בברכה המשולשת כתב:הרב דרומי, דבריכם מחודשים מאוד בעיניי.
הרי בתפילת העמידה אין לכוון בכלל על עצמו (ונכב"ב) וכל הכוונה היא לתיקון כנס"י דלתתא וכנס"י דלעילא.
ואדרבה, עיקר הכוונה (הן על-פי ההלכה והן ע"פ סוד) היא בברכת אבות.
(אח"כ ראיתי שהרה"ג כדכד שליט"א העיר על הדברים ביתר בהירות)
בברכה המשולשת כתב:"אסור לכוון בתפילה לצורך עצמו, אך להתפלל שיהיו כל ישראל בתכלית השלמות ויהיה נשלם כנסת ישראל למעלה, אבל לא לצורך עצמו. אלא יתפלל באלקי נצור על עצמו, שתפילת אלקי נצור היא על עצמו." (שנו"א ברכות פ"ה מ"א)
שכבר נזכר שכל תפלות האדם יהיו לתועלת השכינה... וכל מה שנחסר לאדם הכל הוא בשביל החסרון שבשכינה, וצריך האדם שיתפלל למלא חסרונה שמה, ובתיקון למעלה ממילא נמשך למטה שגם [שם] הוא א' מאיברי השכינה, כי מלכותו בכל משלה, ואין לך מקום פנוי ממנה.
אך הלב יודע מרת נפשו שאין כל העיתים שוות, שאם ח"ו יש לאדם איזה צער גדול ותפלתו הוא על עצמו, ואינו משים על לבו שצער זה הוא בשכינה ויותר היה ראוי שיתפלל עליה כי ממנה פנה ויתד שהכל בה, או שהוא מתפלל ובתוך כך נזכר שצריך להניח את עצמו ולהתפלל על השכינה רק שאינו יכול להתאפק על צער עצמו, ואם יאמר שהוא מתפלל על השכינה, ובוחן לב הוא ה' היודע שאין זה אמת, אפשר שח"ו נדחה מכל. וע"כ יתפלל כפשוטו לפי מה שהאדם הוא במדריגה בעת ההיא, רק שיהי' פיו ולבו שוין כי דובר שקרים לא יכון וגו'. וכן שמעתי מפורש מפי הרב המגיד מו' מנחם מענדל [מבאר], ודפח"ח.
בברכה המשולשת כתב:עניין תפילת העמידה איננו נוגע לצרכי היחיד, כשלעצמם.
שמואל שלומוביץ כתב:אינך צריך למחילתי אבל יבאר נא מר:
ולמה מחייבים אשה בתפילה?
כי היא צריכה לרחמים.
ואם לא הייתה צריכה לא היינו מחייבים אותה. גם בברכת אבות.
כלומר שבתפילת שמונ"ע כמו שאנו מחייבים את הנשים יש נגיעה לאותם רחמים שהיא צריכה. ואין מקום ללמוד גדר התפילה מכך שעיקר הכוונה באבות.
ודאי שיש מדרגות בלשמה ובסודם של דברים, לתיקון כנס"י והכלל, אבל אי אפשר להתעלם מהנטיה הפשוטה בנפש דמעיקרא קא עביד איניש אדעתיה דנפשיה עביד. ומי שמתעלם מזה לדעתי מנתק את עצמו מצורתה הבסיסית של תפילה. שלדעת הרמב"ן עיקרה מדאורייתא בעת צרה, שהאדם מבקש על צרכיו, ובן המעלה כולל עצמו עם כנס"י. וזו עבודתו עובד לפניו.
חרסון כתב: הערה כללית: לעולם ועד אין הפירוש הפנימי של כל מושג ומונח מוציאו מידי פשוטו. ה'פנים' הוא כשמו - פנימיות ותוך והעומק האמיתי של הפירוש הפשוט. (וכפירושו של הרבי עה"פ 'גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך' - שה'נפלאות' והפנימיות יהיו מ'תורתך', מתוך פשוטם של דברים דווקא).
חרסון כתב:הערה כללית: לעולם ועד אין הפירוש הפנימי של כל מושג ומונח מוציאו מידי פשוטו. ה'פנים' הוא כשמו - פנימיות ותוך והעומק האמיתי של הפירוש הפשוט.
חרסון כתב: התנצלות: את הדברים האלה הוספתי כאן רק לאחר שהגיב הרב בברכה המשולשת לתחילת דברי, וקודם שראיתי בכך:בברכה המשולשת כתב:עניין תפילת העמידה איננו נוגע לצרכי היחיד, כשלעצמם.
פליאה דעת ממני נשגבה לא אוכל לה: "ושואל צרכיו שהוא צריך להם" - מאי עבידתי' הכא, לדבריכם?
ועוד הערה: כלל גדול כללו חסידים הראשונים: 'מ'דארף האלטן דערביי' (צריך לאחוז שם). אינני יודע לגבי הכותב שליט"א (שניכר שהוא ת"ח ומדקדק במצווה), אבל לב יודע מרת נפשו, ורובינו ככולנו איננו אוחז בתיקון כנס"י דלתתא, ואנו, בפשטות, רוצים חכמה ודעת בתוה"ק, תשובה, בריאות שלימה ופרנסה ברווח, וגם גאולה אמיתית ושלימה, והכל כפשוטו, בגשמיות. וכאשר לא 'אוחזים' שם, אף שהעניין אמיתי ונכון, לא בהכרח שצריך לנקוט לשון מדברת גדולות, עכ"פ כשמדברים על הציבור בכללותו.
אנקדוטה נאה מהספר 'שלוחא דרחמנא' על ר' שרגא פייבל מנדלוביץ' מ'תורה ודעת':
בברכה המשולשת כתב:שמואל שלומוביץ כתב:אינך צריך למחילתי אבל יבאר נא מר:
ולמה מחייבים אשה בתפילה?
כי היא צריכה לרחמים.
ואם לא הייתה צריכה לא היינו מחייבים אותה. גם בברכת אבות.
כלומר שבתפילת שמונ"ע כמו שאנו מחייבים את הנשים יש נגיעה לאותם רחמים שהיא צריכה. ואין מקום ללמוד גדר התפילה מכך שעיקר הכוונה באבות.
ודאי שיש מדרגות בלשמה ובסודם של דברים, לתיקון כנס"י והכלל, אבל אי אפשר להתעלם מהנטיה הפשוטה בנפש דמעיקרא קא עביד איניש אדעתיה דנפשיה עביד. ומי שמתעלם מזה לדעתי מנתק את עצמו מצורתה הבסיסית של תפילה. שלדעת הרמב"ן עיקרה מדאורייתא בעת צרה, שהאדם מבקש על צרכיו, ובן המעלה כולל עצמו עם כנס"י. וזו עבודתו עובד לפניו.
א. באמת שונה תפילת אשה מתפילת גבר. לנשים מותר לכוון גם על עצמן (וכך אכן אמרתי לרעייתי שתחי'), אבל לגברים לא. תפילות (דהיינו עמידות) כנגד תמידין תקנום, דהיינו קרבן ציבור גמור, בלי שום נגיעה אישית כלל, כמבואר בנפה"ח.
ב. הנטייה הפשוטה בנפש מתקיימת בתפילות האישיות, לא בתפילת העמידה, שעניינה כנס"י כנ"ל.
ג. לגבי הרמב"ן- ראשית, הוא מעלה זאת כאפשרות, אך לא קובע כן במסמרות. שנית, עיקר דבריו מכוונים לצרות הציבור דווקא. שלישית, דבריו מכוונים על התפילה דאורייתא, לא על תפילת העמידה.
סגי נהור כתב:זו טעות עיקרית בהבנת מצות תפילה. שאילת צרכיו היא עיקר במצות תפילה והיא מתקיימת ע"י תפילת העמידה וכמבואר כ"ז ברמב"ם ריש הלכות תפילה.
איך לתווך את פשט המצוה כפי שהגדירוה כל מוני המצוות עם הכוונות הפנימיות - כבר נכתבו על כך מאמרים רבים, חלקם צוינו באשכול זה וגם באשכולות אחרים בעבר. ומ"מ אין להוציא את המצוה מידי פשוטה שהיא שאילת צרכיו, ותפילת העמידה היא קיומה של מצוה זו.
שמואל שלומוביץ כתב:בברכה המשולשת כתב:שמואל שלומוביץ כתב:אינך צריך למחילתי אבל יבאר נא מר:
ולמה מחייבים אשה בתפילה?
כי היא צריכה לרחמים.
ואם לא הייתה צריכה לא היינו מחייבים אותה. גם בברכת אבות.
כלומר שבתפילת שמונ"ע כמו שאנו מחייבים את הנשים יש נגיעה לאותם רחמים שהיא צריכה. ואין מקום ללמוד גדר התפילה מכך שעיקר הכוונה באבות.
ודאי שיש מדרגות בלשמה ובסודם של דברים, לתיקון כנס"י והכלל, אבל אי אפשר להתעלם מהנטיה הפשוטה בנפש דמעיקרא קא עביד איניש אדעתיה דנפשיה עביד. ומי שמתעלם מזה לדעתי מנתק את עצמו מצורתה הבסיסית של תפילה. שלדעת הרמב"ן עיקרה מדאורייתא בעת צרה, שהאדם מבקש על צרכיו, ובן המעלה כולל עצמו עם כנס"י. וזו עבודתו עובד לפניו.
א. באמת שונה תפילת אשה מתפילת גבר. לנשים מותר לכוון גם על עצמן (וכך אכן אמרתי לרעייתי שתחי'), אבל לגברים לא. תפילות (דהיינו עמידות) כנגד תמידין תקנום, דהיינו קרבן ציבור גמור, בלי שום נגיעה אישית כלל, כמבואר בנפה"ח.
ב. הנטייה הפשוטה בנפש מתקיימת בתפילות האישיות, לא בתפילת העמידה, שעניינה כנס"י כנ"ל.
ג. לגבי הרמב"ן- ראשית, הוא מעלה זאת כאפשרות, אך לא קובע כן במסמרות. שנית, עיקר דבריו מכוונים לצרות הציבור דווקא. שלישית, דבריו מכוונים על התפילה דאורייתא, לא על תפילת העמידה.
לחילוק שאמרת לרעייתך יש איזה מקור בהלכה??
הגמ' משווה בין תפילה שהיא רחמי ומחייבת באותה תפילה את הנשים בגלל שגם הן בעו רחמי. זו אותה מצוה מאותם מקורות חיוב רק הסברא המחייבת אותה הגדירה לנו אופייה של תפילה.
מוזר החילוקים שאתה עושה בין התפילה דאורייתא לדרבנן. רבנן גדרו וסידרו צורתה של תפילה דאורייתא. והרחיבו אותה המצווה עצמה.
הדין שהיה חולה בתוך ביתו מאריך בברכת החולים, היה צריך לפרנסה מאריך בברכת השנים הוא דינא דגמ' באין חולק וכמדומה שהפוסקים מנהיגים לא כן בגלל חובת הקיצור, וכדו' אבל זה לא מוריד דבר מחוזק הראיה על גדר הברכה.
לדעתי רבינו מפריז על המידה לשנות גדר של מצווה בגלל משפט של הגר"א כשלדעתי זו בוודאי לא הכוונה. בטח לא בדרכו של הגר"א שאין הפרש בין הפשט לסוד חלילה, והכל ענין אחד בפנים שונות.
בברכה המשולשת כתב:החילוק פשוט, וכפי שהעירו הפוסקים ממנהג הנשים בזמנם שלא להתפלל את התפילה הקבועה אלא לומר תחינה בלשונן, שזו בוודאי בקשת צרכים.
וממילא, מה שהן כן מתפללות, כי אכשר דרא, זה באותו אופי של תחינה.
החילוק בין דאורייתא לדרבנן פשוט מאוד בדעת הרמב"ן בהשגות, ובאמת רוב נטיית דבריו שתפילה דרבנן לגמרי, וכנגד תמידין.
והגדר של המצווה הוא צרכי הכלל, בפשט (ובסוד תיקון כנס"י דלעילא). ואכן הפרט אין מקומו שם.
בברכה המשולשת כתב:אני אמרתי את דבריי לפי ההלכה הפסוקה שתפילות כנגד תמידין.
וזה גם נוסח התפילה, שהוא בלשון רבים בדווקא, וכל עניינו צרכי הכלל, או לכל היותר צרכי כל הפרטים (וגם זה דיון)
פשוטה של התפילה היא שאילת צרכי עמ"י, ואין כאן שום סתירה בין הפשט לסוד.
(ויש בזה בהחלט גם הבדל לגבי עיקר תפיסת התורה- האם היא בעיקר תורת הפרטים או שהיא תורה של כלל ישראל בעיקרה, ונכב"ב)
שמואל שלומוביץ כתב:ודאי שוכ"ס תפילה שלנו היא מצווה קיומית של הדאורייתא אלא שאין מחויבים בה אלא מדרבנן או בעת צרה לרמב"ן.
שמואל שלומוביץ כתב:בברכה המשולשת כתב:החילוק פשוט, וכפי שהעירו הפוסקים ממנהג הנשים בזמנם שלא להתפלל את התפילה הקבועה אלא לומר תחינה בלשונן, שזו בוודאי בקשת צרכים.
וממילא, מה שהן כן מתפללות, כי אכשר דרא, זה באותו אופי של תחינה.
החילוק בין דאורייתא לדרבנן פשוט מאוד בדעת הרמב"ן בהשגות, ובאמת רוב נטיית דבריו שתפילה דרבנן לגמרי, וכנגד תמידין.
והגדר של המצווה הוא צרכי הכלל, בפשט (ובסוד תיקון כנס"י דלעילא). ואכן הפרט אין מקומו שם.
ודאי שתפילה דרבנן וכנגד תמידים אלא שא"א להפרידה מתפילה דאורייתא שהיא הרחבה שלה.
ודאי שוכ"ס תפילה שלנו היא מצווה קיומית של הדאורייתא אלא שאין מחויבים בה אלא מדרבנן או בעת צרה לרמב"ן.
והפלפול שכבודו עושה ממה שהנשים מקילות בדרבנן לכאו' אינו מתאים לדרכו של הגר"א ובפשטות לא ס"ל לבטל חובת תפילה דרבנן שחרית ומנחה לנשי דידן.
ולא מסתבר להביא סימוכין מדברי המג"א לדעת הגר"א בדבר שלא סבירא ליה בפשטות.
סגי נהור כתב:בברכה המשולשת כתב:אני אמרתי את דבריי לפי ההלכה הפסוקה שתפילות כנגד תמידין.
וזה גם נוסח התפילה, שהוא בלשון רבים בדווקא, וכל עניינו צרכי הכלל, או לכל היותר צרכי כל הפרטים (וגם זה דיון)
פשוטה של התפילה היא שאילת צרכי עמ"י, ואין כאן שום סתירה בין הפשט לסוד.
(ויש בזה בהחלט גם הבדל לגבי עיקר תפיסת התורה- האם היא בעיקר תורת הפרטים או שהיא תורה של כלל ישראל בעיקרה, ונכב"ב)
כלומר, לדעתך "ההלכה הפסוקה שתפילות כנגד תמידין" באה לדחות את ההבנה במצות התפילה כפי שהגדירוה הרמב"ם ושאר מוני המצוות, שישאל אדם צרכיו שהוא צריך להם (ולא נחלקו אלא אם חיובה בכל יום)? אשמח למקור לטענה זו...
הערתך בסוגריים מקורה בבית מדרשו של רצ"י קוק. לפענ"ד אין לדברים שום יסוד.
בברכה המשולשת כתב:והערה כללית: עד היום הזה ידעתי שאכן יש שיטה שרואה בתפילה גם עניין של בקשת צרכי הפרט. אבל לומר שזה עיקר עניינה (עד כדי שלילת מהותה הכללית של התפילה כעבודת הכלל)- זה התחדש לי רק היום שיש מי שסבור כן.
חרסון כתב:ומקור בדבריו לכך ש'מהותה הכללית של תפילה' היא 'עבודת הכלל' - לע"ע לא מצאתי. ומעניין האם יש מקור לזה קדום מאשר שנות אליהו ובית מדרשו של הגר"א.
סגי נהור כתב:חרסון כתב:ומקור בדבריו לכך ש'מהותה הכללית של תפילה' היא 'עבודת הכלל' - לע"ע לא מצאתי. ומעניין האם יש מקור לזה קדום מאשר שנות אליהו ובית מדרשו של הגר"א.
אין אני בקי בתורת הגר"א, אבל מעניין לבדוק אם יש באמת בדבריו דגש מיוחד על מושג הכלל, או שמא רק ביהמ"ד שהזכרתי לעיל תלה ענין זה בגר"א, אולי גם בהשפעת הבדיות שנקשרו בעיה"ק ירושלים ת"ו בגר"א ובתורתו. עכ"פ ודאי שלא ידוע על דגש כזה אצל יהודי ליטא שראו עצמם ממשיכי דרכו של הגר"א.
חרסון כתב:סגי נהור כתב:חרסון כתב:ומקור בדבריו לכך ש'מהותה הכללית של תפילה' היא 'עבודת הכלל' - לע"ע לא מצאתי. ומעניין האם יש מקור לזה קדום מאשר שנות אליהו ובית מדרשו של הגר"א.
אין אני בקי בתורת הגר"א, אבל מעניין לבדוק אם יש באמת בדבריו דגש מיוחד על מושג הכלל, או שמא רק ביהמ"ד שהזכרתי לעיל תלה ענין זה בגר"א, אולי גם בהשפעת הבדיות שנקשרו בעיה"ק ירושלים ת"ו בגר"א ובתורתו. עכ"פ ודאי שלא ידוע על דגש כזה אצל יהודי ליטא שראו עצמם ממשיכי דרכו של הגר"א.
אף אני אינני בקיא בתורתו. כוונתי הייתה לתפילה עבור הכלל. יעויין בדברי השנו"א שהביא הרב בב"ה למעלה.
חזור אל “עיון תפילה וחקר פיוט”
משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו־ 6 אורחים