מצוה שכלית בציווי השי"ת

[גלילי]

מהו המקור לקיים מצוה שכלית מחמת ציווי ה' ית',
וכנאמר לגבי כיבוד אב ואם 'כאשר ציוך' וכדו'.

[יאיר]

לא יודע אם התכוונת לזה אבל אולי..

[זקן ששכח]

דומה כי הספרא אינו משקף את המצוות השכליות, שלא בהם עסק ולא אותם נקט כדוגמא.
אולם אפילו מסברא יש לקיים המצוות משום ציוויו יתברך. הן בכדי שיהיו מצוה - מסופר על החפץ חיים ששאל את חתנו אחרי ששילם לעגלון אודות מעשהו, והסביר שאם היה מתבונן וחושב לקיים 'ביומו תתן שכרו' וכו' היה מקיים מצוה, אבל כיון שלא חשב - לא קיים. כך זה במצוה שכלית, שלבו נוטה לעשות זאת.
יתר על כן, כאשר מקיים המצוה מפאת הבנתו, לא ימלט שהבנתו תשתנה, כי השוחד יעוור עיניו, ואין צריך לדוגמאות. משא"כ כשמקיים מפאת ציווי הבורא אז יקיים בכל מקרה.

[ישראל הר כסף]

בטח אתה מחפש מקורות יותר קדומים, אבל כ"א מקרב משהו, אז הנה לך אור החיים פרשת כי תשא "ואומרו לעשות את השבת לשלול הכוונה כחפץ מצות השבת למרגוע הגוף ולעונג אשר יתענג אלא לצד עשית מצות השבת ולא לתכלית המורגשות".

(ובמאמר המוסגר- בכדי לא להטות את נושא האשכול, יש בדברי רבותינו גם הפוך, שדבר שהשכל מחייבו לא צריך תורה לחייבו, ולדוגמא הק' הר"ן

אב.PNG (114 KiB) נצפה 5513 פעמים

עוד מצינו בשו"ת אבני נזר (חו"מ סי' ל"ב) "אשר נסתפק אם התקנה שלא יקנה הוא דווקא אם יש למחזיק ג"כ מעות לקנות. פשוט שאין חילוק. בין כך ובין כך אפילו אם לא נתפשטה התקנה במדינתנו לא טוב עשה הקונה בתוך עמיו. כי הדבר שהשכל מחייבו שלא לעשות ככה. שמעתי מפה מרן כ"ק הרי"ם זצללה"ה מגור פירוש המשנה (ב"מ מד ע"א) מי שפרע מדור המבול כו' כי המה לא הי' להם תורה ואעפ"כ נענשו יען עשו דבר שהשכל מחייב שהם מעשים מתועבים. על כן אף שמן הדין יכול לחזור הדבר מובן מעצמו שהוא עולה. וכן אני אומר בזה אף אם לא היתה התקנה מתפשטת בזמנינו. ושורת הדין כבר כתבתי הנלפע"ד".

וכן בר' ירוחם ממיר ראיתי פעם שביאר בדברי הארחות חיים לרא"ש שמבאר את גנות המידות הרעות בגלל סיבות חברתיות וכד' ולמשל- אל תכעס כי אז ירחקו ממך בנ"א, ולמה לא הביא חז"לים שדברו בגנות הכעס למשל בצורה חריפה? ותי' שדבר שהשכל מחייבו אי"צ להגיע לחז"ל שזה שייך ללימוד הדבר, אבל בעבודה למעשה השכל הוא המדריך את האדם.

[גלילי]

תודה לכל המשיבים,
אני מחפש באמת כדוגמת כיבוד הורים, או כדוגמת האור החיים הק' מצוות השבת.
מצוות שאפשר לקיימם מצד שכלו, ועם כל זה מוטל לקיים עבור ציווי השי"ת.

[מרחביה]

הידוע במקורות הוא מסתמא הרמב"ם על מצוות בני-נח, סוף פרק ח' ממלכים.

[גלילי]

אגב, הנצי"ב בהעמק דבר פר' יתרו מביא נפ"מ מעניין לגבי בן גר ואמו ישראלית, שעפ"י דין תורה יתחייב יותר בכבוד אמו, משא"כ עפ"י השכל.

[זקן ששכח]

אם זו הכוונה, אעתיק לרש"י שהוא מוקדם 'מעט' לאוה"ח.

רש"י ויקרא פרק כה פסוק ב שבת לה' - לשם ה' כשם שנאמר בשבת בראשית.
כלומר, הן שמיטה והן כל שבת עשה אותם לשם ה' ולא לשם מנוחה. אולם לעצמי מסתפק אני האם שבת מוגדרת כמצוה שהשכל מחייבה. וכי השכל מחייב לנוח בשבת? אם כבר, השכל מחייב לנוח בכל יום.

[ישראל הר כסף]

אם כבר, השכל מחייב לנוח בכל יום.

חמדת לצון? הרגש מחייב לנוח ח"ו לא השכל, אדרבה גוי ששבת חייב מיתה, כיוון שלא לתוהו בראה לשבת יצרה, והשכל מחייב שאדם יעבוד תמיד כי מנוחה היא חורבנו של עולם.

[יצג]

הענין ארוך, אבל הנה לפניך שלשה מקורות, שנים לצד אחד והשלישי אולי לא: חיי אדם כלל סח, הסכמת הנצי"ב לאהבת חסד, ושמונה פרקים לרמב"ם פרק ששי.

[גלילי]

ראשית, אודה לכל המשתתפים.

אם זו הכוונה, אעתיק לרש"י שהוא מוקדם 'מעט' לאוה"ח.

רש"י ויקרא פרק כה פסוק ב שבת לה' - לשם ה' כשם שנאמר בשבת בראשית.
כלומר, הן שמיטה והן כל שבת עשה אותם לשם ה' ולא לשם מנוחה. אולם לעצמי מסתפק אני האם שבת מוגדרת כמצוה שהשכל מחייבה. וכי השכל מחייב לנוח בשבת? אם כבר, השכל מחייב לנוח בכל יום.

יפה פירשת דברי רש"י, וכ"כ החזקוני: שבת לה' פרש"י לשם ה' כלומר לא תהא כוונתך להובירה כדי לטייבה אלא כדי לעשות מצות הקב"ה. ע"כ.

אבל זה קצת שונה, ובעצם אתה מחדד את מה שחיפשתי, באור החיים ומוקדם ממנו ברש"י מלמדנו שלא לעשות מצוות ה' בתור מצוות שכליות, כלומר לשם הנאת גופינו והבנת שכלינו.
אבל עדיין אין לנו מקור שמצוה שכלית, שגם ללא ציווי הבורא ית' היו מקיימים, שצריך לקיימם דווקא עפ"י ציווי ה', ולא עפ"י שכלו.
ראיתי כמה ספרים שמשתמשים ברמב"ם שהביא מרחביה (לעיל) בהל' מלכים פרק ח :
כל המקבל שבע מצות ונזהר לעשותן הרי זה מחסידי אומות העולם, ויש לו חלק לעולם הבא, והוא שיקבל אותן ויעשה אותן מפני שצוה בהן הקב"ה בתורה והודיענו על ידי משה רבינו שבני נח מקודם נצטוו בהן, אבל אם עשאן מפני הכרע הדעת אין זה גר תושב ואינו מחסידי אומות העולם ולא מחכמיהם.

ויש המציינים לפירוש המשנה לרמב"ם מסכת חולין פרק ז

ושים לבך לכלל הגדול הזה המובא במשנה זו והוא אמרם מסיני נאסר, והוא, שאתה צריך לדעת שכל מה שאנו נזהרים ממנו או עושים אותו היום אין אנו עושים זאת אלא מפני צווי ה' על ידי משה, לא מפני שה' צוה בכך לנביאים שקדמוהו, דוגמא לכך, אין אנו אוכלים אבר מן החי לא מפני שה' אסר על בני נח אבר מן החי, אלא מפני שמשה אסר עלינו אבר מן החי במה שנצטווה בסיני שישאר אבר מן החי אסור. וכן אין אנו מלים בגלל שאברהם מל את עצמו ואנשי ביתו, אלא מפני שה' צונו על ידי משה להמול כמו שמל אברהם עליו השלום, וכן גיד הנשה אין אנו נמשכים בו אחרי אסור יעקב אבינו אלא צווי משה רבינו, הלא תראה אמרם שש מאות ושלש עשרה מצות נאמרו לו למשה בסיני, וכל אלה מכלל המצות. ע"כ.


ומהרמב"ם בשמונה פרקים לא הצלחתי לירד לעומק הדברים, אך האם יש שם מקור לקושייתי?

והקדמת הנצי"ב, אכן ציינתי לעיל מחידושיו על התורה הנפ"מ בבן גוי וישראלית.

וליבי נמשך לע"ע להרמב"ם מלכים שכתב עליו הכסף משנה "נראה לי שרבינו אומר כך מסברא דנפשיה ונכוחה היא".
ואם תמצאו מקור נוסף מחז"ל או מהראשונים, אנא תודיעוני.

[יצג]

הציטוט משמונה פרקים הוא שבמצוות שכליות לא נאמר "אפשי לעשות כן", אלא להיפך.
ראה עוד בשו"ת שרידי אש ח"ב סי' מו (במהדורה החדשה ח"א סי' סא):
...
בפורים זה הרהרתי בקושית האחרונים: למה אין מברכין על משלוח מנות, לפי טעם הרשב"א שאין מברכין על הצדקה שמא לא יקבל, והרי גבי מ"מ יוצאין אף אם אינו מקבל, כמו שכתב הרמ"א או"ח סי' תרצ"ה סע' ד' (והפר"ח חולק עליו). ובאמת נראה שאין כוונת הרשב"א דאיכא למיחש שמא לא יקבל ותהא ברכתו לבטלה, דמה יאמר למי שנותן לעני המבקש נדבה? אלא כוונתו, שאין מברכין על מצוה שאינה תלויה בעושה המצוה לבדו אלא גם באחר. ואפשר שמטעם זה אין מברכין על נתינת תרומה לכהן, אף שגם הנתינה היא מצוה כמו ההפרשה שעליה מברכין.

ועוד נ"ל, שמשלוח מנות היא להרבות שלום ואהבה וריעות, כמו שכתב החת"ס באו"ח סי' קצ"ו. והנה אף שבכל המצות גדול המצווה ועושה ומברכין וציונו - במשלוח מנות טוב שיתן מרצונו החפשי, מתוך רגש של אהבה לאחיו העברי, ואם הוא נותן רק עפ"י צווי הוא מפחית מידת האהבה. וכן הדין בצדקה, שאם הוא נותן מתוך רחמנות או מתוך אהבת ישראל טוב יותר ממי שנותן מתוך צווי וכפיה. וראה מה שכתב הרמב"ם בשמונה פרקיו על מחלוקת הפילוסופים אם טוב יותר לעשות עפ"י צווי או עפ"י רצון פנימי והכרעת הרמב"ם בזה. ואפשר שמשום כך אין מברכין על כיבוד אב ואם.
...

[גלילי]

השפת אמת (משפטים תרל"ה) מציג הדברים בזוית מחודשת, ומעניין לראותם:

ScreenShot004.jpg (47.26 KiB) נצפה 5415 פעמים

ובבני בינה ציינו לדברי החידושי הרי"ם מספר הישר לר"ת:

ScreenShot002.jpg (82.77 KiB) נצפה 5415 פעמים

יצג, על מה שציטטת משו"ת שרידי אש יש הרחבת דברים בזה כאן: http://www.otzar.org/wotzar/Book.asp?60 ... S&page=512

[יצג]

יישר כח על הציון לבירורי חיים (שם הובא התירוץ מר"מ שטרנבוך), וכמדומני שלשון השרידי אש ברורה יותר.

אגב, עוד מקור, כעין הדברים שהבאת משפ"א, מחידושי הגרי"ז (סטנסיל) שיר השירים בשם הגר"ח מבריסק:

"... דהנה איתא בבראשית רבה (בריש) דהקב"ה הסתכל באוריתא וברא עלמא, ע"ש. ואמר הגר"ח זצ"ל. דהנה אנו רואים חוקי התורה איך שהם מתאימים להנהגת העולם, כמו לא תרצח, לא תגנב, והנה *רציחה* וגניבה הם חורבן העולם, כמו"כ מאכלות אסורות. הנה איתא ברמב"ם שהם מזיקים לבריאות האדם. ולכאורה הדבר הוא שמכיון שרציחה וגניבה הם חורבן העולם וכדומה, ולכן אסרה התורה לעשות כן, אבל האמת הוא להפך, שמצד הנהגת העולם היה יכול להיות ההיפך, שרציחה וגניבה הם יהיו קיום העולם ואך מפני שהקב"ה הסתכל בתורה, וחוק התורה הוא שדברים אלו אסורים המה, ברא כן העולם שהנהגתו היא שחורבן העולם יהיה אם ירצחו ויגנבו וכדומה."

[זקן ששכח]

אם כבר, השכל מחייב לנוח בכל יום.

חמדת לצון? הרגש מחייב לנוח ח"ו לא השכל, אדרבה גוי ששבת חייב מיתה, כיוון שלא לתוהו בראה לשבת יצרה, והשכל מחייב שאדם יעבוד תמיד כי מנוחה היא חורבנו של עולם.

מודה באשמה. אולם לא היו דברי אלא כתגובה למי שקדמני והביא את השבת כדוגמא למצוה שהשכל מחייבו ואעפ"כ יש לעשותה לכבוד שמו ית' ולא להנאת עצמו והבנתו.

[גלילי]

חושבני שמצאתי מקור נוסף, למצות כיבוד אב, מהרמב"ן (שמות כ יא):
כבד את אביך - הנה השלים כל מה שאנו חייבין בדברי הבורא בעצמו ובכבודו, וחזר לצוות אותנו בעניני הנבראים, והתחיל מן האב שהוא לתולדותיו כענין בורא משתתף ביצירה, כי השם אבינו הראשון, והמוליד אבינו האחרון, ולכך אמר במשנה תורה (דברים ה טו) כאשר צויתיך בכבודי כן אנכי מצוך בכבוד המשתתף עמי ביצירתך. ולא פירש הכתוב הכבוד, שהוא נלמד מן הכבוד הנאמר למעלה באב הראשון יתברך, שיודה בו שהוא אביו, ולא יכפור בו לאמר על אדם אחר שהוא אביו, ולא יעבדנו כבן לירושתו, או לענין אחר שיצפה ממנו, ולא ישא שם אביו וישבע בחיי אביו לשוא ולשקר. ויכנסו בכלל הכבוד דברים אחרים, כי בכל כבודו נצטווינו, ומפורשים הם בדברי רבותינו (קדושין לא ב), וכבר אמרו (שם ל ב) שהוקש כבודו לכבוד המקום. ע"כ.

ר"ל דאם מקיימו מצד השכל עובדו או עבור הכרת הטוב, או להנאתו, או לירושתו וכדו', ובא הכתוב לצוות בכבודו בלבד.
מה דעתכם?

[איש_ספר]

מן הסתם לא עיינתי טוב בנושא האשכול אחרת איך לא הובאו כאן דברי הגמ' בסנהדרין עו, א: המחזיר אבידה לעכו"ם עליו הכתוב אומר למען ספות הרוה את הצמאה לא יאבה ה' סלוח לו וכתב רש"י: השוה וחבר אבידת נכרי לישראל ומראה בעצמו שהשבת אבידה אינה חשובה לו מצות בוראו שאף לנכרי הוא עושה כן שלא נצטוה עליהם.

וקצת סיפורי צדיקים:

בהקדמת אור יה"ל מסופר שפעם ביקש ר' לייבצ'יק מבחור אם יכול להכין עבורו כוס תה, הבחור נזדרז מיד והפטיר, בודדאי הלא גדול שימושה יותר מלימודה, נזף בו ר' לייבצ'יק ואמר, יהודי זקן מבקש טובה, אי אפשר להעתר לו גם בלי 'גדול שימושה'...?!

בספר נסיך מלכות התורה על הגרש"ז ברוידא, מסופר שפעם שאל הגרש"ז ילד קטן שלמד אלו מציאות, מה ברצונך למצוא, מציאה עם סימן או בלי. הילד השיב, מציאה עם סימן, שאלו הגרש"ז מפני מה, השיבו הילד שכן מציאה עם סימן המאבד לא מתיאש ואפשר להחזיר לו ונמנע ממנו צער. אמר ר' ש"ז ב"ה שלא פשטה בן עקמומיות עדין, שמבין בשכל ישר שהשבת אבידה נועדה למנוע צער מן המאבד ולא להנות את המוצא במצוה השבת אבידה...

הגאון המנוח יד"נ ר' ברוך פינס שנלב"ע במבחר ימיו האריך בסוגיא רחבה זו בדברים יקרים ונעימים והמה בכתובים.

[גלילי]

מן הסתם לא עיינתי טוב בנושא האשכול אחרת איך לא הובאו כאן דברי הגמ' בסנהדרין עו, א: המחזיר אבידה לעכו"ם עליו הכתוב אומר למען ספות הרוה את הצמאה לא יאבה ה' סלוח לו וכתב רש"י: השוה וחבר אבידת נכרי לישראל ומראה בעצמו שהשבת אבידה אינה חשובה לו מצות בוראו שאף לנכרי הוא עושה כן שלא נצטוה עליהם.

וקצת סיפורי צדיקים:

בהקדמת אור יה"ל מסופר שפעם ביקש ר' לייבצ'יק מבחור אם יכול להכין עבורו כוס תה, הבחור נזדרז מיד והפטיר בודדאי הלא גדול שימושה יותר מלימודה, נזף בו ר' לייבצ'יק ואמר, יהודי זקן מבקש טובה, אי אפשר להעתר לו גם בלי 'גדול שימושה'...?!

בספר נסיך מלכות התורה על הגרש"ז ברוידא, מסופר שפעם שאל הגרש"ז ילד קטן שלמד אלו מציאות, מה ברצונך למצוא, מציאה עם סימן או בלי. השיב הילד מציאה עם סימן, שאלו הגרש"ז מפני מה, השיבו הילד שכן מציאה עם סימן המאבד לא מתיאש ואפשר להחזיר לו ונמנע ממנו צער, אמר ר' ש"ז ב"ה שלא פשטה בן עקמומיות עדין, שמבין בשכל ישר שהשבת אבידה נועדה למנוע צער מן המאבד ולא להנות את המוצא במצוה השבת אבידה...

הגאון המנוח יד"נ ר' ברוך פינס שנלב"ע במבחר ימיו האריך בסוגיא רחבה זו בדברים יקרים ונעימים והמה בכתובים.

ראיה יפה הינך מביא דמכלל לאו אתהשומע הן, שלפעמים האדם בקיום מעשה אחר, מראה שמקיים מצוות מצד שכלו ולא מצד ציווי הבורא. [ואולי להנצי"ב (המובא לעיל) הוא הדין בבן גוי ואמו ישראלית, ומכבד את אביו הגוי לפני אמו, יהיה כמו מחזיר אבידה לגוי].
והמה בכתובים, היכן?

[איש_ספר]

במחשב האישי שלו שבמרפסת הסלון.

[מרחביה]

בהקדמת אור יה"ל מסופר שפעם ביקש ר' לייבצ'יק מבחור אם יכול להכין עבורו כוס תה, הבחור נזדרז מיד והפטיר, בודדאי הלא גדול שימושה יותר מלימודה, נזף בו ר' לייבצ'יק ואמר, יהודי זקן מבקש טובה, אי אפשר להעתר לו גם בלי 'גדול שימושה'...?!

הבחור הוא ר"ש שבדרון זצ"ל.

[אהרן מאיר]

הובאו כאן דברי השרידי אש בענין. הרי הוא חולק בזה על חבר החדר שלו מסלבודקא (על חברות החדר מספר השרידי אש בחלק ה' של ספר תנועת המוסר מאת זקני הרב דב כץ) ר' זלמן דולינסקי כץ, שהיה אומר לשם ייחוד לפני כל מצוה, גם כזו שבין אדם לחבירו. עי' בתנועת המוסר הנ"ל, פרק ח' ליד הע' 13.