איזה הערות קטנות
מן הגורן ומן היקב כתב:אחד מחתניו שליט"א סיפר, כי פעם לפני קידוש לבנה ראהו שקורא את נוסח הברכה מתוך סידור בלא שם ומלכות, אחר יצא ובירך עם כל הקהל. כאשר דרש מפיו על הענין, נענה כי הפעם האחרונה שקידש הלבנה היתה יתר על שלושים יום, ופעם בל' יום מחויב להסדיר תפילתו, כאשר מברך בע"פ כדרכו, ולכן הקדים וקרא...
אין זה חידושי של הגראי"צ, הדברים מפורשים במחצית השקל או"ח סימן ק' (במש"כ שם דבתפלה בע"פ עכ"פ צריך להסדיר לעצמו תפלת המועדים, וכתב המחצית השקל וז"ל: ושלא כדין נוהגים העולם שאומרים ברכות קידוש לבנה בע"פ וגם אין מסדרים תחלה וכו' ברכות קידוש לבנה לפעמים יש בין א' לחבירו יותר מל' יום כפי אשר תתראה הלבנה.
מתפעל כתב:לומר לחיים בקידוש הוא מדרש. מי יודע היכן המדרש?
חיפשתי ומצאתי הדבר בתנחומא פרשת פקודי אחר שנזכר שם שבהרוגי בית דין שואלים לפני גמר דין סברי מרנן לידע להיכן הדין נוטה, ואם נוטה לחיוב מביאין כוס להשקות הנידון למיתה עייש, ואחר זה אמרו
וכן שליח צבור כשיש בידו כוס של קדוש או של הבדלה והוא אומר סברי מרנן ואומר הקהל לחיים כלומר כי לחיים יהא הכוס.
ומשמעות דברי המדרש שמאחר שיש שמביאים כוס כהכנה למיתה וגם אז אומרים סברי מרנן, לכן בכוס של ברכה מדגישים המסובים שכוס זה יהא כוס של חיים.
ולולא דברי המדרש היה אפשר לומר בפשטות שיש כאן שיבוש וצ"ל "לחיי". כי אמירת "סברי מרנן" הוי שאלה והערה להמסובים אם נכונים לצאת ידי חובתם על ידי המברך, וכדנזכר בהגהת רמ"א או"ח סוף סימן קע"ד, ועל זה ענו המסובים 'לחיי', היינו הסכמה.
חיים כתב:קבלתי בפרטי את הדברים הבאים בשם ניק שמואל מאיזה מקום, ונתבקשתי להעלות לכאן:
בזמנו סיפרו בישיבה, שהוא הלך לשאול את ר' מיכל פיינשטיין למה משחת שיניים זקוקה להכשר לפסח, והגר"מ ענה שזה לא נפסל מאכילת כלב. לא יהודי כר' צוקער ייבהל, הוא הרעיב כלב, ואחרי יומיים העניק לו משחת שיניים, הכלב האומלל סירב לטעום מהמטעמים. הגרא"י מיהר להגר"מ פינשטיין לספר לו את החדשות, משחת שיניים אכן אינם ראויים לאכילת כלב. ניפנף אותו הגר"מ: כלבי דורינו מפונקים הם, גדלו בדור של שפע ואין מביאים ראיה.
הוספה שלי: לא כתוב שכלב נעשה רעב רק אחרי 3 ימים?
ראה כעין זה בספר דרכי נועם ח"ב על המועדים מהר"ר חיים שלמה הורוויץ מסטריזוב (באוצר מצוי רק חלק א' שעל התורה), בסופו בשו"ת סימן כח כתב וז"ל:
שמעתי מש"ב הגה"צ מהר"ח ה"ש ז"ל מראצפערטא שהי' דומ"ץ בסאטמאר יצ"ו שמקובל מכ"ק מרן זקני הגה"ק מו"ה ברוך האלבערשטאם זצ"ל אבד"ק גארליץ שפ"א הרעיבו כלב ג' ימים ואח"כ השליכו לפניו נר של חלב גמור ולא אכלו, ודן מזה שאותן דברים הנעשין מן חלב סרוח הוה נט"ל לגמרי אפילו בתערובות מאכל.
ומעניין לציין מה שראיתי פעם בעלון 'קול יעקב', בה נמסר שיחה בין הגרי"א הנקין להג"ר
משה פיינשטיין, היה זה בערב פסח כאשר עמדו יחדיו ונטפל אחד להגרמ"פ ושאל אם מותר להשתמש בבורית ברחיצת הגוף אחר חצות מחשש תערובת חמץ, והגרמ"פ השיב שכבר נפסל מאכילת כלב, על זה הגיב הגריא"ה הרי בעצמי ראיתי כלב בסלוצק אוכל חתיכת בורית, השיב לו הגרמ"פ: איך מע"כ מביא ראיה מכלבים בסלוצק, הרי אמרו חז"ל בב"ק צב כלבא בכפניה גללי מבלע (עיי"ש ברש"י דהיינו אבנים), תהיה בטוח שכלב אמריקאי לא יאכל בורית...
בן המחבר כתב:לפי גרסה זו התבטא הגרא"י לפני כמה אברכים שאין לראש ישיבה סמכויות יתר בדבר קביעת תפקידים מאשר לטבח במטבח הישיבה, וכשם שאין הטבח ראשי למנות את חתנו לתפקיד במטבח, כך אין ראש ישיבה רשאי למנות את חתנו לר"מ
הדבר לא פשוט כל כך, ותלוי בהרבה פרטים, ראה באו"ח סימן נג ברמ"א סעיף כ"ה ובמגן אברהם שם, וביו"ד סוף סימן רמה ברמ"א. כלומר לפי דברי הרמ"א ביו"ד שהבנים קודמים לאחר מיתה, כש"כ שקודמים בחיים להיות מסייעים לאב שהזקין דלא גריעי מבני ש"צ, אך כאמור תלוי בתנאי המינוי של האב (משא"כ טבח שבוודאי אין לו דין מינוי).