מצוה מאוד מפורסמת - שדוחה את החמורות ונדחית בקלות , מת מצוה.
כך עולה מלימוד פרטיה - שמחודשים וטעונים הסבר.
גורנישט - וגם על המהומה על לא מאומה.
כי תצא כא,כג.
לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ עַל הָעֵץ כִּי קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ בַּיּוֹם הַהוּא כִּי קִלְלַת אֱלֹהִים תָּלוּי וְלֹא תְטַמֵּא אֶת אַדְמָתְךָ אֲשֶׁר השם אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה. (דברים כא, כג)
א.
מת מצוה - מה מקור השם ?
לרמבם בספר המצוות, עשה רלא -
..לקבור את התלוי ביום תלייתו, וכן את כל המתים היא שצונו לקבור הרוגי בית דין ביום שנהרגו, והוא אמרו יתעלה "כי קבור תקברנו ביום ההוא" (דברים כא, כג).
ולשון ספרי "כי קבור תקברנו" מצות עשה והוא הדין בשאר מתים, רוצה לומר שנקבור כל מתי ישראל ביום מותם.
"ולכן המת שאין לו מי שיתעסק בקבורתו נקרא מת מצוה,"
כלומר המת שמצוה על כל אדם לקברו באמרו "קבור תקברנו".
אגב - עצם דין זה שכהן מיטמא לאשתו -הוא שעשאוה לו כמת מצווה ]
ובחינוך תקלז -
מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (סנהדרין מו.) שאין מצוה זו בנתלה לבד, אלא אף כל הרוגי בית דין מצוה לקברם ביום הריגתם, גם בכלל המצוה לקבר כל מת מישראל ביום מותו,
ומפני כן יקראו זכרונם לברכה המת, שאין לו מי שיתעסק בקבורתו מת מצוה,
כלומר שמצוה על הכל, לקברו מצד הצווי הזה.
ב.
לכולם או רק למתי ישראל ?
לחינוך החיוב מהתורה הוא רק לישראל -
..נוהגת מצוה זו לענין הרוגי בית דין בזמן שנוהג דיני נפשות, ולענין שאר מתי ישראל בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות, שמצוה לקברם ביום מיתה.
ובחזל- "ת"ר מפרנסים עניי נכרים עם עניי ישראל ומבקרין חולי נכרים עם חולי ישראל
וקוברין מתי נכרים עם מתי ישראל מפני דרכי שלום".
הרי רואים כאן שכל הטעם לקבורת גוים זה רק משום דרכי שלום, ואין בזה ל"ת של "לא תלין". [גיטין סא,א.]
ואולם - לפי הרמב"ן [ראה להלן] לדעה אחת , לפחות בארץ ישראל יש חיוב לקבור גם את הגוים,
ואפשר לדחוק שהברייתא מדברת בחו"ל.
ואולי אפשר לומר שאינו מדובר פה על מת נכרי שאין לו קוברים, יש לו נכרים שיטפלו בקבורתו, מפני דרכי שלום צריך שהיהודים יסייעו בקבורתו.
ג.
מצווה התלויה בארץ - או גם בחו"ל ?
שהציווי ולא תטמא את אדמתך - זה רק בארץ ישראל, ובחוצה לארץ אינו מצוה לקבור העכו"ם אלא מפני דרכי שלום, וראיתי שרמב"ן נסתפק בזה. (דברים כא כג).
שהרמבן סובר שיש כאן עוד ל"ת והוא " ולא תטמא את אדמתך ", שאין זה טעם, אלא איסור נוסף, והכוונה שיש עוד איסור להלין את המת בארץ ישראל משום טומאת הארץ.
והוא מסביר שזה הטעם שיהושע ציוה להוריד את מלכי כנען שתלה ולא להלין אותם תלויים. ז"א לפי הרמב"ן יש ל"ת שלא להשאיר גוי בלי קבורה בא"י, וזה הל"ת של "לא תטמא את אדמתך".
והגרי"פ, בספר המצות לרס"ג, חלק ב', ל"ת קי"ד: מסביר שלפי הרמב"ן ב " ולא תטמא את אדמתך " יש איסור נוסף של "לא תלין" שזה בארץ ישראל, דהיינו בארץ ישראל עובר בשני לאוין [ ועשה אחד] כשמלין את המת.
ד.
דוחה את החמורות - ואינו דוחה את הדרבנן !
מצוה שדוחה את הפסח ואת ברית המילה מצוות עשה שביטולן גורם לעונש כרת החמור, הותרו לצורך קבורת מת מצווה.וכן הותרה טומאת נזיר וטומאת כהן למתים גם לכה"ג - אך אינה דוחה חילול שבת אפילו ע"י גוי.
ובשוע סימן שעד,א: טומאת כהן למת מצוה,
ומצוה זו דוחה עשה ול"ת בקום ועשה. בלא תעשה - שנאמר: אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים וגו' לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו , ונאמר: לֹא יִטַּמָּא בַּעַל בְּעַמָּיו לְהֵחַלּוֹ (ויקרא כא ד. רמב"ם גזלה ואבדה שם); בעשה - שנאמר: קְדֹשִׁים יִהְיוּ (ויקרא שם ו.
ובשבת - תקכו ,ג. במשנה ברורה-
(יז) אפילו להוציאו על ידיהם ולהניחו בכוך - אע"ג דאינו אלא טלטול על ידי נכרי לא רצו להתיר משום כבוד המת דאדרבא כבוד המת הוא שלא יתחלל שבת ויוהכ"פ דחמירי על ידו .
ואיסורי דרבנן במוקצה כגון טלטול עיין שם הותרו מפני כבוד המת.
ה.
מפורסם ולא מפורש.
מת מצווה - איננו מוזכר בתנך.
מצוות מת מצווה אינה מופיעה כמצווה מיוחדת על כל פרטיה הנל, אלא היא חלק מאיסור כללי ורחב הדן בהלנת המת.
- ובספר המצוות עשה רלא -
שנצטוינו לקבור הרוגי בית דין ביום הריגתם, והוא אמרו יתעלה 'כי קבור תקברנו ביום ההוא' )דברים כא,כג(. ולשון ספרי 'כי קבור תקברנו' - מצות עשה. וכך הוא הדין בשאר המתים. כלומר שיקבר כל מת מישראל ביום מותו. ולפיכך, קוראים את המת שאין לו מי שיתעסק בקבורתו מת מצוה ענינו - המת שמצוה על כל אחד לקברו, לפי שאמר יתעלה 'כי קבור תקברנו'.
וכן הובא גם בחינוך.
.
ו.
שבעעס - אסור !
שהרי הגמרא בסנהדרין לה ע"ב
..יָכוֹל כְּשֵׁם שֶׁאֵינוֹ מִטַּמֵּא לַאֲחוֹתוֹ כָּךְ אֵינוֹ מִטַּמֵּא לְמֵת מִצְוָה תַּלְמוּד לוֹמַר וּלְאַחֹתוֹ לַאֲחוֹתוֹ הוּא דְּאֵינוֹ מִטַּמֵּא אֲבָל מִטַּמֵּא לְמֵת מִצְוָה
שַׁבָּת שֶׁנִּידְחֵת מִפְּנֵי עֲבוֹדָה אֵינוֹ דִּין שֶׁתְּהֵא קְבוּרַת מֵת מִצְוָה דּוֹחָה אוֹתָהּ.
אֲמַר לֵיהּ רְצִיחָה תּוֹכִיחַ שֶׁדּוֹחָה אֶת הָעֲבוֹדָה וְאֵינָהּ דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת...
ונפסק כך בשוע תקכו ,ח,
בשבת וביום הכפורים לא יתעסקו בו [במת] כלל אפילו על ידי עממין אפילו להוציאו על ידיהם ולהניחו בכוך (פירוש בחפירה) העשויה מאתמול:
ולמה ?
ו.
יש הסבר לדבר ?
והתקשו המפרשים בהסבר העניין.
ואמנם טיבו של היתר זה של מת מצווה לעניין איסור הטומאה שנוי במחלוקת בין הראשונים במסכת ברכות,
הדיון נסוב סביב סוגיית "גדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה".
רש"י (ברכות כ ע"א ד"ה שב) הסביר:
"טומאת גופיה שהותרה לכהן ולנזיר ליטמא למת מצוה... לאו כבוד הבריות הוא דדחי לא תעשה דידה, דמעיקרא כשנכתב לא תעשה דטומאה לא על מת מצוה נכתב, כשם שלא נכתב על הקרובים".
על פי הבנה זו, התורה מראש הוציאה את הטומאה למת מצווה מאיסור הטומאה של הכוהנים.
ואולם בעלי התוספות שם חלקו על רש"י, ולדעתם איסורי הטומאה של נזיר וכוהן חמורים פחות מאיסורים אחרים בתורה, ולכן כבוד הבריות גובר עליהם ודוחה אותם, אך טומאה למת מצווה לא הוצאה מן האיסור המקורי.
ראינו שבטומאת מת מצוה -אם דחויה או הותרה נחלקו רש"י ותוספות (ברכות כ/א) אם מה שכהן מיטמא למת מצווה זוהי 'הותרה', או 'דחויה' בלבד. ולשיטת התוס יש להבין מדוע איסור שבת ואפילו דרבנן - גובר עליו.
והגר"ז סורוצקין זצ"ל, בספרו אזנים לתורה (אמור), תולה את מחלוקתם במחלוקת מדרשים; בפרשת טומאת כהנים נאמר (ויקרא כא/א):
"וַיּאמֶר ה' אֶלׁ מֹשֶה אֱמֹר אֶל הַכּהֲנים בנֵי אַהֲרֹן וְאָמורְ ת אֲלֵהֶם לנֶפׁש לֹא יִטמא בעַמיו .
ובמדרש איכה דרשו שאמירה ראשונה באה לאסור טומאת מת והשנייה .להתיר.מת מצווה,
ואילו במדרש ויקרא רבה דרשו זאת להיפך. בכך, איפוא, נחלקו:
* אם מלכתחילה נאסר הכל ושוב הותר האיסור למת מצווה,
* או שהאמירה הראשונה התירה טומאת מת מצווה,שלא נאסרה כלל באמירה שלאחריה.
דברי קבלה-
וברמבם פרק ג אבלות מנמק זאת ב "הלכה מפי הקבלה".
..כוהן שפגע במת מצוה בדרך, הרי זה מיטמא לו: אפילו כוהן גדול, חייב להיטמא לו ולקוברו. ואיזה הוא מת מצוה--זה אחד מישראל שהיה מושלך בדרך, ואין לו קוברים. ודבר זה, הלכה מפי הקבלה."
וכן במשנה תורה, הלכות נזירות ז׳:י״ב
וְכֵיצַד הוּא מֻתָּר בְּטֻמְאַת מֵת מִצְוָה. הָיָה מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ וּפָגַע בְּמֵת שֶׁאֵין שָׁם מִי שֶׁיִּקְבְּרֶנּוּ הֲרֵי זֶה מִטַּמֵּא לוֹ וְקוֹבְרוֹ.
וּדְבָרִים אֵלּוּ דִּבְרֵי קַבָּלָה הֵן:
ז.
מצוה התלויה בארץ ?
ולא תטמא את אדמתך - זה רק בארץ ישראל, ובחוצה לארץ אינו מצוה לקבור העכו"ם אלא מפני דרכי שלום, וראיתי שרמב"ן נסתפק בזה. (דברים כא כג).
שהרמבן סובר שיש כאן עוד ל"ת והוא " ולא תטמא את אדמתך ", שאין זה טעם, אלא איסור נוסף, והכוונה שיש עוד איסור להלין את המת בארץ ישראל משום טומאת הארץ.
.. והוא מסביר שזה הטעם שיהושע ציוה להוריד את מלכי כנען שתלה ולא להלין אותם תלויים. ז"א לפי הרמב"ן יש ל"ת שלא להשאיר גוי בלי קבורה, וזה הל"ת של "לא תטמא את אדמתך".
הגרי"פרלא, בספר המצות לרס"ג, חלק ב', ל"ת קי"ד: מסביר שלפי הרמב"ן ב " ולא תטמא את אדמתך " יש איסור נוסף של "לא תלין" שזה בארץ ישראל, דהיינו בארץ ישראל עובר בשני לאוין [ +עשה] כשמלין את המת.
ח.
יום או לילה ?
הלילה לפני היום כמו בכל המצוות , או היום והלילה שאחריו כמו בשריפת אימורים ואכילת קדשים ?
הבעייה עולה מהפסוק עצמו "לא תָלִין נִבְלָתוֹ עַל הָעֵץ כִּי קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ בַּיּוֹם הַהוּא"
לפי החינוך נראה שיש לקברו ביום.
" שמצוה לקברם ביום מיתה. והעובר על זה והלין את המת שלא לכבודו בטל עשה זה,
ומצינו בזה שלוש דעות:
1. [bהמנחת חינוך[/b] שחלות העשה לקברו היא ביום.
וחלות הל"ת לא תלין עובר עליו עם עלות השחר [ פיצול זמני החיוב]
2. הגינת וורדים -שלא תלין כאן איננו שעבר כל זמן הלילה , אלא במשמעות של כניסת זמן הלילה . ולכן שתי המצוות :לא תלין -וביום " חלים עיחד עם שקיעת החמה.
3. דעת האבני נזר - ששתיהן חלות עם עלות השחר . ו"תקברנו ביום" הוא היוםוהלילה שאחריו כמו קרבנות.
[b][u]ט. דאורייתא או דרבנן
קבורת מת רגיל היא מצווה דאורייתא או רק דרבנן ?
אך יש דעה בחזל -
"..ואם לן עובר עליו בלא תעשה, שנאמר לא תלין נבלתו על העץ כי קבר תקברנו.., מכאן למלין את מתו שעובר בלא תעשה, איכא דאמרי אמר רבי יוחנן משום ר"ש בן יוחי רמז לקבורה מן התורה מניין, תלמוד לומר כי קבר תקברנו, מכאן רמז לקבורה מן התורה...[ סנהדרין נו]
וכן ברמב"ם אבילות י"ד, א':
מ"ע של דבריהם לבקר חולים. ולנחם אבלים. ולהוציא המת. ולהכניס הכלה וללוות האורחים. ולהתעסק בכל צרכי הקבורה. לשאת על הכתף. ולילך לפניו ולספוד ולחפור ולקבור...ואלו הן גמ"ח שבגופו שאין להם שיעור.
אע"פ שכל מצות אלו מדבריהם הרי הן בכלל "ואהבת לרעך כמוך". כל הדברים שאתה רוצה שיעשו לך אחרים. עשה אתה אותן לאחיך בתורה ובמצות.
כאן לכאורה כותב הרמב"ם שקבורת המת היא מ"ע מדבריהם. והמפרשים דנו ועסקו בכך.
אך לחינוך שכתב נראה "גם בכלל המצוה לקבר כל מת מישראל ביום מותו, ". היינו מהתורה לכל ישראל. כמשתמע במפורש מהרמבם בסה"מ .
י .
שתיים או שלוש מצוות ?
מהפסוק ”לֹא-תָלִין נִבְלָתוֹ עַל-הָעֵץ, כִּי-קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ בַּיּוֹם הַהוּא” (ספר דברים, פרק כ"א, כ"ג) - פסוק המכיל מצוות לא תעשה ומצוות עשה כאחד.
אולם כדלעיל לרמבן הרי בא"י יהיו בו שלושה ציוויים שמתווספת עוד מצווה "ולא תטמא את אדמתך" .
ובחול רק שניים.