לכשיבקע כתב:יש ויש. חוזר מפטור לפטור קודם שבא לבי''ד. ב''ב לא. ושו''ע חו''מ סי' פ.
עושה חדשות כתב:הנידון שלי לא היה לגבי לצאת יד"ש וכד', אלא על מאי דפשיטא לכם דהכרעת ברו"ש ברי עדיף (וכיו"ב) אין לה שום תוקף 'בעצם' אלא רק כאשר ב"ד מתמצע להכריע עפ"ז, ואילו אני נוטה בסתמא להיפך, שאם הברי עדיף על השמא, אי"צ ללכת לב"ד כדי לקבוע את זה, וחייב בחיוב גמור גם קודם שיבוא לב"ד, וגם כאשר אין לו סיבה מיוחדת להאמין לתובע. (ומ"מ שאלתי שמא יש ראיות ומקורות בדבר זה).
כדכד כתב:דברי מר אינם מובנים.
אדם שתובעים אותו בב"ד ולתובע יש עדים, אך הנתבע יודע שאינו חייב יכול לעשות כל טצדקי כגון מיגו כדי להיפטר?
איך הוא יכול להיפטר אם יש עדים מולו. גם אם יש מיגו לא אמרינן במקום יעדים וגם מיגו זה לאמשהו שהנתבע יכול להמציא, או שיש או שאין
עושה חדשות כתב:בין השורות של המגיבים לעיל אני רואה שבאמת חלוקים הם לגבי שאלתי, אלא שבתוכ"ד נכנסים כאן נידונים נוספים שאינם שייכים לעצם השאלה. על כן אכתוב שוב את שאלתי, בכדי למקד את הדיון.
ראובן פוגש את שמעון, ותובע ממנו חוב שיש אצלו, שמעון זוכר את החוב ומודה עליו. ודאי אין כאן ענין של ב"ד. (אא"כ יצטרכו שומא של גביית קרקע וכד').
כנ"ל ראובן תובע, אבל שמעון מכחיש, מביא ראובן את לוי ויהודה שיעידו על כך. ודאי אין ל'עדות' שום תוקף אם לא נחקרה ונתקבלה בב"ד.
אבל ישנם הכרעות המועילות להוציא ממון, שאין בהם ענין של קבלת עדות וכד'. וכגון למ"ד בריא עדיף, או בספק פירעון, או מיגו להוציא אם אמרי', ועוד כיו"ב.
כאן יש שני אפשרויות איך להבין;
א. כל העדיפויות והראיות והטענות המועילות לחייב ממון, כך הם חוץ לב"ד כמו בב"ד, ואם מדובר באנשים ישרים (דהיינו 'שורת הדין' בלבד) ובקיאים בהלכה, אין שום טעם לנתבע להתעלם מהחוב ולגרור רגליים לב"ד עד שיחייבו אותו. ברי עדיף? אז תשלם לו מיד.
ב. ברי עדיף, מיגו להוציא, וכיו"ב, אינם בירור האמת לגמרי. ואם נפגשנו ברחוב, ובדו"ד בינינו יש לך עדיפות עלי, זה עדיין לא מחייב אותי לשלם לך מצד שורת הדין. אלא מה, כאשר נגיש את הדיון אל ב"ד, הם 'יפסקו' ע"פ העדיפויות הנ"ל כפי שיפסקו, ואז אהיה מחוייב לשלם.
אין כאן דיון על לצאת ידי שמים או על לפנים משורת הדין או על דרכי הכפייה של ב"ד, אלא הדיון הוא אך ורק האם כל ההכרעות המטות את הדין לצד אחד אין תוקפן אלא בב"ד, או שהם קיימים בכל מקום. (וכיו"ב אפשר לדון גם על עדים, באופן שהיתה קבלת עדות בב"ד כראוי, אבל עדיין לא היתה הכרעת חייב ליתן או צא תן).
על מקרה שאדם חושב שנעשה לו עוול בהכרעת הדין בב"ד, האם מותר לו להתחמק מביצוע הפסק או לא, כבר דיברנו במקו"א. אבל הנידון שלנו הוא במקרה קלאסי, שה'שמא' הוא באמת שמא, אין לו סיבה מיוחדת להאמין וגם לא סיבה מיוחדת לכפור. כל שאלתו היא האם חל עליו מיד הדין של ברי עדיף.
האם אתם סבורים כצד א או ב, והאם יש לכם ראיה.
כדכד כתב:ז
לגבי אדם שהצליח להוציא במרמה כסף בב"ד שהוא גזלן וחיב להחזיר - אני מסכים כי כאן כל מה שב"ד הוציאו הכסף הוא ע"פ תביעתו ואם הוא יודע שתביעתו רמיה ודאי שאינו יכול לטעון שמחזיק בזה בכשרות ע"פ פסק ב"ד.
בן אליהו כתב:חזק וברוך! והמעיין יבחר בין דברי ר' דב לנדו שליט"א, שלא באו דברי אלא לבארם קצת, לבין דבריך.
כדכד כתב:כתבתי לעיל לא כךכדכד כתב:ז
לגבי אדם שהצליח להוציא במרמה כסף בב"ד שהוא גזלן וחיב להחזיר - אני מסכים כי כאן כל מה שב"ד הוציאו הכסף הוא ע"פ תביעתו ואם הוא יודע שתביעתו רמיה ודאי שאינו יכול לטעון שמחזיק בזה בכשרות ע"פ פסק ב"ד.
כדכד כתב:נניח שעד העיד בדיני נפשות שפלוני חייב מיתה והוא והעד השני רקמו את העלילה באופן שהצליח לשכנע את בית הדין לחייבו מיתה.
בית הדין פסק להרוג את האיש ויד העדים תהיה בו בראשונה להמיתו".
העד השקרן החליט לחזור בתשובה ולהודות שעדותו היתה שקר.
בית הדין לא מקבל את דבריו השניים שהרי "כיוון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד" ומצווה על העד להרוג את הנידון החף מפשע לפי ידיעתו הברורה של העד.
מה יעשה העד?
לדעתי הוא חייב להרוג את הנידון כל עוד שלא תימצא פירצה שיכולה לסתור את פסק הדין.
בן אליהו כתב:ומדברי שניהם מוכח כדברי הגרד"ל שליט"א. שהרי לדברי הרב כדכד, אין כל ראייה משם, שהרי לאחר פסק הדין, הופך הנידון להיות באמת חייב מיתה.
הוה אמינא כתב:אתם אפילו שוגגין ואפילו מוטעין נלמד מדרשה ולא מסברא, ורק לגבי קידוש החודש.
ואם היה הדין נפסק ע"פ בי"ד אפי' במוטעין לא היה רבי שמעון בן שטח משתטח על קברו של אותו עד זומם שנהרג ע"פ הסנהדרין בטעות.
פשוט לענ"ד שעד שקר שהולך לסקול אדם ע"פ עדותו השקרית ושבי"ד הכריעו כך ואין מקבלים חזרץו מדין כיון שהגיד - הוא רוצח. ובכה"ג יהרג ואל יעבור.
משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו־ 188 אורחים