צופה_ומביט כתב:צופה_ומביט כתב:זה לשון הרמב"ם שם:
וחייב לשלש את זמן למידתו שליש בתורה שבכתב ושליש בתורה שבעל פה ושליש יבין וישכיל אחרית דבר מראשיתו ויוציא דבר מדבר וידמה דבר לדבר ויבין במדות שהתורה נדרשת בהן עד שידע היאך הוא עיקר המדות והיאך יוציא האסור והמותר וכיוצא בהן מדברים שלמד מפי השמועה וענין זה הוא הנקרא גמרא.
ועיקר הדברים מבוארים בהקדמת הרמב"ם לפיה"מ, שכל מצוה שניתנה למשה בפירושה ניתנה, וכשנכתבה התורה שבכתב נמסרה עם פירושה, סוכה - מהי סוכה, טוטפות - מהן טוטפות, וכן עזה"ד, וכן פירוש הפסוקים בדרך אחד של פשט [ועל זה נאמר שתרגום אונקלוס נמסר מסיני ע"מ למסרו לישראל כולם, והוא רק פן אחד משבעים פנים לתורה] - ופירוש זה הוא הנקרא "תורה שבעל פה". תורה ממש, שנמסרה למשה בעל פה ולא נכתבה. וכל דבר שלא נמסר למשה, אם מצד שהוא פרטים מתחדשים, אם מצד שבעים פנים לתורה, אותו מוציאים חכמי ישראל במידות שהתורה נדרשת בהן או בכל דרכי הלימוד.
וזהו מקביל בדיוק לג' חלקי התורה: מקרא, משנה, תלמוד. מקרא זו תורה שבכתב, משנה הן ההלכות הפסוקות בתורה שבעל פה, ותלמוד הוא הבנת דבר מתוך דבר במה שלא נתפרש בכתב ולא נמסר כצורתו בעל פה. [ואם יילמד דבר בתלמוד ויוכרע דינו בסנהדרין שעמדו למניין - יהפוך דין זה אצל הדורות הבאים למשנה, כי אליהם כבר מגיע הדבר כהלכה קבועה ופסוקה].
ומעתה אין שום הבדל בשם "תלמוד" בין הוצאת דבר מתוך דבר במה שלא נתפרש במשנה או במה שלא נתפרש במקרא. כל "עמל התורה לפרש דקדוקי" מה שלא נתפרש להדיא, אלא צריך להוציאו מתוך מה שלפנינו - הוא נקרא תלמוד.
כנלענ"ד.
שאלה:הלכות שחיטה שהביא אלדד הדני תואמות למסקנת ההלכה בש"ס בבלי. אבל הוא אומר את הכל מפי משה מפי הגבורה. איך מתאים עם דברי הרמב"ם שמחלוקות לא נוצרו משכחת דברי משה, אלא הכל על דינים מחודשים שלא שמעו ממשה, וכשלא שימשו כל הצורך השתנו דרכי הדרש מזה לזה והוציאו דינים מחולקים מתוך הידוע, אבל אין דינים מפי משה שנשתכחו. א"כ איך יתכן שלאלדד הדני יש הלכות מפי משה מפי הגבורה - שבתלמוד בבלי הוציאו אותם בדרכים מחודשות, או שנחלקו בהן, אף אם ההלכה תואמת למה שאמר אלדד.
ואולי כל ההלכות שאמר אינן כאלה אלא מוסכמות בלי חולק, ומה שהוציאו אותן בש"ס מלימודים הוא ע"ד שכתב שם הרמב"ם בנוגע להלכות כאלה שהיה לחז"ל עניין להסמיכן על תורה שבכתב?
אשמח להבהרה מהיודעים. תודה רבה.
רס"ג אכן סובר (דלא כרמב"ם) שרוב ככל ההלכות שבתלמוד השייכות למצוות השמעיות הם קבלה מסיני. וזה מתאים למה שאמר אלדד הדני. ולשאלתך על המחלוקות שבתלמוד, כבר תירץ זאת רס"ג לשיטתו, בהקדמת פירושו לבראשית, וז"ל:
כל זמן שהיו בני ישראל בדעה אחת בארץ הנבחרת, היו המלך והכהנים שומרים בזכרונם מסורות אלה, ובפרט בתקופת הנביאים. וכשגלינו גלות ראשונה ופסקה הנבואה, יראו החכמים שמא תישכח התורה שבעל פה ונתנו דעתם עליה וקבעוה בכתב וקראוה משנה. והשאירו את הענפים תוך תקוה שישמרו אותם בזכרונם מאחר שכבר קבעו את עיקרי הענינים בכתב, וכך היה, ולא פסקה שמירת התולדות בזכרון עד שגלינו גלות שניה ונתפזרו פזור יותר רב מבראשונה, וחששו התלמידים שמא ישכחו את הדברים שקודמיהם לא קבעו בכתב, ונתנו דעתם גם על אלה וכתבום וקראום תלמוד.
ואם ישאל השואל כיצד יחסו מאמרים שבתוכם, כלומר, שבמשנה ובתלמוד, ליחידים? נאמר, מפני שהיחידים הללו עוררו את תשומת לב העדה לדברים אלה. ומפני שהם הזכירו אותם, נקראו הדברים על שמם, ולא מפני שחידשו אותם, וכן יחסה התורה פרשת "כל דבר אשר יבוא באש" לאלעזר מפני שהוא הזכיר אותה, לא מפני שהוא חידשה.
ואם ישאל אדם, כיצד נכנסו לתוך המשנה והתלמוד מחלוקות בין בעלי הקבלה? נאמר, אין אלה מחלוקות באמת, אלא נראות כמחלוקת בתחילת הגעת הדברים לשומע. ולאמיתו של דבר (המחלוקות שבתלמוד) הן משלושה סוגים: א. חכם הראה את עצמו כחולק על חברו והקניטו כדי שיוודע לו על ידי כך טיב דעתו (של חבירו), וכמו שהראה משה את עצמו ככועס על אהרן ובניו ששרפו את שעיר החטאת, כדי שיגלו לו את דעתם הם, כי משה לא האמין ששרפו (את שעיר החטאת) מחסרון ידיעה. ב. הדבר נשמע מפי הנביא בשני אופנים שונים: באופן אחד הוא מותר ובשני אסור. וקדם אחד מן החכמים והזכיר את האופן המותר ובא השני והזכיר את האסור. ודברי שניהם צודקים, כי הדבר ההוא אמנם מותר באופן אחד ואסור באופן אחר. ודוגמה לזה מה שאמר הכתוב: לא תשחית את עצה, ואמר: רק עץ אשר תדע וגו'. ואמר: בת כהן כל תהיה לאיש זר, לא תאכל, ואחרי כן נאמר: ובת כהן כי תהיה אלמנה, מלחם אביה תאכל, ואין הבדל (בין המקרים) שבהם הכתוב המכריע בין שני הפסוקים המקבילים קרוב אליהם, ובין המקרים שהוא רחוק מהם מרחק פסוקים ומתברר אחר כך, ג. אחד מן החכמים שמע דבר חלקי ודימה בנפשו שהוא שלם. ואחרים שמעו סופו של דבר. וכשהזכיר הראשון מה שעלה על דעתו, טענו נגדו ואמרו: אנו שמענו סופו של דבר והוא מצמצם את שמועתך אתה. ודוגמה לכך, אדם קורא בחומש השלישי שבתורה, ובגד כלאים שעטנז, והוא סובר שזה כולל הכל וכשהוא אומר דבר זה לפני מי שקרא את כל התורה, הלה מודיעו שהכתוב צמצם את הכלל בחלק החמישי ועשאו פרט, כאמור, צמר ופשתים, וכן כל כיוצא בזה.
עכ"ל.
ולענין הדרכים שבהם הוציאו בתלמוד את ההלכות המקובלות, גם בזה דעת רס"ג שלא הוציאו את ההלכות בדרכים ההם, אלא מצאו שההלכות המקובלות תואמות לדרכים אלו. וכך כתב בהקדמה לפירושו על י"ג מידות (נדפס במאמר של שטמפפר על פירוש רס"ג לי"ג מידות):
והרי התברר ממה שאמרנו כאן, שחז"ל לא רשמו את י"ג המידות האלה מפני שמהן למדו [את ההלכות], אלא מפני שמצאו שההלכות שבידיהם [מן הקבלה] מתאימות לי"ג מידות אלה. אבל יסוד ההלכות אינו במידות.
וכגון זה אנו אומרים על המסורת של המקרא, התבוננו במקרא ומצאנו י' פעמים 'תיעשה', וט' 'בטוב', וח' 'בבבל'. ואין המספרים האלה מחמת המסורת, אלא המסורת מנתה ומצאה שהם כך. וכמו כך דייקו חכמי הדקדוק וזולתם ומצאו דברים וחילקו אותם לסוגים [...] וכך רשמו חכמינו את י"ג המידות האלה על פי מה שהבחינו תוך כדי התבוננות בדרכי ההלכה.