בית המנוגע ונגעי בגדים - היו ונבראו?

[הוגה ומעיין]

בסנהדרין עא, א:
כמאן אזלא הא דתניא בית המנוגע לא היה ולא עתיד להיות ולמה נכתב דרוש וקבל שכר, כמאן כרבי אלעזר ברבי שמעון. דתנן רבי אלעזר ברבי שמעון אומר לעולם אין הבית טמא עד שיראה כשתי גריסין על שתי אבנים בשתי כתלים בקרן זוית ארכו כשני גריסין ורחבו כגריס, מאי טעמא דרבי אלעזר ברבי שמעון, כתיב קיר וכתיב קירת, איזהו קיר שהוא כקירות הוי אומר זה קרן זוית. תניא אמר רבי אליעזר ברבי צדוק מקום היה בתחום עזה והיו קורין אותו חורבתא סגירתא. אמר רבי שמעון איש כפר עכו פעם אחת הלכתי לגליל וראיתי מקום שמציינין אותו ואמרו אבנים מנוגעות פינו לשם.

התגלגל אלי השבוע עלון ובו הובאו שתי קושיות מהגראי"ל שטיינמן. האחת, לפי האמור בגמרא (ערכין טו:) שהנגעים באים בעוון לשון הרע, הרי שאין מדובר במחלה טבעית, אלא בסימן הנשלח משמים לעורר את האדם, ואם כן הרי אפשר שיישלח באופן כזה המטמא ע"פ ההלכה, גם אם מצד המציאות הטבעית הסבירות להתרחשותו רחוקה. וקושיה שניה לפי דעה אחת בחולין י, א, שמקור דין חזקה נלמד מבית המנוגע שהכהן מטמאו ואין חושש שנחסר עד שיצא, והרי ענין חזקה הוא בדברים שבטבע העולם שאין חוששים להשתנות, אך אם כל מציאותו של הטבע ניסית - איך שייכים בו דיני חזקה.

והנה רס"ג בחיבורו אלתמייז חוזר לעסוק בשיטתו העקרונית לפיה חז"ל מדברים במקרים רבים על עניינים שאינם שייכים במציאות, באופן תאורטי, כדי להבהיר את גדרו של הנושא, גם אם המקרה התאורטי אינו אפשרי למימוש במציאות (במאמרי ב'חצי גבורים' תשע"ו התייחסתי לנושא בהרחבה בהערה 140). רס"ג עוסק בנושא זה במספר מקומות ובכל מקום מביא כמה דוגמאות, ובקטע האמור באלתמייז (Oxford: MS heb. e.45/1 - MS heb. e.45/2, הוהדר ע"י פוזננסקי JQR 10 עמ' 263) כותב: 'וכמא וצף נגעים פי אלמנאזל ונגעים פי אלת'יאב והי גיר מוג'ודה'', ותרגומו: וכפי שתיאר נגעים בבתים ונגעים בבגדים והם בלתי נמצאים.

מכך שהוסיף נגעי בגדים למה שאין שייך במציאות, מבואר שהרחיב את הברייתא שהובאה בסנהדרין, וסובר שמה שאין נגעי בתים במציאות אינו רק משום שאין הבית טמא עד שיראה כשתי גריסין וכו', אלא משום שנגעים הם מחלת עור ואינם שייכים בבתים ובבגדים. ועוד למדנו מדבריו, שדיני נגעי בגדים ונגעי בתים שבתורה ניתנו לעמוד על גדרי הדין, גם אם אינם שייכים במציאות, ולכן דנים בהם בכל גדרי חזקה כמו בשאר דיני התורה.

ושמא יש לומר שהעובדה שהנגעים הללו יכולים לבוא בדרך נס, היא המרתיעה מדברי לשון הרע, וכיון שנרתעו - שוב לא באו הנגעים. ועדיין צ"ע מנליה לרס"ג שלא באו באמת בדרך נס למי שלא נשמר מלה"ר, ואולי הדבר קשור לנידון הראשונים אם יש נסים ליחידים, וצ"ע.

[יבנה]

התגלגל אלי השבוע עלון ובו הובאו שתי קושיות מהגראי"ל שטיינמן. האחת, לפי האמור בגמרא (ערכין טו:) שהנגעים באים בעוון לשון הרע, הרי שאין מדובר במחלה טבעית, אלא בסימן הנשלח משמים לעורר את האדם, ואם כן הרי אפשר שיישלח באופן כזה המטמא ע"פ ההלכה, גם אם מצד המציאות הטבעית הסבירות להתרחשותו רחוקה. וקושיה שניה לפי דעה אחת בחולין י, א, שמקור דין חזקה נלמד מבית המנוגע שהכהן מטמאו ואין חושש שנחסר עד שיצא, והרי ענין חזקה הוא בדברים שבטבע העולם שאין חוששים להשתנות, אך אם כל מציאותו של הטבע ניסית - איך שייכים בו דיני חזקה.

מניח הנחה שכיון שהוא עונש משמים ע"כ אינו מחלה טבעית אלא ניסית. והדברים תמוהים מאד, ופשוט ביותר שה' מעניש במחלות טבעיות למי שעובר רצונו, ועיקר העונש בהם. ומפורש הוא בהרבה מקראות ובהרבה מקומות בחז"ל, ראה לדוגמא באבות פ"ה משנה ח' וט', ובשבת לב. עד לג:. ואין ה' עושה נסים להעניש אלא כשיש צורך גדול.
ורואים מחז"ל שטעם שאמרו שלא היו נגעי בתים לראב"ש אינו מפני שלא הכירו כזאת תופעה, אלא מפני שכדי שיקרה באופן המאד מסוים הזה הוא דבר נדיר ביותר, זאת אומרת שיהיה נס שיקרה באופן הזה, ואין ה' מעניש דרך ניסים.

[הוגה ומעיין]

הדברים מיוסדים על דברי הרמב"ם (טומאת צרעת פרק טז הלכה י):

הצרעת הוא שם האמור בשותפות כולל עניינים הרבה שאין דומין זה לזה, שהרי לובן עור האדם קרוי צרעת, ונפילת קצת שיער הראש או הזקן קרוי צרעת, ושינוי עין הבגדים או הבתים קרוי צרעת, וזה השינוי האמור בבגדים ובבתים שקראתו תורה צרעת בשותפות השם אינו ממנהגו של עולם אלא אות ופלא היה בישראל כדי להזהירן מלשון הרע, שהמספר בלשון הרע משתנות קירות ביתו, אם חזר בו יטהר הבית, אם עמד ברשעו עד שהותץ הבית משתנין כלי העור שבביתו שהוא יושב ושוכב עליהן, אם חזר בו יטהרו, ואם עמד ברשעו עד שישרפו משתנין הבגדים שעליו, אם חזר בו יטהרו ואם עמד ברשעו עד שישרפו משתנה עורו ויצטרע ויהיה מובדל ומפורסם לבדו עד שלא יתעסק בשיחת הרשעים שהוא הליצנות ולשון הרע.

הרי שנגעי בגדים ובתים אינם ככל עונש שהוא השגחת ה' להעניש החוטא בדרכי הטבע, אלא "אינם ממנהגו של עולם אלא אות ופלא בישראל".

[אליהו בן עמרם]

בסנהדרין עא, א:
כמאן אזלא הא דתניא בית המנוגע לא היה ולא עתיד להיות ולמה נכתב דרוש וקבל שכר, כמאן כרבי אלעזר ברבי שמעון. דתנן רבי אלעזר ברבי שמעון אומר לעולם אין הבית טמא עד שיראה כשתי גריסין על שתי אבנים בשתי כתלים בקרן זוית ארכו כשני גריסין ורחבו כגריס, מאי טעמא דרבי אלעזר ברבי שמעון, כתיב קיר וכתיב קירת, איזהו קיר שהוא כקירות הוי אומר זה קרן זוית. תניא אמר רבי אליעזר ברבי צדוק מקום היה בתחום עזה והיו קורין אותו חורבתא סגירתא. אמר רבי שמעון איש כפר עכו פעם אחת הלכתי לגליל וראיתי מקום שמציינין אותו ואמרו אבנים מנוגעות פינו לשם.

והנה רס"ג בחיבורו אלתמייז חוזר לעסוק בשיטתו העקרונית לפיה חז"ל מדברים במקרים רבים על עניינים שאינם שייכים במציאות, באופן תאורטי, כדי להבהיר את גדרו של הנושא, גם אם המקרה התאורטי אינו אפשרי למימוש במציאות (במאמרי ב'חצי גבורים' תשע"ו התייחסתי לנושא בהרחבה בהערה 140). רס"ג עוסק בנושא זה במספר מקומות ובכל מקום מביא כמה דוגמאות, ובקטע האמור באלתמייז (Oxford: MS heb. e.45/1 - MS heb. e.45/2, הוהדר ע"י פוזננסקי JQR 10 עמ' 263) כותב: 'וכמא וצף נגעים פי אלמנאזל ונגעים פי אלת'יאב והי גיר מוג'ודה'', ותרגומו: וכפי שתיאר נגעים בבתים ונגעים בבגדים והם בלתי נמצאים.

אם היו במציאות או לא? מענינים מאד דברי הספורנו בזה בפרשת תזריע - ויקרא פי"ג פס' מ"ז, וז"ל שם בסוף דבריו:
הִזְהִיר שֶׁבִּנְטותָם מִזֶּה יָעִיר אָזְנָם בְּיִסּוּרִין, כְּאָמְרו "אִם שָׁמועַ תִּשְׁמַע.. כָּל הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם לא אָשִׂים עָלֶיךָ" (שם טו, כו). וּבְחֶמְלָתו עֲלֵיהֶם כְּשֶׁיִּהְיֶה הָרב מֵהֶם לְרָצון לְפָנָיו אָמַר לְעורֵר הַיְחִידִים מֵהֶם, רִאשׁונָה בְּנִגְעֵי בְגָדִים, אֲשֶׁר עֲלֵיהֶם בָּאָה הַקַּבָּלָה שֶׁאֵין בִּגְדֵי גויִם מְטַמְּאִים בִּנְגָעִים, וּכְשֶׁלּא יַסְפִּיק זֶה יְעורְרָם בְּנִגְעֵי בָתִּים, אֲשֶׁר בָּהֶם גַּם כֵּן לא יָבא נֶגַע צָרַעַת בַּטֶּבַע כְּלָל. וְלָזֶה רָאוּי שֶׁלּא יִהְיוּ בִּגְדֵי גויִם וְלא בָּתֵּיהֶם מְטַמְּאִים בִּנְגָעִים, כְּמו שֶׁקִּבְּלוּ הֵם ז"ל. וְכַאֲשֶׁר לא עָלוּ הַדּורות לְמַדְרֵגָה רְאוּיָה לְחֶמְלָה זו, אֵין זִכָּרון לָרִאשׁונִים שֶׁנִּמְצְאוּ לְעולָם נִגְעֵי בָתִּים, עַד שֶׁאָמְרוּ קְצָתָם ז"ל שֶׁלּא הָיוּ לְעולָם.

ומשמע לכאורה שהוא לומד, שהיו גם היו נגעים בבתים, אלא שהדורות שלא זכו לחמלה זו שכחו את מה שהיה בדורות הראשונים, עד שאמרו קצתם שלא היו מעולם....(וטעו לכאורה מחמת השכחה...)

[מיללער]

הדברים מיוסדים על דברי הרמב"ם (טומאת צרעת פרק טז הלכה י):

הצרעת הוא שם האמור בשותפות כולל עניינים הרבה שאין דומין זה לזה, שהרי לובן עור האדם קרוי צרעת, ונפילת קצת שיער הראש או הזקן קרוי צרעת, ושינוי עין הבגדים או הבתים קרוי צרעת, וזה השינוי האמור בבגדים ובבתים שקראתו תורה צרעת בשותפות השם אינו ממנהגו של עולם אלא אות ופלא היה בישראל כדי להזהירן מלשון הרע, שהמספר בלשון הרע משתנות קירות ביתו, אם חזר בו יטהר הבית, אם עמד ברשעו עד שהותץ הבית משתנין כלי העור שבביתו שהוא יושב ושוכב עליהן, אם חזר בו יטהרו, ואם עמד ברשעו עד שישרפו משתנין הבגדים שעליו, אם חזר בו יטהרו ואם עמד ברשעו עד שישרפו משתנה עורו ויצטרע ויהיה מובדל ומפורסם לבדו עד שלא יתעסק בשיחת הרשעים שהוא הליצנות ולשון הרע.

הרי שנגעי בגדים ובתים אינם ככל עונש שהוא השגחת ה' להעניש החוטא בדרכי הטבע, אלא "אינם ממנהגו של עולם אלא אות ופלא בישראל".

וכבר האריך בזה גם הרמב"ן עה"ת (בפרשת תזריע, ויקרא יג, מז) וכתב שבין נגעי בגדים ובין נגעי בתים אינם בטבע כלל ולא הווה בעולם "אבל בהיות ישראל שלמים לה' יהי' רוח השם עליהם תמיד להעמיד גופם ובגדיהם במראה טוב, וכאשר יקרה באחד מהם חטא ועון יתהוה כיעור בבשרו או בבגדו או בביתו להראות כי השם סר צלו מעליו" עיי"ש שהאריך.


בלמדינו עכשיו הגמרא בסנהדרין הנ"לנתקשינו גם אנו בהקושיא שהביא מעלתו לעיל בשם הגראי"ל שטיינמן זצ"ל - האם הובא בעלון הנ"ל גם תירוץ על הקושיא מהגאון בעל אילת השחר?

האם הקושיא לא נתקשו בה עוד מפרשי הש"ס?

[מקדש מלך]

נידון בפורום בכמה מקומות

viewtopic.php?f=46&t=45351&p=539096&hilit=%D7%91%D7%99%D7%AA+%D7%94%D7%9E%D7%A0%D7%95%D7%92%D7%A2#p539034

viewtopic.php?f=29&t=36507&p=404621&hilit=%D7%91%D7%99%D7%AA+%D7%94%D7%9E%D7%A0%D7%95%D7%92%D7%A2#p404621

[אראל]

הדברים מיוסדים על דברי הרמב"ם (טומאת צרעת פרק טז הלכה י):

הצרעת הוא שם האמור בשותפות כולל עניינים הרבה שאין דומין זה לזה, שהרי לובן עור האדם קרוי צרעת, ונפילת קצת שיער הראש או הזקן קרוי צרעת, ושינוי עין הבגדים או הבתים קרוי צרעת, וזה השינוי האמור בבגדים ובבתים שקראתו תורה צרעת בשותפות השם אינו ממנהגו של עולם אלא אות ופלא היה בישראל כדי להזהירן מלשון הרע, שהמספר בלשון הרע משתנות קירות ביתו, אם חזר בו יטהר הבית, אם עמד ברשעו עד שהותץ הבית משתנין כלי העור שבביתו שהוא יושב ושוכב עליהן, אם חזר בו יטהרו, ואם עמד ברשעו עד שישרפו משתנין הבגדים שעליו, אם חזר בו יטהרו ואם עמד ברשעו עד שישרפו משתנה עורו ויצטרע ויהיה מובדל ומפורסם לבדו עד שלא יתעסק בשיחת הרשעים שהוא הליצנות ולשון הרע.

הרי שנגעי בגדים ובתים אינם ככל עונש שהוא השגחת ה' להעניש החוטא בדרכי הטבע, אלא "אינם ממנהגו של עולם אלא אות ופלא בישראל".

וכבר האריך בזה גם הרמב"ן עה"ת (בפרשת תזריע, ויקרא יג, מז) וכתב שבין נגעי בגדים ובין נגעי בתים אינם בטבע כלל ולא הווה בעולם "אבל בהיות ישראל שלמים לה' יהי' רוח השם עליהם תמיד להעמיד גופם ובגדיהם במראה טוב, וכאשר יקרה באחד מהם חטא ועון יתהוה כיעור בבשרו או בבגדו או בביתו להראות כי השם סר צלו מעליו" עיי"ש שהאריך.?

ילה"ע מדברי הרמב"ן עצמו בפרשת סוטה, שלכאו' סיתראי נינהו
וז"ל, והנה אין בכל משפטי התורה דבר תלוי בנס זולתי הענין הזה, שהוא פלא ונס קבוע שיעשה בישראל בהיותם רובם עושים רצונו של מקום, כי חפץ למען צדקו ליסר הנשים שלא תעשינה כזמת יתר העמים, ולנקות ישראל מן הממזרות שיהיו ראויים להשרות שכינה בתוכם. ולפיכך פסק הענין הזה משעה שנתקלקלו בעבירות

[מקדש מלך]

בנגעים אין המצוה תלויה בנס, אלא שאם יהיה הנס אנו מצווים לעשות כך וכך על דרך הטבע.

מה שאין כן בסוטה שהמצוה עלינו היא לעשות את הנס, ואין כיוצא בו.

והחידוש הוא שהתבטל המצווה והשתנה הדין מכיון שאיננו ראוים לנס, ואיננו בודקים את הסוטה למרות שלכאורה מצוה וחיוב עלינו לבדוק. מה שאין כן בנגעים, אם איננו רואים נגע, אין שום מצווה לעשות, וה' הוא הטוב בעיניו יעשה האם להביא את הנגע או לא.

[אראל]

בנגעים אין המצוה תלויה בנס, אלא שאם יהיה הנס אנו מצווים לעשות כך וכך על דרך הטבע.

מה שאין כן בסוטה שהמצוה עלינו היא לעשות את הנס, ואין כיוצא בו.

והחידוש הוא שהתבטל המצווה והשתנה הדין מכיון שאיננו ראוים לנס, ואיננו בודקים את הסוטה למרות שלכאורה מצוה וחיוב עלינו לבדוק. מה שאין כן בנגעים, אם איננו רואים נגע, אין שום מצווה לעשות, וה' הוא הטוב בעיניו יעשה האם להביא את הנגע או לא.

קצת דחוק, כי בין כך ובין כך, הלא המצוה 'תלוי בנס', והחילוק הוא רק שבנגעים, צריך תחילה להתרחש הנס, ואח"כ קיום המצוה, ובסוטה להיפוך שתקדים תחילה קיום המצוה ואח"כ יתרחש הנס, וכי זה לא אותו דבר?,
והלא בפשטות הנקודה בד' הרמב"ן היא להדגיש היחודיית במצות סוטה, שלא שייך כלל קיום המצוה כי אם בצירוף אתערותא מלעילא, כשיתרחש הנס בבדיקת הסוטה, וא"כ אם נימא שענין הנגעים היא ניסיי, הלא גם למצות נגעים יש לה אותה היחידיית, שלא יתכן שיתקיים המצוה אא"כ יקדים לה התעוררות עליון באופן ניסיי חוץ לדרכי הטבע

[מקדש מלך]

הנקודה היא שיש לרמב"ן יסוד בכמה מקומות שהתורה לא "תסמוך" במצוות על הנס, ותמיד אנו מחויבים לעשות הכל על פי טבע, ולא לסמוך על הנס.
ובסוטה הוא חידוש שאנחנו כן סומכים על הנס.
אבל בנגעים, איזה "סמיכה" על הנס יש כאן? אם לא יהיה הנס, לא יקרה כלום ואין שום מצוה, ולא שייך כאן סמיכה על הנס.