ידועים דברי הזוה"ק שהביאם הגר"ח מוואלאזין ברו"ח (פ"א מ"א ד"ה משה) דבשמות פרק ג' פסוק ד' נאמר "ויאמר משה משה, ויאמר הנני" ולא פסיק טעמיה בגויה[בלי טעם המפסיק (ו) בין משה למשה]. משא"כ אצל אאע"ה נאמר (בראשית כ"ב, י"א) "ויאמר אליו אברהם ו אברהם ויאמר הנני" ופסיק טעמיה בגויה. וביארם הגר"ח (במילים שונים) שהשם הראשון מורה על שורש הנשמה בעליונים ושם השני מורה על קצה התחתון המשתלשל בגוף. וה'פסיק' המפריד ביניהם מורה שלא נזדכך החומר כ"כ ונמצא שהגוף חוצץ ומפסיק בין השורש בעליונים לחלק התחתון המתלבש בגוף. ואצל משה שהיה הגוף נחשב כאינו מרוב שפלותו וענותו עד שהשכינה מדברת מתוך גרונו, נאמר בו שלא פסיק טעמיה בגויה. ועוד האריך לבאר שזאת היא הסיבה שמעלת נבואת משה הוא למעלה מכל שאר הנביאים עד שנאמר בו "בכל ביתי נאמן הוא" ו"פה אל פה אדבר בו". עיי"ש דברים ערבים ונפלאים.
והנה אין לי עסק בנסתרות ובכל זאת כפי מה שאכן ניתן להבין יש להקשות מכאן לדברי הרמב"ן בזאת הפרשה גופיה (ג,ה) בביאור הא דכתיב "אל תקרב הלום" שכ' "לא הגיע עדיין למעלתו הגדולה בנבואה... שעדיין לא עלה למה שנאמר בו ותמונת ה' יביט". הרי לך שלדברי הרמב"ן באותה שעה עדיין פסיק טעמיה בגויה. מי יודע פשר הדבר?