מסכת שבת - פרק שישי

[אהרן תאומים]

ס: סנדל ומסמרים 4 - 5 - 7 - 13 - 22 - 24 האם מסתתר כאן איזה רעיון נוסף במספרים המוחלטים האלו? ואיך קבעו בכלל מספר מוחלט שעד למספר זה מותר ומעבר לו אסור, איפה מצאנו דין דומה לכגון זה בירידה לפרטים הנראים כאילו שוליים.

[נוטר הכרמים]

סב, ב

בגמ', הלוך וטפוף שהיו מהלכות ארוכה בצד קצרה.

יעויין רש"י על פס' זה (ישעיה ג, טז): הלוך וטפוף תלכנה - לשון דבר צף על גבי חבירו כמו (דברים יא) אשר הציף ומתרגמינן דאטיף כד היתה ארוכה מהלכת בין שתי קצרות כדי שתהא נראית צפה למעלה מהם וכו'.

ולפי"ז חשבתי למצוא טעם נוסף לכך שתפילין של ראש קרויים טוטפות משום שהינם מעל הראש, ואולי רמז יש בזה שמגביהים ומרוממים את האדם, ומצאתי בפענח רזא פרשת ואתחנן וז"ל, והיו לטוטפות פי' להגביה וליתרון כמו הלוך וטפוף דישעיה.

סג, א

בגמ', אמר רחבה אמר רבי יהודה: עצי ירושלים של קינמון היו, ובשעה שהיו מסיקין מהן ריחן נודף בכל ארץ ישראל ומשחרבה ירושלים נגנזו, ולא נשתייר אלא כשעורה.

יעויין לשון הרמב"ם פ"א מכלי המקדש ה"ג: המור הוא הדם הצרור בחיה שבהודו הידוע לכל שמתבשמין בה בני אדם בכ"מ, והקנמון הוא העץ שבא מאיי הודו שריחו טוב ומתגמרים בו בני אדם.

ונראה שהרמב"ם מיירי אחר שחרבה ירושלים, ובקרית מלך ציין לדברי הירושלמי פאה פ"ז ה"ג: רבי חונא בשם רבי אבון קינמון מאכל עזים הן והיו ישראל מגדלין אותו. ועי' בילקוט שמעוני ישעיה רמז תנז: רבי יהודה בשם רבי יוסי אומר קנמון היה גדל בירושלים ועזים וצבאים היו אוכלים ממנו.

ועי' בפסחים (קטז, א): אמר רבי אלעזר ברבי צדוק: כך היו אומרים תגרי חרך שבירושלים: בואו וטלו לכם תבלין למצוה. וברא"ש שם: פירשו כמו קינמון וסונבל שדומין לתבן.

[ונראה כי אמנם לעיזים הוא למאכל, ולבני אדם עיקרו הוא לריח או לתבלין, ועי' במשנ"ב הל' סוכה (סי' תרכט ס"ק כט): ואין מסככין בהם - וכל בושם שאין נאכלין להנאת גופן כ"א לריח ומראה וכדומה מסככין בהן [פמ"ג] ולענין קנמון אף דהפמ"ג מיקל בבכורי יעקב הוכיח דכמין אוכל חשיב דהרי איתא לעיל בסימן ר"ב דמברכין עליו בפה"א].

[שמואל דוד]

ס: סנדל ומסמרים 4 - 5 - 7 - 13 - 22 - 24 האם מסתתר כאן איזה רעיון נוסף במספרים המוחלטים האלו? ואיך קבעו בכלל מספר מוחלט שעד למספר זה מותר ומעבר לו אסור, איפה מצאנו דין דומה לכגון זה בירידה לפרטים הנראים כאילו שוליים.

באמת צ״ע בביאור מחלקותם. ואגב עיין רמב״ן שלא נקטו מספר שוה משום שחדא לתרסיותיו וע״ש מש״כ בזה. וק״ק ממספר כב ומספר כד והול״ל כג וכ״ה. (באמת מצינו בהרבה מקומות שנקטו חז״ל מספר כב ומספר כד ויש אשכול ע״ז כמדומני) ועיין חידושי מהרם בנעט שהעיר בזה וע״ע בספר שרביט הזהב.

[שמואל דוד]

סד:

אמר רב יהודה אמר רב כל מקום שאסרו חכמים מפני מראית העין אפילו בחדרי חדרים אסור

לכאורה ק׳, מדוע נקט הגמרא הך מימרא כאן.

[יוסף חיים אוהב ציון]

ס: סנדל ומסמרים 4 - 5 - 7 - 13 - 22 - 24 האם מסתתר כאן איזה רעיון נוסף במספרים המוחלטים האלו? ואיך קבעו בכלל מספר מוחלט שעד למספר זה מותר ומעבר לו אסור, איפה מצאנו דין דומה לכגון זה בירידה לפרטים הנראים כאילו שוליים.

עיין כאן.

[אהרן תאומים]

אכן דברים נפלאים יישר כח

[חיימקה]

דף סה עמוד ב
ועביד להו מקוה ביומי ניסן, מסייע ליה לרב, דאמר רב: מטרא במערבא - סהדא רבה פרת.
רש"י: סהדא רבה פרת - פרת מעיד בדבר, שהוא יורד מארץ ישראל לבבל, וגדל ממי הגשמים, ויודעין בני בבל שירדו גשמים בהרי ארץ ישראל, ושמחים על אחיהם.
תוספות: סהדא רבה פרת - פי' הקונטרס פרת מעיד שהוא יורד מא"י לבבל וגדל ממי גשמים ולא נהירא שהרי בבל במזרח א"י קאי וכל הנהרות יורדים ממזרח למערב.
רש"ש: תד"ה סהדא. וכל הנהרות יורדים ממזרח למערב. ל"י מאין להם זה. כי הנהר הגדול דאנוי' מושך ממדינת שוואבין דרך בייערן. עסטרייך. אונגערין. וואלאחאי'. ונופל משם לים השחור והוא ממערב למזרח כמו שראיתי במפת העולם ואולי כוונתם רק על הנהרות הידועים והם הד' הנהרות הנמשכים מג"ע. עי' בדבריהם בב"ב (פד סע"א). ופרת ראיתי שמה שמושך ממערבית צפונית למזרחית דרומית ונופל לים פרסי.
הרש"ש מדבר כמובן על הנהר השני בגודלו באירופה "הדנובה" שמתחיל משוואביה וממשיך לבוואריה, אוסטריה, הונגריה, ו-? [שמא כוונתו לבולגריה, ולא ידעתי לפרש וואלאחאי]
עוד דבר שצריך ביאור קצת בדברי הרש"ש - שכתב שהנהר מתחיל ממדינת שוואביה, שוואביה התקיימה עד שנת תקס"ג [1803 למניינם] כשהרש"ש היה בן 10.

[לבי במערב]

בפשטות, כינוי האזור נותר על כנו, אף שהישות המדינית חדלה מלהתקיים. ויש לכך דוגמאות רבות, כמדומני.

'וואלאחאי'' הוא מחוז ברומני'; כמדומני, שלעתים נכללות בכינוי זה גם מולדובה ואוקראינה [הדנובה עובר בכל המדינות הללו].

[שמואל דוד]

סה.

אבוה דשמואל עביד מקוואות לבנותיו כו׳. יש לעיין מדוע אביהן עשה כן ולא בעליהן אם לא שנאמר שבתולות היו.

[חיים סגל]

סד:
אמר רב יהודה אמר רב כל מקום שאסרו חכמים מפני מראית העין אפילו בחדרי חדרים אסור. לכאורה ק׳, מדוע נקט הגמרא הך מימרא כאן.

פני יהושע:

בגמרא אמר רבי יהודה אמר רב כל מקום שאסרו חכמים מפני מראית העין וכו'. ופרש"י כגון שריון וקסדא ומגפיים וכו'. נראה שהוכרח לפרש כן דאל"כ אין מקום להך מימרא דרב הכא בשמעתין אבל לפירושו ניחא דשפיר קאי אהך מימרא דרב דלעיל בסמוך שאוסר לצאת נשים בתכשיטין אפילו לחצר ולא תימא דדוקא בהנך אוסר משום דמרגלי בהו ונפקא בהו לרה"ר וא"כ סד"א היכא דליכא חששא כגון בהנך שאין אסורין אלא משום מראית עין הו"א דשרי קמ"ל דאפ"ה אסור. מיהו יותר נראה לפרש איפכא והיינו לפי שיטת התוספות דבהנך דלעיל אפילו לרב מותר בחצר מעורבת וכ"ש בבית משא"כ בהנך דאסורין משום מראית עין דנראה כאילו לובשן למלחמה והוי עובדא דחול ומש"ה אסור אפילו בבית. וזה נראה לי עיקר ודו"ק:

[יוסף חיים אוהב ציון]

סה.
אבוה דשמואל עביד מקוואות לבנותיו כו׳. יש לעיין מדוע אביהן עשה כן ולא בעליהן אם לא שנאמר שבתולות היו.

ובתולות טובלות?

[שמואל דוד]

לאכול בטהרה.

[יוסף חיים אוהב ציון]

עיין מתיבתא הערות, הערה ל"ח. שהביא בזה מח' בראשונים אם היו נשואות או בתולות.

[חיים סגל]

לאכול בטהרה.

התמיהה עדיין במקומה, דאמנם הוצרך לעשות לבנותיו לטהרה [וכדברי רש"י קצת לעיל - שגם בנות טבלו בימיהם] אך מדוע עביד רק לבנתיה, ולא לאשתו?
ומצאתי בזה פנינה נאה בספר דף על הדף:

הנה בשבת (ס"ה ע"ב) הביא רש"י (ד"ה וסבר וכו') בשם רבו - רבינו הלוי - דזבה טעונה טבילה במים חיים. והגאון הכלי חמדה זצ"ל בהסכמתו לספר אבן שלמה על הראב"ן (ונד"מ בספרו מכתבי תורה בהערות סי' ג' אות א' ס"ק ב') כותב: ארשום בזה הערה אחת מה שכתבתי בחי' ע"ד רבו של רש"י ז"ל (בשבת ס"ה ע"ב) דמפרש דברי שמואל משום דחשש לספק זבות, דזבה טעונה מים חיים. ותמהו כולם ע"ז, ולפע"ד נ"ל, דהנה באמת בשאילת יעב"ץ (ח"א סי' פח) כתב דנראה קצת ראיה לדברי רבינו הלוי ז"ל מהא דנדה (ל"ד ע"ב) דלא פריך החומרא שיש בזב מזבה לענין דצריך מים חיים.

אמנם נראה, דרבינו הלוי ז"ל מודה דלבעלה גם זבה לא צריכה מים חיים כי אם לטהרות. דבזה איתקש זבה לזב. משא"כ במה שנוגע לבעלה דזה לא שייך בזב, דין זבה כדין נדה דלא צריך מים חיים. ולכן מדשמואל עביד לבנתיה ולא לאשתו, ס"ל לרבינו הלוי ז"ל דהוא משום חשש ספק זבה, ולכן באשתו דהיתה צריכה טבילה לבעלה לא חש תמיד לעשות מקוואות, משא"כ לבנתיה שהי' רק לטהרות, יש חשש ספק זבה וצריכה מים חיים דוקא ע"כ.

[שמואל דוד]

יישר כח!
והנה ברמב״ן ורשב״א כתבו שנשואות היו. וצ״ע מהא דלא שבקיה אבוה דשמואל לגניאן גבי הדדי, ומבואר שבתולות היו, וכמו שכתב רש״י לישן זו אצל זו בעודן בתולות. ועיין תוספות יבמות עו. ד״ה המסוללות. עיין שבת של מי.
והא דעביד המקואות לבנותיו ולא אשתו עיין ראב״ן עמ״ס נדה

DE064BC0-C201-4974-8090-C0946535790F.jpeg (42.8 KiB) נצפה 7869 פעמים

וע״ע שו״ת חתם סופר יורה דעה סימן רב שכתב וז״ל עוד רגע אדבר מ"ש רש"י בשם רבו הלוי ז"ל לפרש טעם הש"ס משום מים חיים ונדחה דעה זו משום דקיי"ל זב בעי מים חיים ולא זבה מ"מ נ"ל לא רחוקה היא לומר דס"ל מדרבנן גזרו זבה אטו זב ובזה ניחא דאבוה דשמואל עביד לבנתיה ולא לאשתו ה"ט דסתם נשים טובלות לבעליהן ולא מיחלף בזב דטביל לטהרו' בלחוד ואע"ג דממילא עסקי בטהרות מ"מ לא מיחלף דבימיו כבר בטלו רוב עושי טהרות ולא הוה שכיחי כולי האי והיו רוב נשים טובלות רק לבעליהן משא"כ בנתי' פנויו' היו והי' ניכר טבילתן לטהרות ומיחלף בזב זכר והוצרך מים חיים וא"כ לשיטה זו ליכא למיחש כלל ואע"ג דנדחו דבריו מ"מ חזי לאצטרופי ללמוד זכות על הטובלת בנהר:

[נוטר הכרמים]

סו, ב

בגמ', קשורי פואה... אמר רב אחא בר יעקב והוא דלא חזי ליה שמשא וסיהרא, ולא חזי מיטרא, ולא שמיע ליה קול ברזלא, וקל תרנגולתא, וקל ניגרי. אמר רב נחמן בר יצחק נפל פותא בבירא.

ופירש"י: נפל רפואת הפואה בבור, דאין אדם נזהר בכל אלו.

כתב הב"ח (או"ח סי' קנה ס"ק ב): כתב במרדכי הארוך וששאלת לפרש שיעור פת של שחרית ובאיזו שעה ביום אוכלין אותה דע שאנו לא נהגנו בה כל עיקר ואין רבותינו רגילין בה מפני ששמענו שפת שחרית אינה באה אלא בתבואה הרחוקה מן הישוב ולא שמעה קול תרנגולת ולא קול מושכין באניות והרגילין בה צריכין לאכלה תדיר בכל יום על כן נמנעים החכמים ממנה דאי אפשר לעמוד עמה עכ"ל.

ובמגן אברהם (שם ס"ק ג) הביא דבריו והשיב עליהם: ואין אלו אלא דברי נביאות ובגמ' לא משמע כן. ולולי דמסתפינא הייתי אומר שהשומע שמע וטעה דאמרינן בשבת דף ס"ו דפותה הוי דלא שמע קול וכו' כמש"ל והוא סבר דפי' זה קאי על פיתא כלומר פת שחרית.

וכדברים הללו ממש נמצא בשו"ת חכם צבי סי' טו, יעו"ש. וראה במהרצ"ח ובגליון מהרש"א כאן שציינו לדבריהם.

ויש להוסיף על דבריהם, שהרי בדברי הגמ' בברכות (נו, א) איתא: אמרי ליה חזן חביתא דנפל לבירא, לאביי אמר ליה מתבעי עסקך, כדאמר נפל פתא בבירא ולא אשתכח.
ולכאורה המכוון הוא כדאמרי אינשי שהפתגם הולך על פת שהיא נופלת בבור, וה"נ שאר דברים, וזהו שנקט כאן לשון הפתגם על פואה, אולם יעויין בהגהות הגריעב"ץ שם דזה מוסב על דברי הגמ' דידן, וזה הוספת מעתיק.

ועוד יש להוכיח שלא כדברינו מהא דאיתא בחולין (נ, ב): רב אסי אמר רבי יוחנן מקום צר יש בכרס ואיני יודע איזהו. אמר רב נחמן בר יצחק נפל כרסא בבירא. הרי שנקט 'כריסא' ולא פתא כלשון הפתגם. ועיין.

[יוסף חיים אוהב ציון]

כדאי לעיין בשו"ת צ"צ הקדמון סימן צ"ג דברים נפלאים בזה. וע"ע נימוקי או"ח מש"כ על דברי המג"א.

[פרנצויז]

יישר כח!
והנה ברמב״ן ורשב״א כתבו שנשואות היו. וצ״ע מהא דלא שבקיה אבוה דשמואל לגניאן גבי הדדי, ומבואר שבתולות היו, וכמו שכתב רש״י לישן זו אצל זו בעודן בתולות.

ולכאורה יש עוד ראיה שהיו קטנות שהרי לא שביק להו לבנתיה דנפקי בחוטין, וע"ז פריך והאנן תנן הבנות יוצאות בחוטין, ובמשנה מיירי בבנות קטנות וכן פירש"י שם שמנקבות אזניהם ואין עושין נזמים עד שיגדלו. [וקצת דוחק להעמיד דוקא בקטנות נשואות].
וכבר הזכיר ר' חיים סגל לעיל את דברי רש"י [במשנה ד"ה ואפילו] דקטנות נמי צריכות טבילה. (וכן עיי' לעיל נז. שהובאה משנה במס' מקואות שנזכר בה שרצועות בראשי הבנות הקטנות הוי חציצה לטבילה).

[דרך אגב, מה שכתוב בפרק דידן "דילמא מתרמי לה טבילה של מצוה" (ראה לעיל נז.), לכאורה משמע מהלשון שזו טבילה לא מתוכננת, וצ"ל דמיירי בטבילה מפני מגע שרץ וכדומה, ואם היה מדובר בטובלת לנדתה זה לא "מתרמי" באופן פתאומי, אלא הטבילה מתוכננת מראש].

[חיימקה]

בפשטות, כינוי האזור נותר על כנו, אף שהישות המדינית חדלה מלהתקיים. ויש לכך דוגמאות רבות, כמדומני.

'וואלאחאי'' הוא מחוז ברומני'; כמדומני, שלעתים נכללות בכינוי זה גם מולדובה ואוקראינה [הדנובה עובר בכל המדינות הללו].

ייש"כ.
מצאתי את ערכו בוויקי: https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%95%D7 ... 7%99%D7%94

[לכשיבקע]

רש"י סו: ד"ה ליחנק בהגהות הב"ח או שנפלה לו ערלת הגרון, ונפסק גם בשו"ע סו"ס של.
האם הכוונה ל'ענבל'? כן ראיתי מתרגמים.
והנה בהלכות טרפות יו''ד סי' לג כתב הרוקח הביאוהו הב''ח והתבו''ש דאי נימוקה הלשון עם הטולטלת והיא ערלת הגרון טרפה לפי שאינה יכולה לאכול.
האם גם כאן הוא ענבל?
שכוייעח

[שמואל דוד]

סז:

האומר שחטו תרנגול זה שקרא ערבית ותרנגולת שקראה גברית יש בו משום דרכי האמורי

בעין משפט ציין להרמב"ם וטש"ע שהביאו ד"ז. וצ"ע מדוע השמיטו הפוסקים שאר המימרות שהובאו כאן?

[לכשיבקע]

ברמב"ם כתב וכיוצא בו מדברים הללו

[פרנצויז]

שבת דף ס"ג ע"א

סימן זרות.
בש"ס עוז והדר בהגהות וציונים אות י', כתבו לעיין בכמה ספרים, ואחד מהם: מרא דארעא ישראל ח"ג עמ' ש"מ.
חיפשתי באוצר החכמה, ולא מצאתי כלום בעמוד ההוא.
האם אפשר לדעת מה כתוב שם?
[אולי יש טעות במספר העמוד, או שמדובר במהדורה אחרת?]

[גל של אגוזים]

ג"א חיפשתי ולא מצאתי.

?