איש_ספר כתב:מלכתחילה לא רציתי להכנס לאשכול, ולו מפני שקשה עתיקתא וכבר הלכו בו נמושות גם בפורום זה כו"כ פעמים. (ולא עוד אלא שקשה להתבטא בענין זה, מבלי לחטוא בדילטוריה על עמ"י רח"ל) וגם עתה לא קראתי את האשכול כולו, ואבקש את סליחתכם שבכ"ז אני מרשה לעצמי לכתוב נקודה אחת.
לענ"ד התפספסה כאן נקודה אחת ואנסה לחדדה
(וכמו שנוהגים להתנסח בשפה משפטית: אין בדברים משום מיצוי כל טענותינו...)הדיון כאן מתעלם מהנחה הכי בסיסית, אנחנו
בארץ ישראל, תחת
שלטון יהודי שאחראי על ה
תחוקה ועל ה
שפיטה, על הארגון ועל הביצוע. ואידך זיל גמור.
צודק הכותב שהמדינה כיום אינה מהווה ישות, והיא ביטוי דמקורטי של שלטון הרוב
(כמדומני שכתבתי כאן בעבר, לשבר את האוזן: אם בימי בן גוריון הדתיים היו משיגים רוב בכנסת, ב"ג היה משלח בהם את מרכבותיו, כיום אם הדתיים ישיגו רוב, הם ימשלו, יתכן שהמיעוט יברח, אבל באופן כללי לא יערער את זכותם לשלוט), ועדיין מוסדות המדינה הם פני העם היושב בציון.
לו היינו יושבים בדנמרק (לא תקפ"ץ), היה מקום לדון, האם המלכות, מלכות של חסד, של זדון, מלכות המיטיבה עם יהודיה, או מרעת להם.
אלא שאנו יושבים בארץ הקודש, ארץ אשר ה' אלוקיך דורש אתה תמיד, ארץ אשר עיני ה"א בה מרשית שנה וכו', שכל התורה לא נאמרה אלא לקיימה כאן, ויהודים בני אל חי, אותם שקיבלו תורה מסיני, הם שמשה רבינו הניח משפטים לפניהם, נוהגים באופן אחר לצערינו ולדאבון נפשינו. (וקצרתי מטעם המובן).
אמת, שכיום ישנה פתיחות גדולה יותר והכלה רחבה יותר לשמוע דברי תורה
(והפתיחות הזו לא בהכרח מועילה, וכמעשה הידוע בחוזה מלובלין שבאו אצלו שני אברכים מתנגדים על ש"ק. כשנפטרו לביתם, תהה החוזה לתגובתם, ונמסר לו שהראשון דיבר קשות והשני הגיב באדישות, אמר החוזה, הראשון מובטחני שיבוא לכאן. ובלשון פשוטה, ההכלה נובע מליברליזם כללי שנותן מקום לכל דעה ותרבות, דוקא משום שהדברים לא נתפסים כמחייבים ומאיימים, וזו בעיה ידועה מאד אצל העוסקים בקירוב), אמת שרבים מאנשי השלטון, לא עסוקים במלחמת דת, וכל עניני הדת והדתיים הם מבחינתם בעיות פרקטיות שיש להתמודד איתם בדרכים כאלה ואחרות, אבל מבחינה סמלית שלטונית, המדינה הופכת ליותר ויותר דמוקרטית ופחות ופחות יהודית, ראו למשל את סוגיית השבת ואת סוגיית ערכי המשפחה. ושוב, לא מדובר כאן בהחלטות של ועד בית בבניין משותף בשכונה במנהטן, אלא בארץ ישראל, ע"י בני ישראל. ולא מדובר במשהו סמלי, אלא בדבר מהותי ויסודי.
המצב הזה אמור להטריד את מנוחתינו ולהשבית את שמחתינו בכל עת ובכל שעה, ועל אחת כמה וכמה, ביום שבו קבע השלטון לסמל את ראשית ממלכתו וסמלי שלטונו.
(וכבר נכתב בעבר, שלצד זה, יש להודות לקב"ה על הטובות שהנחיל לנו ביושבינו כאן בארה"ק, ולא נהיה כפויי טובה למקום ח"ו. וברשותכם אנהג בישות מעט ואצטט ד"ע:
ולענ"ד האומר הלל ביום זה בשמחה ובטוב לב, ונימוקו שעם כל הנעשה יש להודות על הטובה וכו', כמוהו כעומד מעל מיטת אביו שנפח נשמתו בדמי ימיו, ביסורים מכוערים ב"מ, ומברך בשמחה נפלאה בגיל וברנן, ברכת הטוב והמטיב על הירושה הגדולה שנפלה בחלקו. אדם כזה, אם אינו צדיק נלבב כר' זישא מאניפולי או כר' נחומ'קה הוראדנער, הרי הוא מראה בעצמו מידת אכזריותו וערלות לבבו, כי אסון מיתת אביו, אינו נוגע ואינו פוגע בו במאום.
