולדות חייו מן ההיבט של הרבצת התורה, רשומות בהקדמת בנין אב על שבת.
אגב, בנותן טעם לציין את ד"ר חנה קטן (אשת הרב יואל חבר הפורום דק"ק כאן) שהצילה את חיי הרב לפני כמה שנים, כאשר חטפו אירוע באמצע נתינת שיעור בכנס השנתי של מכון פוע"ה ולפתע דיבורו הפך למבולבל. בשולחן הכבוד ישבו כמה וכמה רופאים מכובדים, אולם הראשונה שהתעשתה היתה ד"ר קטן שזינקה מעזרת הנשים שבקהל והחלה לטפל בו [באותה שנה היה קמפיין פמיניסטי גדול נגד הכנס בטענת הדרה ושנשים לא מרצות בו, ולבסוף היתה אשה על הבמה...] (בשנים האחרונות נחלש הרב, ובחלק ו' של ספרו הדבר כבר ניכר).