הערות וביאורים בפי' הרמב"ן על התורה

[לעמל יולד]

בראשית

בראשית ב ג
והאמת כי הברכה ביום השבת היא מעין הברכות והוא יסוד עולם וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ כי ימשוך מן הקדש ואם תבין דברי זה תדע מה שאמרו בבראשית רבה (יא ח) לפי שאין לו בן זוג ומה שאמרו עוד כנסת ישראל תהא בן זוגך ותשכיל כי בשבת נפש יתירה באמת
והבן בינה יבין שכוונת רבינו שבינה הוא מעין הברכות והשפע שלה היא הנשמה יתרה, והיא שפע העליונה שיושפע למלכות, והנה ברכת השבת ונשמה יתרה אחד.

איתא ברש"י ביצה ט"ז ע"א נשמה יתרה: רוחב לב למנוחה ולשמחה, ולהיות פתוח לרווחה ויאכל וישתה ואין נפשו קצה עליו.

ואולי נוכל לפרש הדברים ע"פ דרוש, ע"פ העניין שברכת השבת הוא הנשמה יתרה, וכתב רבינו בבראשית כ"ה ל"ד לפרש הפסוק ברכת ה' היא תעשיר ולא יוסיף עצב עמה, שלא יתכן שום עצב בברכת ה' ע"ש. וא"כ בשמרנו את השבת כדת ובאכילה ושתיה ג' סעודות, לא יתכן בו העצב בכלל, ולכן ברכת השבת שבנשמה ובגוף ימנע את הצער ואין נפשו קצה עליו, כי ריבוי האכילה יגרום העצב, ובברכת השבת מפיו ית' לא יוסיף עצב עמה.

[לעמל יולד]

בראשית

בראשית ב ה
ועל דעתי כפי הפשט כי בשלישי הוציאה הארץ העשב ועץ הפרי בקומותם וצביונם כאשר צותה בהם ועכשיו יספר הכתוב כי אין נוטע וזורע מהם והיא לא תצמח עד אשר עלה אד ממנה והשקה אותה
אבל עכ"פ מצד טבעם של העשב והעצים היה בהם כח התולדת, אלא שהיו צריכים גם לגורם חיצוני, כי לולי זה יוקשה לנו מה למה כתב ביום השלישי וירא אלוקים כי טוב, כי הוא הקיום כמו שפירש רבינו לעיל.

[לעמל יולד]

בראשית

בראשית ב כ
ולפי דעתי שקריאת השם הוא העזר והענין כי הקב"ה הביא כל חית השדה וכל עוף השמים לפני אדם והוא הכיר טבעם וקרא להם שמות כלומר השם הראוי להם כפי טבעיהם ובשמות נתבאר הראוי להיות עזר לחבירו כלומר הראוים להוליד זה מזה

ואני איש בער ולא אדע כי לא פירש רבינו מה טעם יצטרך אדם הראשון לעזר זה, כי כבר ביאר רבינו לעיל בפסוק יח אבל יתכן לומר כי היה כדברי האומר (ברכות סא) דו פרצופים נבראו ונעשו שיהיו בהם טבע מביא באיברי ההולדה מן הזכר לנקבה כח מוליד או תאמר זרע כפי המחלוקת הידוע בעיבור והיה הפרצוף השני עזר לראשון בתולדתו וראה הקב"ה כי טוב שיהיה העזר עומד לנגדו והוא יראנו ויפרד ממנו ויתחבר אליו כפי רצונו, והנה מתבאר שהקב"ה רצה שיהיה עומד לנגדו, אבל לא נתבאר מה היה חסר לאדם הראשון, (כי רבינו ביאר שכל עניין העזר הוא עניין ההולדה וזה היה כבר לאדם) ולמה יתאווה שהיא תעמוד לנגדו, כי כבר היה להם כח ההולדה?

[לעמל יולד]

בראשית

בראשית ג יג
"וטעם מה זאת עשית" - לעבור על מצותי כי האשה בכלל אזהרת אדם כי היתה עצם מעצמיו בעת ההיא וכן היא בכלל העונש שלו
והביאור בזה ע' דברי רבינו בויכוח אות מ"ה (שעוויל): ועוד, חלילה לקל, שאין עונש גיהנם לצדיקים בשביל חטא אדם הראשון אביהם, כי נפשי קרובה לנפש אבי כמו לנפש פרעה בשווה, ומפני חטאו של פרעה לא תכנס נפשי בגיהנום. אבל העונשים היו בגוף לפי שגופי מאבי ומאמי, וכאשר נגזר על שניהם והיו בני מות, היו תולדותיהם לעולם בני מות בטבע.

הנה ביאור דברי רבינו שחוה היתה בגופו של אדם בעת האזהרה ולכן היתה בכללה, וכשחטאה נענשה ע"פ אותו אזהרה. (וע"ע מה שכתבנו בפרשת ניצבים דברים כ"ט י"ד).

אבל אין זה כדברי חז"ל בסנהדרין לח: אמר רבי יוחנן בר חנינא: שתים עשרה שעות הוי היום. שעה ראשונה הוצבר עפרו, שניה נעשה גולם, שלישית נמתחו אבריו, רביעית נזרקה בו נשמה, חמישית עמד על רגליו, ששית קרא שמות, שביעית נזדווגה לו חוה, שמינית עלו למטה שנים וירדו ארבעה, תשיעית נצטווה שלא לאכול מן האילן, עשירית סרח, אחת עשרה נידון, שתים עשרה נטרד והלך לו וכו'. ומבואר שחוה נבראה לפני האזהרה, ודלא כדברי רבינו.

ואולי רבינו לא הביא דברי חז"ל אלו, שאינם כפשוטו של מקרא, כי הלא לפי הנ"ל לכאורה מוכרחים אנו לומר שגם קין אכל מעץ הדעת, וזה לא מבואר בפסוקים.
ואף רש"י דרש כאן (ג ז) שגם לרבות בהמה וחיה שאכלו, לא כתב לרבות קין ותאומתו (עי' תוס' שם סנהדרין לח: ד"ה וירדו), (ויש להעיר שרש"י נקט כדברי החז"ל שקין נולד לפני החטא, וא"כ קושיא טובא איכא כאן), ודבר זה צ"ע.
ובמקום אחר כתבתי שאולי קין נהרג עבור חטאו שהרג את הבל, ולולי חטא זה היה חי לעולם, וא"כ יובן היטב דברי חז"ל.

עוד י"ל שדעת רבינו בכל מקום שהתורה נכתב כסדרו, ולפי דברי חז"ל אלו לא נכתב הפרשה כסדרו, כי לידת קין כתוב אחרי החטא (וע"ש רשי), ולכן אבה רבינו לפרש כדברי חז"ל אלו.

ובפרקי דר"א פרק כ"א כתוב: בא אליה ורוכבת נחש ועברה את קין ואחר כך עברה את הבל שנא' והאדם ידע את חוה אשתו וכו', משמע שלאחר החטא נתעברה וילדה קין כדברי רבינו.

[לעמל יולד]

בראשית

ג יג
ולא אמר באשה "ותאכלי מן העץ" כי היא נענשה על אכילתה ועל עצתה כאשר נענש הנחש, ועל כן אמרה הנחש השיאני ואוכל כי העונש הגדול על האכילה, והנה מכאן נוכל ללמוד עונש למחטיאי אדם בדבר, כאשר למדונו רבותינו (פסחים כב ע"ז ו) בפסוק ולפני עור לא תתן מכשול (ויקרא יט יד)

ונראה לבאר דברי רבינו שהעונש הגדול הוא על האכילה, ומכאן תדע שבתוך האזהרה תהיה גם האיסור להחטיא את האחר בזה, וזה כדברי הגרי"ש כהנמן זצ"ל הידועים בעניין לפני עיור, שבכל איסור קיים גם איסור בל יחטיא אחר בזה, וזאת חוץ מאיסור לפני עיור.

וע"פ זה מתבאר כוונת רבינו, שמכאן היה לחוה לאיסור להאכיל את אדם, כי זה כלול באיסורה לאכול, ובאמת עיקר העונש היה על האכילה, אבל כלול בזה גם האיסור להחטיא את האחר, והביא רבינו עניין לפני עיור רק כסעד והסבר, לא שהיא עברה על לפני עיור כי טרם נתן ה' את התורה.

[לעמל יולד]

בראשית

בראשית ג כב
והנה עתה שהיתה לו בחירה שמר העץ הזה ממנו כי מתחילה לא היה עושה אלא מה שיצווה ולא אכל ממנו כי לא היה צריך
הנה ביאר רבינו שטעם שלא אכל אדם הראשון מעץ החיים כי לא היה צריך כי לפני החטא היה חי לעולם.

ומשמע שדעת רבינו שלא נאסר עץ החיים, ובעצם היה בידו לאכול, רק שלא היה צורך ולכן לא אכל (וכן כתב רבינו בחיי).

אבל באמת יש לנו להקשות שדעת רבינו לעיל ב יז שלפני החטא היה לו האכילה לעונג, ולא לצורך, וא"כ אף שלא היה לו צורך לאכול מעץ החיים, אבל עכ"פ למה לא אכל לעונג?

ונ"ל שכוונת רבינו שאכן נאסר עליו שני העצים, עץ הדעת ועץ החיים, וכאן הסביר לנו רבינו למה נתפתה לאכול דוקא מעץ הדעת ולא מעץ החיים, מכיוון שלא היה לו שום צורך או סיבה לאכול מעץ החיים, משא"כ עץ הדעת היה לו פיתוי כי הנחש סיפר לו שיהיה יודע טוב ורע.

ותדע שכן דעת רבינו ששניהם נאסרו ממה שכתב רבינו לעיל, בראשית ב ט נאמר לפי פשוטו שהוא מקום ידוע בגן שהוא בתוך ולכך תרגם אונקלוס "במציעות גנתא" והנה לדבריו עֵץ הַחַיִּים וְעֵץ הַדַּעַת שניהם היו באמצע, והנה משמע שנאסר שני העצים שהיו בתווך.

[לעמל יולד]

בראשית

בראשית ד יא
והשלישית שיהיה נע ונד בה והטעם שלא ינוח לבו ולא ישקוט לעמוד במקום אחד ממנה אבל יהיה גולה לעולם כי עונש הרוצחים גלות

ויש להקשות כי הרי קין הרג הבל במזיד ולא בשוגג כפי שביאר רבינו שדיבר עם הבל בערמה, וכן רצה שהעולם יבנה הימנו?
ואולי כך היא המידה, שהקב"ה ידע שיחזור בתשבוה מיראה, והנה קין חשב שהעונש שיהיה נע ונד בעצם הוא חיוב מיתה, כמו שאמר והייתי נע ונד בארץ והיה כל מצאי יהרגני, אבל אח"כ חזר בתשובה מפחד העונש כמפורש בפסוקים, ואמרו שהשב מיראה עונותיו נעשו שגגות, ולכן ענשו היה בגלות ולא במיתה, כי היה כמו הרוצחים השוגגים.

[לעמל יולד]

בראשית

בראשית ד יז
ונכתבו תולדות קין ומעשיו להודיע כי השם ארך אפים והאריך לו כי הוליד בנים ובני בנים

משמע מדברי רבינו שגם לאחר שנגזר עליו להיות נע ונד כעונש הרוצחים, עדיין היה חייב מיתה, ורק משום שהקב"ה האריך אף היה חי והוליד בנים ובני בנים. וצ"ע הרי לא נענש במיתה, ולמה יקרא אריכת אף שחי והוליד בנים ובני בנים?

ונראה שכוונת רבינו שהיות ונגזר שיכרת זרעו עכ"פ, כמו שכתב רבינו בהמשך דבריו כאן והזכיר כי פקד עון אבות על בנים ונכרת זרעו, ולהלן בפסוק כ"ג כתב רבינו כי השם לא אמר לקין סלחתי לך רק שלא יהרג אבל יגבה חובו מזרעו, א"כ עצם הולדת זרעו היה באריכת אפיים, ולא היה לו להולידם כלל. והנה אין אריכת אפים הלזה על מה שהוא חי עד הולידו בנים ובני בנים, אלא על עצם הולדתם.

[לעמל יולד]

בראשית

בראשית ה ב
ואמר ויברך אותם שנתן בהם כח תולדה להתברך לעד בבנים ובנות רבים מאד והכוונה לומר כי התולדות מברכת אלהים כי הם לא נולדו אבל נבראו מאין ונתברכו לעשות כן

הנה רבינו כתב לעיל א כ"ב: "וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים לֵאמֹר" - גזר בהם הברכה ואמר בהם שיפרו וירבו כלומר שיעשו פירות רבים שיוציא האחד רבים כמותו וענין הברכה בילידה כענין שאמר וּבֵרַכְתִּיהָ וְהָיְתָה לְגוֹיִם (להלן יז טז) וגם בצמחים תבא לשון ברכה (ויקרא כה כא) וְצִוִּיתִי אֶת בִּרְכָתִי לָכֶם בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית אבל לא נאמר כן בשלישי לפי שהנבראים בכל בעלי הנפש היו שנים בלבד זכר ונקבה למיניהם כענין באדם והוצרכו לברכה שירבו מאד.

אבל בא כ"ח כתב לגבי האדם "וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים" - זו ברכה ממש לפיכך כתוב בה וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים אבל למעלה (כב) כתוב וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים לֵאמֹר יפרש שהברכה היא המאמר שנתן בהם כח התולדה לא דבור אחד שיהיו בו מבורכים

וכאן משמע שהברכה לאדם היה ממש כמו מה שכתב בפסוק כב, ולא כמו שכתב בפסוק כח. וזה תימה!
וא"ת שהעניין הוא ע"פ מה שכתב רבינו שהם לא נולדו אבל נבראו ולכן היו צריכים ברכה במאמר מיוחד, הלא גם הצמחים לא נולדו אלא נבראו, ולמה להם לא היה צורך לברכה?

ונראה שכוונת רבינו משום שהאדם מורכב מנשמה שנברא מאין ממש כמו שביאר רבינו לעיל, ואינו חומר הבא מחומר אחר, ולכן לא שייך לה תולדת בלי ברכה, משא"כ הצמחים והבהמות. וא"כ יהיה כוונת רבינו שהברכה המיוחדת לאדם הוא התולדת, והיה צריך לברכה זו כי יתרבה שלא כטבעו שהוא נברא ולא נולד, וזה ברכה ממש, שיש בה חידוש בריבוי הזה, ולבהמות רק היה צריך לגזור שעכ"פ יתרבה מאד, אבל עצם התולדת הושרש בהם כבר מאז, ולא היו צריכים ברכה מיוחדת לזה.

[לעמל יולד]

אני מקפיץ את הקטע הזה לכבוד פרשתנו, ביאור זה חביב עלי מאד!

פרשת נח

כתב הרמב"ן בתחילת פירושו בפרשת נח:
בדורותיו - יש מרבותינו שדרשוהו לטובה כל שכן אם היה בדור של צדיקים ויש שדורשין לגנאי לשון רש"י והנכון בעיני לפי הפשט כי טעמו לומר שהוא לבדו הצדיק בדורות ההם אין בדורותיו צדיק ולא תמים זולתו וכן כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה (להלן ז א) שאין אחר בדור ראוי להנצל ואמר "בדורותיו" כי דורות רבים עברו מעת שהשחיתו ואין צדיק בארץ בלתו ואל יקשה עליך דבר רבותינו במתושלח כי הכתוב לא יספר רק שאין צדיק ראוי להנצל מן המבול מכל הדורות ההם

ויל"ע מה גדרו של צדקות מתושלח, שמשמע מדברי רבינו שאף שצדיק היה לא היה ראוי להינצל מן המבול.

עוד כתב בפ"ז פ"א:
ורש"י כתב אף נח מקטני אמנה היה ולא נכנס לתיבה עד שדחפוהו המים ולשון בראשית רבה (לב ו) מחוסר אמונה היה אלולי שהגיעו מים עד קרסוליו לא היה נכנס לתיבה אם כן יאמר שלא נכנס שם עד שגברו המים וכסו פני כל הארץ וראה כי יטבע
וקושיית רבינו קצת תמוה, שהלא מאין לנו מה שיעור קטנות אמונתו של נח, לומר ששיעורו בהא שיראה שיטבע, ואולי חסרון אמונתו היה רק כדי לראות הגשמת הבטחתו ית' אבל לא יצטרך לראות שיטבע ממש? ובאמת צ"ב שרבינו דחה את דברי המדרש עבור קושיא זו.

ולבאר קושיות הנ"ל ועוד כמה דברים שצ"ב, נקדים מה שכתב בהתחלת הפרשה:
איש צדיק תמים היה - יזכיר הכתוב שהיה זכאי ושלם בצדקו להודיע שראוי להנצל מן המבול שאין לו עונש כלל כי הוא תמים בצדק וכו'...
....אבל באברהם שאמר (להלן יח יט) לעשות צדקה ומשפט שבח אותו בצדק שהוא המשפט וברחמים שהיא הצדקה
ורבי אברהם אמר צדיק במעשיו תמים בלבו וכתיב (יחזקאל כח טו) תמים אתה בדרכיך ואחר שאמר שהוא איש צדיק כי איננו איש חמס ומשחית דרכו כבני דורו החייבים אמר שהיה מתהלך את השם הנכבד ליראה אותו לבדו איננו נפתה אחרי הוברי שמים ומנחש ועונן וכל שכן אחרי עבודה זרה ואיננו שומע להם כלל רק בשם לבדו הוא דבק תמיד והולך בדרך אשר בחר השם או אשר יורה אותו כי נביא היה וזה כטעם אחרי ה' אלהיכם תלכו ואותו תיראו (דברים יג ה) הנאמר בהרחקת המתנבא לעבוד עבודה זרה ונותן אות ומופת כאשר אפרש ועוד אזכיר זה בפסוק התהלך לפני והיה תמים (להלן יז א) אם יהיה תמים דעות עמי וכו'
ועוד ע' במה שכתב שם י"ח י,ט

ונראה בזה לפרש ע"פ מה שכתב רבינו בפרשת אחרי מות (ויקרא יח) כתב:
ודע כי חיי האדם במצות כפי הכנתו להם כי העושה המצות שלא לשמן על מנת לקבל פרס יחיה בהן בעולם הזה ימים רבים בעושר ובנכסים וכבוד, ועל זה נאמר (משלי ג טז) בשמאלה עושר וכבוד, ופירשו (שבת סג) למשמאילים בה עושר וכבוד.
וכן אותם אשר הם מתעסקין במצות על מנת לזכות בהן לעולם הבא שהם העובדים מיראה זוכים בכוונתם להנצל ממשפטי הרשעים, ונפשם בטוב תלין.
והעוסקין במצות מאהבה כדין וכראוי עם עסקי העולם הזה כענין הנזכר בתורה בפרשת אם בחקותי (להלן כו ה) והשיג לכם דיש את בציר וגו' יזכו בעולם הזה לחיים טובים כמנהג העולם ולחיי העולם הבא זכותם שלמה שם.
והעוזבים כל עניני העולם הזה ואינם משגיחים עליו כאילו אינם בעלי גוף וכל מחשבתם וכוונתם בבוראם בלבד כאשר היה הענין באליהו בהדבק נפשם בשם הנכבד יחיו לעד בגופם ובנפשם כנראה בכתוב באליהו וכידוע ממנו בקבלה וכמו שבא במדרשים בחנוך ובבני העולם הבא העומדים בתחיית המתים

הנה מנה רבינו ארבע דרגות לצדיק ומתן שכרם בצידם.
א. העושה ע"מ לקבל פרס- ושכרו אריכת ימים עושר וכבוד בעולם הזה.
ב. העושה מיראה (היינו ע"מ לזכות בעולם הבא)- יזכה להינצל ממשפטי הרשעים ולעולם הבא.
ג. העושה מאהבה- יזכה לחיים טובים בזה וחיי עולם הבא בשלימות.
ד. העוזב כל ענייני עולם הזה וידבק בה' בלתי יפרד ממנו - יזכה לחיי עולמים בגופם ובנפשם.

ורבינו דייק ממה שכתוב "בדורותיו", שנח היה צדיק תמים הראשון בדורות רבים. הנה יתכן שכוונת רבינו כאן הוא שמתושלח עשה ע"מ לקבל פרס ולכך זכה לאריכת ימים, אבל לא ינצל עבור זה ממשפטי הרשעים. ולפ"ז מבואר היטב מה שכתב רשי בסנהדרין קח. [פרידה] אחת יש לי להוציא מכם - מתושלח הצדיק ימות קודם ולא יהיה נדון עמכם, והלא צדיק היה, ולמה היה נדון עמהם? ולפי דברנו ניחא, כי אף שצדיק היה אבל עדיין לא ינצל ממשפט דורו.
(ואלי כוונת רבינו כי הכתוב לא יספר רק שאין צדיק ראוי להנצל מן המבול מכל הדורות ההם שהכתוב לא יספר על העושה ע"מ לקבל פרס, כי התורה יתחיל לספר רק מדרגת היראה שזה מדרגה השני במניין, ולכך נח ראשון היה בדורות רבים ולא הזכיר מתושלח.
והנה דעת רבינו שנח צדיק תמים היה, (ודעת רבינו ש"תמים" שייך לאמונה ויראה דוקא עי' בדבריו בראשית י"ז א) ויראתו היינו אמונתו היתה מושלמת, וממילא לא יתכן בנח חיסרון אמונה, ואי אפשר לומר שמקטני אמונה היה.


.

[לעמל יולד]

נח
ו ט
וכן כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה (להלן ז א) שאין אחר בדור ראוי להנצל
ויש להעיר שרבינו הסתפק בזה אם בניו היו ראויים להינצל, וכאן לכאורה נקט שרק נח היה ראוי, וכן נראה מדברי רבינו להלן ז א.
ולפי מה שכתבנו יתכן שרבינו לא הסתפק אם היו צדיקים בכלל, אלא אם היו צדיקים כאלו שהיו ראויים להינצל מצד עצמם כמו שכתב בפרשת אחרי מות.
והנה רשי בפרשת וירא כתב באברהם שידע מנח שהיו רק ח' צדיקים לא ינצל העולם, ולכן ביקש על י'. והנה לולי דברינו היינו אומרים שהמדרש הזה נקט כצד הספק בדברי רבינו שבני נח הם צדיקים, אבל אם לא היו צדיקים מה הרי לא היה ח' צדיקים.
אבל לדברינו המדרש שייך לב' הצדדים, שיתכן שהיו צדיקים, וי' כמותם היה מגין על הדור כולם, רק לא היו בדרגה כזה שיגין עליהם לבדם כיוון שניתן רשות למשחית.

[לעמל יולד]

נח
ו יב
"כי השחית כל בשר את דרכו" - אם נפרש כל בשר כמשמעו ונאמר שאפילו בהמה וחיה ועוף השחיתו דרכם להזקק לשאינן מינן כמו שפירש רש"י נאמר כי מלאה הארץ חמס מפניהם לא מפני כולם אלא מפני מקצתם וסיפר עונש האדם לבדו
הנה ברש"י כתוב "כי השחית כל בשר" - אפי' בהמה חיה ועוף נזקקין לשאינן מינן ובהמשך כתב "קץ כל בשר" - כ"מ שאתה מוצא זנות וע"א אנדרלמוסיא באה לעולם והורגת טובים ורעים, ויש לתמוה, שהלא אם כל בשר השחית דרכו אפי' בהמה חיה ועוף, אז מי הם הטובים והרעים? ולפי דברי רבינו ניחא, שלדעת רש"י נעשנו עבור חטא האדם ולא עבור חטא כל בשר ממש כי אין לחיות בחירה וגמול, והנה הם וכן הקטנים שלא טעמו טעם חטא נקראו טובים, ושאר בני אדם שהשחיתו דרכם היו רעים.

[לעמל יולד]

נח

ו יט
ואם תאמר יעשנה קטנה ויסמך על הנס הזה ראה השם יתברך לעשותה גדולה כדי שיראו אותה בני דורו ויתמהו בה ויספרו עליה וידברו בענין המבול וכנוס הבהמה והחיה והעוף לתוכה אולי יעשו תשובה ועוד עשו אותה גדולה למעט בנס כי כן הדרך בכל הניסים שבתורה או בנביאים לעשות מה שביד אדם לעשות והשאר יהיה בידי שמים..

הנה מבואר בדברי רבינו שחייב האדם להשתדל בכל מה שיכול ומקום שיגמר האפשרויות ע"פ הטבע יתחיל הנס. וצ"ל שמידות התיבה היו הכמות היותר גדול שהיה שייך לנח להשתדל בתיבה בפרק זמן של 120 שנה, או שזה היה שיעורו של השתדלות מטעם אחר.
ואולי נוכל לבאר ע"פ זה מה שכתב רבינו במעשה הניסים בבראשית יב ו ודע כי כל גזירת עירין כאשר תצא מכח גזירה אל פועל דמיון תהיה הגזרה מתקיימת על כל פנים, ולכן יעשו הנביאים מעשה בנבואות. כמאמר ירמיהו שצוה לברוך והיה ככלותך לקרוא את דברי הספר הזה תקשור עליו אבן והשלכתו אל תוך פרת ואמרת ככה תשקע בבל וגו' (ירמיה נא סג סד). וכן ענין אלישע בהניחו זרועו על הקשת (מ"ב יג טז - יז), ויאמר אלישע ירה ויור ויאמר חץ תשועה לה' וחץ תשועה בארם.

שאע"פ שהיו עניין הניסים האלו ניסים גדולים שאינם מדרך הטבע, אבל עכ"פ נתחייב הנביא לעשות השתדלותו, כי רק בהשתדלות האדם יוכל להוציא נס מן הכח אל הפועל למעשה בעולם. ויש בביאור זה טעם לענ"ד.

אבל לכאור לפי דברי רבינו כאן נראה שהיה צריך בהשתדלות היותר גדול של הנביא, ולמה לא יתחייב הנביא בכל מעשה נבואה לעשות ההשתדלות היותר גדול, ואדרבה נראה השתדלות שעושים היה רק סמלי?

[לעמל יולד]

נח

ו כ
"שנים מכל יבאו אליך להחיות" - הודיעו כי מעצמם יבאו לפניו שנים שנים ולא יצטרך הוא לצוד אותם בהרים ובאיים והוא יביאם בתיבה אחרי כן ובמעשה פירש שבאו זכר ונקבה (להלן ז ט) וזה היה בכללם אחרי כן צוהו שיקח מכל הבהמה הטהורה שבעה שבעה ובאלה לא אמר שיבאו אליו אלא שהוא יקח אותם כי הבאים להנצל ולחיות להם זרע באים מאליהם אבל הבאים להקריב עולות לא גזר שיבאו מעצמם להשחט אבל לקחם נח כי הצואה של שבעה שבעה היתה כדי שיוכל נח להקריב מהן קרבן

ר"ל שמעניין זה שנח היה צריך לביא את הבהמות הטהורות לבדו ידע נח שהקב"ה רצה שיקריבם. כי הנה רשי בפ"ח פ"כ כתב אמר לא ציוה הקב"ה להכניס מאלו שבעה שבעה אלא כדי להקריב קרבן מהם. ובאמת יש להקשות מאין לו שהקב"ה לא רצה שיתרבו בהמות הטהורות מאד, ולכן צוה להביא שבעה שבעה (ורבינו בפרשת בראשית כתב שהיות והיו רק שנים מכל מין החי היו צריכים ברכה מיוחדת להתרבות, ולא כן הצומח שהיו רבים. וא"כ אולי רצה הקב"ה ריבוי גדול של טהורות). ולזה מבאר רבינו שנח ידע שרצה הקב"ה לקרבן ולא שיתרבו כי לא באו לבדם אלא הקב"ה צוה את נח להביאם איתו, כי במצוה צריכים לטרוח כמו שביאר רבינו לקמן.

[לעמל יולד]

נח

ז כג
כי יתכן שמימי המבול הרותחים יתערבו בימים ויחממו עליוניהם בלבד
ויש להעיר שניחא שמי המבול שבאו מן השמים יחממו עליוני המים בלבד, אבל היה גם מימי התהום שיצא מן האדמה, ולכאורה זה יחמם גם תחתוני המים ועכ"פ בדרך עליותם למעלה לחלק העליון שבמים היה להם להרוג את הדגים שבעמקי המצולות (כמו שכתב רבינו להלן ח ה שהמים נובע מן התהום מלמטה למעלה, ורק עבור כן שטה התיבה. וכן כתב שאותו מי תהום היה רותח, וכן הוא בפדר"א סוף פכ"ב שמי התהום היו המים הרותחים)?
ואולי לא עלה מים מן התהום מתחת הים כמו שכתב רבינו להלן שלא היה מי המבול באקיינוס כי היה רק על הארץ.

[לעמל יולד]

נח
ח ד
כי מן הידוע בחסרון המים כי הנחל הגדול כאשר יחסר בתחלתו אמה לד' ימים יחסר בסופו ד' אמות ליום אחד
הנה הוקשה לי לשיטת רש"י, מעניין לעניין באותו עניין, שהלא הארץ כדורית, ואם כן מוכרח שחלק העליון במים יכיל כמות גדול בהרבה מחלק התחתון הסמוך בארץ, וא"כ לכאורה אי אפשר לחשבן כרש"י שהמים ירד באותו כמות לכל יום?
ונראה שבאמת כדור הארץ גדול מאד כ40,000 ק"מ, וא"כ חמש עשרה אמה מעל ההרים אינה אלא כטיפה בים הגדול, ואין כמעט הבדל בכמות המים בחלק העליון שלה וחלק ההתחתון בכלל.

[לעמל יולד]

נח
ח יא
"והנה עלה זית טרף בפיה" - מפשוטו של פסוק זה יראה שלא נעקרו האילנות ולא נמחו במבול כי לא היה שם נחל שוטף בעבור כי נתמלא כל העולם מים אבל בבראשית רבה וכו'
והנה זה תלוי על מה שכתב רבינו לעיל שתי פירושים ב"ויגברו המים" אם טעמו ריבוי גדול או טעמו של גבורה הוא הכח וע"ש.
וכך אמרו בפרקי רבי אליעזר (פרק כג) ארץ ישראל לא ירד עליה מי המבול מן השמים אלא נתגלגלו המים מן הארצות ונכנסו לתוכה

וקשה למה לא הזכיר רבינו מה דאיתא בגמ' זבחים קי"ג: איתביה מכל אשר בחרבה מתו בשלמה לדידי דאמינא ירד המבול לא"י משום הכי מתו, אלא לדידך אמאי מתו, משום הבלא וכו'. ומבואר שהמים לא התגלגלו לא"י.

[לעמל יולד]

נח

ט ה
"מיד כל חיה אדרשנו" - תמה אני אם הדרישה כמשמעה מיד החיה כמו מיד האדם להיות עונש בדבר ואין בחיה דעת שתענש או שתקבל שכר ואולי יהיה כן בענין דם האדם לבדו שכל החיה שתטרוף אותו תטרף כי גזרת מלך היא

ותימה, שהלא דבר זה מצריך השגחה פרטית על החיות, כי סוף סוף ידרוש דמם הנפש מיד החיות, וצריך להשיב לו כגמולו, ודעת רבינו באופן מובהק שאין השגחה פרטית על החיות (עי' דבריו באיוב לו ז, שער הגמול סי' צ (מהדורת חזון יואל, ואות קי"ט ד"ה אז נהפוך במהדורות אחרים), ע"ע מה שכתב בסוף פרשת בא )?

ונ"ל שאין זה מצד השגחה הפרטית על החי, כי כאמור אינם אלא תחת השגחה הכללית, רק הוא מטעם השגחה על האדם הנפגע בנפשו מהחי, וזה כוונת רבינו שהוא בגזירת המלך, אינו כגמול ועונש מצד החי שעשה רע בעיני ה' מדעתו, אלא שגזירת המלך הוא לנקום בכל הפוגע בנפש האדם מצד האדם המושגח. והוא יהיה כמו שימות בהמה של האדם, בודאי שמת בהשגחה פרטית על האדם, כי הוא הפסיד בהמתו, אין זה בגלל השגחה על הבהמה, אלא על האדם.
***
וכבר ביארתי, שבודאי שיש השגחה על כל פרט בבריאה (ועי' דברי רבינו בשער הגמול סוף אותו קי"ט /קי"ח, שכתב "כי עתה יפרש לו הקב"ה טוב השגחתו בכל אחת מהבריות מבנ"א עד קטני בריות הארץ והים", וההבדל בין השגחה הכללית והפרטית הוא בסיבת מקריהם, כי החיות מושגח מסיבה לשמור על המינים שיתקיים העולם כמו שהיה הרצון הראשון בבריאת העולם, ואין כל חיה מושגח מצד עצמה, והיינו שהחלטת המנהיג תהיה על מקרה בעולם, ההחלטה לא תהיה עבור חי מסויימת, ולא ינצל חיה מסויימת בגלל שהוא מושגח בשמירה מעולה, כי המקרים ייעשו ויתחשבנו רק עם הכללים.
משא"כ האדם הוא נזר הבריאה, והוא סיבה מצד עצמו לכל מקרותיו, והקב"ה מנהל את כל העולם סביב האדם, והמקרים ישתנו כי אדם היחיד הזה צריך לשנוייו כפי השגחתו ית' עליו. וככל שהאדם מושגח יותר, אזי יהיו השינויים בגללו יותר, וכנעזב הוא למקרים, אזי גם הוא כבהמה ידמה, ולא ינצל מהמקרים הפוגעים בעולם, כאילו שאין הוא "פונקציה" בכלל.
ולכן הצדיק שיושגח במיוחד, יתכן שבזכותו ינצלו אנשים רבים שלא יפגע בהם מקרה, והרשע יכול לחייב הרבה אנשים כי המקרה יפגע דווקא בו ובסביביו.
ועכ"פ הוא ית' משגיח ומנהל את עולמו לפרטי פרטים, רק יש שינוי בין סיבות השגחה, וענייניהם כמו שביארנו.

[לעמל יולד]

נח

ט ה
וצוה כן בבני נח כבישראל ויהיה טעם " שופך דם האדם" כל שופך בין חיה בין אדם והנה דמו נדרש בבית דין ובידי שמים

והנה רבינו כתב כן לשיטתיה לקמן ל"ד י"ג וז"ל: על דעתי, הדינין שמנו לבני נח בשבע מצות שלהם אינם להושיב דיינין בכל פלך ופלך בלבד, אבל צוה אותם בדיני גנבה ואונאה ועושק ושכר שכיר ודיני השומרים ואונס ומפתה ואבות נזיקין וחובל בחבירו ודיני מלוה ולוה ודיני מקח וממכר וכיוצא בהן, כענין הדינין שנצטוו ישראל, ונהרג עליהן אם גנב ועשק או אנס ופתה בתו של חבירו או שהדליק גדישו וחבל בו וכיוצא בהן, והנה דעתו שחייבים ככל הדינין כישראל, וא"כ אף בשור הנסקל נאמר כן.

אבל לרמב"ם פ"ט ממלכים הי"ד, כתב שהא שבני נח מצווים על הדינים הוא שידונו בשש מצות שלהם, לא שחייבים בדינין כמו של ישראל, לכאורה לדעתו גם בשור הנסקל לא יתחייב הגוי במיתה, כי מהיכי תיתי שיתחייב אם אינם מצווים בדינין.

ומה שצ"ע, שהלא שור של ישראל שהרג עכו"ם אינו חייב מיתה (ב"ק מא.) וכן הוא ברמב"ם (נזקי ממון פ"י ה"א) ולא מצינו שחלקו על זה, ולטעם רבינו כאן צ"ע בזה, כי למה לא ידרוש דמו?

[לעמל יולד]

נח

ט יח
וכאשר חטא לאביו קלל זרעו ואם אמר "ארור חם עבד עבדים יהיה" לא יזיק רק לגופו כי הזרע שכבר נולד איננו בכללו ואולי לא יוליד ולא לקח ממנו נקמתו כי מי יודע מה יהיה אחריו על כן קלל הבן שהיה לו
ונבאר דברי רבינו ע"פ מה שכתב בויכוח שלו אות מ"ה (מהדורת שעוועל): ועוד, חלילה לקל, שאין עונש גיהנם לצדיקים בשביל חטא אדם הראשון אביהם, כי נפשי קרובה לנפש אבי כמו לנפש פרעה בשווה, ומפני חטאו של פרעה לא תכנס נפשי בגיהנום. אבל העונשים היו בגוף לפי שגופי מאבי ומאמי, וכאשר נגזר על שניהם והיו בני מות, היו תולדותיהם לעולם בני מות בטבע.
והנה יש לתמוה על דברי רבינו, שבשלמא אם יקלל בנו וימשיך הקללה לזרעו, אבל לדעת רבינו קילל בנו ע"י קללה לנכדו, ונמצא שנח קילל והתנקם גם את עצמו כי כנען גם זרעו הוא, וכקיללו למען להתנקם מבנו למעשה גם הוא עצמו נפגע, וזה רחוק מן הסברא שיקלל את עצמו על מעשי בנו?

[עליך עיננו]

ברמב"ן פסוק י' ודע כי אברהם אבינו חטא חטא גדול בשגגה שהביא אשתו הצדקת במכשול וכ'ו גם יציאתו מן הארץ מפני הרעב עוון אשר חטא וכ'ו
יש הרבה לתמוה על דבריו
א.לא מצינו בשום מדרש או מקור אחר כדבריו (והגם שאולי לא צריך מקור אבל כדי "להאשים" את אברהם בחטא שלא כתוב צריך קצת סיוע...)
ב.הרי מובא במשנה ובמדרשים שאדרבה היה זה אחד מן העשרה נסיונות ועמד בהם וא"א אין עליו שום טרוניה אדרבה מוזכר במדרש אשרי הגבר אשר תיסרנו יה וכ'ו שאם בא אדם להתרעם על מידותיו וכ'ו תאמר לו מה כתוב באברהם שה' אמר לו רד וקפץ עליו רעב ולא הקפיד כלל ..
ג.הרי אצל יצחק היה אותו מעשה ושם לא כ' שהיה חטא וכן אברהם עצמו חזר על אותו מעשה בפלשתים ולא הזכיר שם חטא..
יש לי אותה הערה על הרמב"ן בסוף הפרשה על שרה שכ' שהיא חטאה בזה שעינתה את ישמעאל ולכן בניה סובלים עד היום מבניו...(שלא מצינו זאת...)
ואולי כבר נכתב כאן בעבר באור על הדברים ואנוכי לא ידעתי...

[לעמל יולד]

כבר עמדו על זה רבתינו הראשונים והאחרונים.
יש עימי קצת דברים בזה אבל אין עימי הזמן עכשיו, ולכן לא אאריך ואקצר, ואולי בהמשך אוסיף דברים.

כי יש להוסיף לתמיה שלך כי בגמ' נדרים לב. מובא כמה טעמים מפני מה נענש אברהם ונשתעבדו בניו למצרים, וטעם של רבינו לא הובא בכלל?
ועוד יש לתמוה שבגמ' ב"ק ס: למדו מאברהם שכשיש רעב מצוה לצאת מעירו ת"ר רעב בעיר פזר רגליך שנא' (בראשית יב, י) ויהי רעב בארץ וירד אברם מצרימה לגור שם והנה רבינו עשה מזה חטא?!?

אמנם עי' ברד"ל על פרקי דרבי אליעזר פכ"ו סקכ"ב שמראה באצבעו איך שדעת רבינו מובא כבר בזוהר והוא דעת רבי יהודה שם.

ולגבי קושיא השני אפשר לומר שמהנהגת אברהם נלמוד איך להתנהג ברעב, רק שלאברהם עצמו היה להישאר בארץ, ואלי בגלל שהיה מצווה לעלות לארץ כנען, ושומר מצווה לא ידע דבר רע, וא"כ היה לו לבטוח בה' (ורבנו כתב סתם שהיה לו לבטוח בה', אבל אולי כוונתו בגלל שהקב"ה צוה אותו להיות בארץ כנען).

[לעמל יולד]

ואם כי הזמן קצר עצור במילין לא יכלתי כי חביבים עלי הדברים.

ואקדים עניין אחר בדברי רבנו: שבריש פרשת וישלח כתב רבנו בשבח יעקב אבינו: וללמדנו עוד שהוא לא בטח בצדקתו והשתדל בהצלה בכל יכלתו, עוד כתב רבנו שם: מפני שהיתה קבלה בידם שזו פרשת גלות. כשהיה בא ברומא בחצר מלכי אדום על עסקי הציבור, היה מסתכל בפרשה זו ללכת אחרי עצת הזקן החכם כי ממנו יראו הדורות וכן יעשו.

והנה יש לתמוה טובא מה היה הטענה על יעקב שכתב שם רבנו ...על כן פחד אולי ישמע עשו והקדים לשלוח אליו מלאכים לארצו וכבר תפסוהו החכמים על זה אמרו בבראשית רבה (עה ג) מחזיק באזני כלב וגו' (משלי כו יז) אמר לו הקב"ה לדרכו היה מהלך והיית משלח אצלו... והלא רבנו שיבח את מעשה השתדלותו, ואף בגלות למדנו ממנו, ואיך יתכן שיש כאן טענה על יעקב?
והתשובה לזה נראה שאם היה עשיו הולך לקראתו ללחום נגדו, אזי ודאי נהג יעקב כראוי, וכך צריכים לנהוג, וכן למדו ממנו לדורות, אלא שיעקב הקדים לשלוח לעשיו מלאכים, וזה עיקר הטענה, כמו שאמר הקב"ה לדרכו היה מהלך וכו', והיינו שרק ע"י יעקב נתעורר עשיו, וזה היה הטענה על יעקב. וכך ביאר מו"ר שם בשמחת יהושע ע"ש בדבריו המאירים.

ואולי גם כאן נוכל לבאר כך, שיש לנו להקשות מה הטענה שהיה לאברהם ברדתו אל פרעה שאמר אמרו נא אחותי את, והלא באבימלך גם עשה כן, וכן יצחק עשה כן ומה טענה יש על אברהם? והנה בגמ' ב"ק צב. כתוב: נביא הוא וכבר לימד אכסנאי שבא לעיר על עסקי אכילה ושתיה שואלין אותו או על עסקי אשתו שואלין אותו אשתך היא אחותך היא, מבואר שאבימלך שאל את אברהם, וכן ביצחק כתוב וישאלו אנשי המקום לאשתו ויאמר אחותי היא, ורק בפרעה הקדים אברהם לבקש משרה שתאמר שהיא אחותו, והיה לו לבטוח בה', וגם כשלקחו אותה היה לו לאמר שאחותו היא ללא מורא ופחד כי בה' מבטחו.

ואודה על האמת שלא מצאתי שרבינו כתב במפורש טענה על זה שהקדים בקשתו לשרה, וכתב לקמן שעכ"פ לא הקדים לומר אחותי היא למצריים אלא הם לקחו אותה בלי לשאול אם אשתו היא, ואין דברי מבוארים כראוי בדברי רבנו, ואני מפקפק אם נכונים הם.
ושוב מצאתי שבדרשת תורה ה' תמימה כתב רבינו מפורש שהיה החטא בשגגה ואברהם לא ידע וחזר ועשה כן באבימלך, וא"כ לכאורה אין דברי נכונים לעיל, אמנם גם זה תמוה כי לא מצאנו שנענש על זה שנית שחטא גם באבימלך.

[לייטנר]

מזה תקופה אני תוהה למה אתה כותב כאן, ואמרתי ששמך נאה לך שאתה כותב לעמל, במובן ריק.

הנה דברי רמב"ן (לא בדרשה, אלא בפירושו על התורה:

דע כי אברהם אבינו חטא חטא גדול בשגגה שהביא אשתו הצדקת במכשול עון מפני פחדו פן יהרגוהו, והיה לו לבטוח בשם שיציל אותו ואת אשתו ואת כל אשר לו, כי יש באלהים כח לעזור ולהציל.

גם יציאתו מן הארץ שנצטווה עליה בתחילה מפני הרעב עון אשר חטא כי האלהים ברעב יפדנו ממות, ועל המעשה הזה נגזר על זרעו הגלות בארץ מצרים ביד פרעה מְקוֹם הַמִּשְׁפָּט שָׁמָּה הָרֶשַׁע והחטא (קהלת ג טז).

מזה תקופה אני תוהה למה אתה כותב כאן, ואמרתי ששמך נאה לך שאתה כותב לעמל, במובן ריק. ובזאת תיבחן, אם תהיה מוכן לדון

[לעמל יולד]

אכן על רמבן זה הנדון, ועל זה הקשה הרב עליך עינינו, והוספתי להקשות, ואח"כ באתי לבאר.... לא ברור מה באת להוסיף, ועל מה יצא קצפך?

[עליך עיננו]

אכן.גם אני לא הבנתי כונתו..
ואולי להוסיף על דבריו של הרב לע"י שלכא' אברהם שהוא ואשתו היו עקרים בגיל מאוחר..והאמין בלב שלם שיהיה ממנו זרע וכמו שמעיד הכתוב והאמין בה'.
הרי זה הוא נס גמור א"כ מובן היטב טענת הרמב"ן איך לא סמך על הנס כלפי אשתו וגבי הרעב..

[לייטנר]

אני לא מבין את הדיון.
הרמב"ן מצביע על חטא שחטא אברהם (וכמובן שיש לשאול מניין לו?), הוא גם מציין שזו גם הסיבה לסבל של צאצאיו (וכמובן שיש לשאול מניין לו?).
ואולי שתי השאלות מתרצות אחת את השניה?
ואולי הרמב"ן לא ראה בעיה להצביע על חטא שראה אצל אבותינו הקדושים (השווה גם ל'חטאה אמנו בעינוי הזה, וגם אברהם בהניחו לעשות כן")?

[לעמל יולד]

אמנה את הקושיות לפי הסדר.

א. לא מצינו בחז"ל שהיה כאן חטא.
זה קושיא לגיטימי לשאול מקורו של הרמב"ן. ולזה עניתי שהרד"ל מביא מקור מהזוהר.

ב. לכאורה היה כאן ניסיון, וא"כ איך תאמר שבמקום שהתגבר על הניסיון היה כאן חטא, האם אברהם נכשל בניסיונותיו?
וקושיא זו קשה ביותר להרמבן שדעתו שלא יתכן צדיק שלא יתגבר בניסיון, כי ניסיון ניתן רק לצדיק שבודאי יתגבר עליו (כך דעתו בכמה מקומות ואכמ"ל), והקב"ה לא יביא ניסיון בשום אופן על מי שאינו צדיק, או שאינו בטוח שיתגבר.

ג. הלא גם יצחק עשה אותו מעשה, ולא תפסו אותו לא חז"ל ולא הרמב"ן בחטא?

ד. הגמ' בנדרים מונה הסיבות לעונש גלות מצרים, ולא מנה חטא זה?

ה. אם היה חטא בירידת אברהם, איך לומד הגמ' בב"ק מכאן שכך צריכים לעשות לדורות?
ובארנו שיתכן שמצד הצורך לברוח ברעב ודאי שצריכים לעשות כן, ומאברהם נלמד. רק לאברהם היה ציווי להיות בארץ כנען, ומצד זה היה צריך להישאר שמה ולבטוח בה' כי שומר מצוות לא ידע דבר רע.

ו. הרי אברהם עשה מעשה זה פעמיים, גם במצרים וגם באבימלך, האם יתכן שאברהם חטא פעמיים??? ובכלל לא כתוב שהיה לו חטא או עונש בפעם השני?
ביארנו שעיקר חטאו היה שהקדים לומר ששרה אחותו, לפני שנשאל על כך, ודומיא דמה שתפסו על יעקב תפסו על אברהם.

אלו הקושיות! ודע שיש עוד מה להקשות בעניין...וזה באתי לבאר

(ואם אתה מבין בעצמך שאפשר לשאול מנין לרמבן חטא זה, מה הוקשה לך על הדיון...אתמהה!)

[עליך עיננו]

אני לא מבין את הדיון.
הרמב"ן מצביע על חטא שחטא אברהם (וכמובן שיש לשאול מניין לו?), הוא גם מציין שזו גם הסיבה לסבל של צאצאיו (וכמובן שיש לשאול מניין לו?).
ואולי שתי השאלות מתרצות אחת את השניה?
ואולי הרמב"ן לא ראה בעיה להצביע על חטא שראה אצל אבותינו הקדושים (השווה גם ל'חטאה אמנו בעינוי הזה, וגם אברהם בהניחו לעשות כן")?

באמת כ"כ הגרש"ר הירש בדרכו של הרמב"ן..

[לעמל יולד]

אשמח אם תצטט דבריו, אין לי את ספריו. תודה

[עליך עיננו]

הנה הקטע...

[לייטנר]

(ואם אתה מבין בעצמך שאפשר לשאול מנין לרמבן חטא זה, מה הוקשה לך על הדיון...אתמהה!)

זהו שאני לא באמת סבור שאפשר לשאול. כך הוא הבין בסברתו.
ולכן גם האמירה, הרי הגמרא בנדרים לא אמרה כן, אינה שאלה. אם הוא הבין כן בסברתו.
וכו' וכו'

[לעמל יולד]

רוב הקושיות הנ"ל קשים אחרי שקבע כן, כפי שתראו עניך מישרים.

ובקשת הרב עליך ענינו מקור כשזה נראה נגד חז"ל, ודאי הערה טובה היא, ואם יכול המשיג להשיג מבוקשו מה טוב, והנה לנו יש דבר הרד"ל הנ"ל...

[לעמל יולד]

לך לך
יד טו
"וירדפם עד חובה אשר משמאל לדמשק" - ידוע כי מרחק רב מן אלוני ממרא אשר בחברון בארץ יהודה לדמשק אשר הוא חוצה לארץ אם כן רדף אחריהם ימים רבים עד הוציאו אותם מן הארץ כי הם אל בבל ארצם היו חוזרים או שהיה נס גדול כאשר דרשו רבותינו (ב"ר מג ג) בארח ברגליו לא יבא (ישעיהו מא ג)

ורבינו התכוון למדרש בראית רבה מג ג רבי לוי בשם רבי יוסי בר זמרא: פסיעותיו של אבינו אברהם היו, שלוש מילין. ר' יודן בר רבי סימון אמר: מיל, שנאמר (שם) אורח ברגליו לא יבא.
ויש להעיר שככל שפסיעותיו של אברהם היו גדולים בנס, כך היה צריך להיות באויביו, שכן רדף אחריהם, ואם הם יברחו כפסיעת אדם ממוצע אזי איך רדפום עד חובה והוא יהיה מלפניהם מרחק רב?

[עליך עיננו]

דברי הרמב"ן על חטאה של שרה בעינוי הגר..
יש לציין שהרד"ק הלך בדרכו וכ' שלא היה זה לא דרך מוסר ולא דרך חסידות וכל הטעם שכ' זאת התורה ללמדנו מידות טובות ומתוקנות!!

[לייטנר]

דברי הרמב"ן על חטאה של שרה בעינוי הגר..
יש לציין שהרד"ק הלך בדרכו וכ' שלא היה זה לא דרך מוסר ולא דרך חסידות וכל הטעם שכ' זאת התורה ללמדנו מידות טובות ומתוקנות!!

התכוונת שרמב"ן הלך בדרכו של הרד"ק.

[עליך עיננו]

מחילה לא דקדקתי בדבר כי אין שום נ"מ..ומסתמא האחד לא ראה את דברי האחר הלא כן?

[לייטנר]

הרמב"ן מצטט את רד"ק פעם אחת במפורש (בספר בראשית), ועוד כמה פעמים כ'אחרים אמרו' וכד'.

[ארי שבחבורה]

נכון, אבל כמדומני שכבר כתבו שכל הציטוטים הם מספר מכלול ואילו את פירוש התורה של רד"ק הרמב"ן כנראה לא הכיר.

[מה שנכון נכון]

כמדומני שכבר העירו שהשוואת הפירושים [ממה שבידינו - בראשית] מראה שהשפעת הרד"ק על הרמב"ן היתה משמעותית גם אם אינו מזכירו.