נפתח בזה שהגר"ע יוסף התיר נ"ט בר נ"ט באוכלין, בהליכות עולם ח"ז עמ' ע"ט.
אבל למרות זאת, הרבה מו"צים חוששים לממשות שומן של בשר, שאין זה נ"ט בר נ"ט. וכן ראיתי להרב יצחק יוסף בדרשה, שאמר שזה מותר מצד זה, אבל צריך לראות שלא תהיה ממשות שומן, ואינו יודע איך אפשר לראות.
אבל בדרך כלל אם טוגן שניצל בשמן, אינו פולט שומן (אשתי אומרת שהחזה של העוף הוא החלק עם הכי פחות שומן) וגם הוא מצופה פירורי לחם. ואם השמן מסונן, לא נראה שיש לחוש לזה.
אבל גם לולא זה, יש להתיר לספרדים לאכול מאכלי חלב אחרי הצ'יפס שטוגן בשמן שטוגן בו בשר, כי הבשר פוגם את השמן – מילתא דפשיטא בשו"ע יו"ד סי' ק"ג, והלכה כהשו"ע גם נגד אלף פוסקים.
וממילא גם אין לחוש כנ"ל לשומן של בשר, דממה נפשך; אם ניתן לראות אותו - אפשר להוציא אותו מהשמן, ואם לא ניתן, הרי בטל לשמן (ודבר פגום אין צריך שישים לבטלו, אלא בטל ברוב).
ואין לומר שהשו"ע בסי' ק"ג שם דיבר רק על טעם שיצא מכלי הגוי ונכנס לשמן, אבל לא שמן שטוגן עם בשר. כי השו"ע איירי בקונה שמן מהגוי, והיהודי הקונה אינו יודע מה נעשה עם השמן הזה, אולי טיגנו בו שניצל, או נקניק, או בשר חזיר, או רק השתמשו בו בכלי שבלע איסור. ולמרות זאת כתב השו"ע שהשמן מותר, כי הבשר פוגם את השמן, והטעם שנמצא בו הוא טעם פגום. ולא הגביל את השימוש של הקונה (הרי הקונה לא ישתמש בו לנרות חנוכה, אלא ישתמש בשמן לבישול, יטעים בו את הסלט או יטגן בו צ'יפס) אלא התיר בשופי להשתמש בו לכל שימוש שיהיה, מטעם שהבשר פוגם את השמן.
וראו בש"ך שם:
"הוא לשון הרמב"ם פי"ז מהמ"א, וכתב הכסף משנה שם דס"ל דסתם כלים של עובדי כוכבים הם בני יומן, וכ"כ בב"י לקמן סימן קכ"ב, וא"כ קשה כיון דפסק לקמן סימן קכ"ב ס"ו דסתם כלים של עובדי כוכבים אינן בני יומן א"כ הכא בלאו הכי מותר, וצ"ל דלא הביא כאן דברי הרמב"ם אלא ללמוד דבשר פוגם שמן ודבש וע"ל סי' קי"ד ס"ז".
(ובשו"ע שם איתא: "שמן ודבש של עובדי כוכבים, מותרים, ואינם נאסרים משום בישולי עובדי כוכבים ולא משום גיעולי עובדי כוכבים").
כלומר שהקונה שמן מהגוי אינו צריך לחוש לטעם הבלוע בכלי, לדעת השו"ע, כי סתם כלים לאו בני יומן. ולפ"ז, הלכה זו מיותרת. אלא שהשו"ע בא לחדש שגם אם השמן עצמו בושל עם בשר חזיר, והוא שמן משומש, אין לחוש, כי הבשר פוגם השמן. זאת אומרת, השו"ע דיבר בממשות, והתיר השמן בפשטות ללא הסתייגות כלשהי.
וראו גם בשו"ת הרמ"א סימן נג, לגבי שמן זית שמערבים בתוכו שומן חזיר כדי להעמידו בחביות העץ, שפשוט להתירו כי נותן טעם לפגם (שהבשר פוגם את השמן) והביא ראיה מן היורה שמושחין אותה בשומן חזיר, כדאיתא במרדכי.
ומסיים בסימן נד, "גם ראיה דנותן טעם לפגם, מהא דאמרינן פרק אין מעמידין, האי משחא שליקא דארמאי אסור. א"ל רב ספראו למאי ניחוש לה, אי משום איערובי מיסרא סרי אי משום בישולי כותים נאכל כמות שהוא חי. ואי הוה לן למיחש לבשר חזיר מאי פריך רב ספרא למאי ניחוש. אלא משמע מיניה דנותן טעם לפגם הוא, וכדברי רב ספרא פסקו הפוסקים".
וגם הרמ"א התיר שמן ללא כל הסתייגות בשימוש בו, ולא אסר אם ישביח בעתיד.
וראו גם פמ"ג על אתר (ק"ג ס"ק י"ג), שכתב "עיין ש"ך דבשר בעין פוגם נמי לדבש ושמן". דהבין בפשטות שהש"ך בא לומר שהיתר השו"ע הוא לבשר בעין ולא לטעם בשר הבלוע בכלי.
ומציין לשו"ת הרמ"א הנ"ל שהתיר שומן החזיר בחביות... "ולא חיישינן למה שאומרין שמושחין החביות בשומן חזיר, וכן לאקסי"ן לא חיישינן להו והטעם דבשר נותן טעם לפגם בשמן".
ומסיק: "אם נפל חזיר או שומן לתבשיל אוסר עד שישים, ובשמן שרי". ולא חשש לממשות שומן המעורב, אלא שרי ובטל ברוב משום שהוא טעם לפגם.
ואין להביא ראיה מהסעיף הקודם בסי' ק"ג, שאם הדבר הפגום משביח לבסוף, הרי הוא אוסר תערובתו (וצריך ביטול בשישים) וכך גם כאן שומן הבשר יכול להשביח את הצ'יפס. כי לא דמי לנדון דידן, ושם עסקינן בממשות בעין, שניתן להוציאה, וכך מפורש שם, אבל כאן הדיון הוא על אדם שטיגן שניצל, או גוי שטיגן חזיר, והקונה סינן את השמן, או שרואה שאין ממשות בעין, רק אולי שומן שנימוח בתוך השמן, והוא טעם פגום ובטל ברוב.
וכך הוא במקור הדין באיסור והיתר, וראו בט"ז יורה דעה סימן ק"ג סוף ס"ק ו', "עוד כתוב באו"ה שם תבשיל שנפל שם איסור פגום ונפל אותו תבשיל לקדרה אחרת ובאותו תבשיל היה האיסור בעין [לשבח] א"צ אלא ששים בקדרה שניה נגד האיסור שבקדרה דלא שייך לומר הקדרה הראשונה נעשה נבילה דהא משרי שרי".
ועכ"פ רואים שהרמב"ם והשו"ע והרמ"א התירו השמן ולא הגבילו את השימוש בו לדבר שהבשר פוגם בו.
(הנ"ל הוא באופן תיאורטי, אבל בפועל בוודאי שטעם של שניצל בצ'יפס אינו משביח, ואם היינו שואלים אדם במה היית מעדיף לטגן את הצ'יפס, שמן נקי או שמן שטוגן בו שניצל, בוודאי שהיה מעדיף שמן נקי).
באיזה שמן מדובר?
יש מהאחרונים שכתבו שסתם שמן הוא שמן זית, וכן הוא בכף החיים: "שמן הוא שמן זית דכל מקום שנזכר שמן סתם הוא שמן זית", וכן הוא בפמ"ג וזבחי צדק, ולא ציינו מקור לדבריהם.
והמקור היחיד לכך מובא בספר מלאכת שלמה, לרבי שלמה חכים, מרבני איזמיר, שכתב כן על המשנה במסכת נדרים פרק ו, "הנודר מן היין מותר ביין תפוחים מן השמן מותר בשמן שומשמין". וכתב שם המלאכת שלמה, "מן היין מותר ביין תפוחים. דסתם יין דענבים וכן סתם שמן הוא שמן זית וכן סתם דבש הוא דבש דבורים".
אבל בגמ' שם (מסכת נדרים דף נג עמוד א) מובא, "תניא: הנודר מן השמן בארץ ישראל - מותר בשמן שומשמין ואסור בשמן זית, ובבבל - אסור בשמן שומשמין ומותר בשמן זית".
זאת אומרת, בארץ ישראל היה מצוי שמן זית ולכן בלשונם סתם שמן הוא שמן זית, אבל בבבל היה מצוי שמן שומשמין, ולכן בלשונם סתם שמן הוא שמן שומשמין. והיות ומאמר חז"ל שהבשר פוגם את השמן הוא בתלמוד בבלי (מסכת עבודה זרה דף לח עמוד ב), "אמר רב ששת: האי מישחא שליקא דארמאי - אסור. אמר רב ספרא: למאי ניחוש לה? אי משום איערובי - מיסרא סרי", ממילא דיברו על השמן המצוי במקומם. ובוודאי לא יגרמו לכולם להיכשל ולטעות בשמן אחר.
ובלאו הכי, הרמב"ם כתב, "שמן של גוים מותר ואפילו נתבשל אינו נאסר מפני גיעולי גוים מפני שהבשר פוגם את השמן ומסריחו", ולא חילק בין שמן לשמן, וכן בשו"ע פסק כן בפשטות ולא חילק בין שמן לשמן, וכן בשו"ת הרמ"א סימן נ"ג, וכן במקור בגמ' לא חילקו בין שמן לשמן, וכן בראשונים לא מצינו אפילו אחד שחילק בין שמן לשמן, וממילא מופרך להעמיד שהתכוונו דוקא לשמן זית, דהוה להו לפרש, ואין דרכם של הפוסקים לדבר ברמיזות (דסתם שמן הוא שמן פלוני) אלא מפרשים את ההלכה מה אסור ומה מותר.
ובלאו הכי, הרי גם כף החיים ופמ"ג וזבחי צדק לא טענו שהבשר אינו פוגם שמנים אחרים. כי זיל בתר טעמא, שהבשר פוגם את השמן, ואנחנו רואים שכל שמן נפגם ע"י טיגון בשר, ואף אחד לא משתמש בשמן הזה אלא מיד זורק אותו. ובוודאי שהשמן נפגם מטיגון הבשר. וכן הוא בשו"ת מהרש"ג (ח"א חיו"ד סי' סח), בדברי השואל שרצה להתיר שמן אגוזים דכמו דבשר ושומן פוגם בשמן זית כמבואר ביו"ד סי' קיד ס"ז הוא הדין דפוגם גם בשמן אגוזים. והרב המשיב הסכים עמו ולא דחה את מה שכתב, אלא מצד אחר.