שתי סוגיות משפטיות ראשיות ולהן משקל רב במשפט, בפרשתינו בחוקותי.
הראשונה בתורה ,והשנייה בהפטרה.
א.
(ויקרא כז 28-29): "אַךְ כָּל חֵרֶם אֲשֶׁר יָחֳרַם אִישׁ לה' מִכָּל אֲשֶׁר לוֹ, מֵאָדָם וּבְהֵמָה וּמִשְּׂדֵה אֲחֻזָּתוֹ, לֹא יִמָּכֵר וְלֹא יִגָּאֵל; כָּל חֵרֶם - קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא לה'. כָּל חֵרֶם אֲשֶׁר יַחֲרִם מִן הָאָדָם - לֹא יִפָּדֶה, מוֹת יוּמָת".
וברמבן מביא תחילה -דברי רשי.
-כל חרם אשר יחרם מן האדם – היוצא ליהרג, ואמר אחד: ערכו עלי, לא אמר כלום. מות יומת – הרי הוא הולך למות, לפיכך לא יפדה, אין לו דמים ולא ערך. לשון רבינו שלמה.
ורבותינו נחלקו בדבר (בבלי ערכין ו׳:), ויש מהם אומרים שהיא אזהרה לחייבי מיתות שאין לוקחין מהן כופר לפטרן.
ויתכן שהזכיר זה בכאן לומר שלא יתן ממון לשם כשאר החרמים ויפטר.
ועל דרך הפשט:
ועל דרך הפשט: יאמר הכתוב כי כל המחרים משלו, בין אדם בין בהמה ושדה אחוזתו, הוא קדש לשם,
שהן חרמי כהנים, ואין להם פדיון,
ההלכה.
אבל המחרים מן האדם שאינו שלו, כגון הנלחמים על איביהם ונודרים נדר: אם נתון תתן את העם הזה בידי והחרמתי את עריהם (במדבר כ״א:ב׳) – ימיתו כל האדם הנמצא בהם. והטעם: שאין דעת הנודר כן לתתו לכהנים, רק שיהיה הכל אסור בהנאה, כי נתכוון להכרית האויבים ולכלותם.
ב.
[ מקרה ראשון.
וַיֹּֽאמְרוּ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל מִ֠י אֲשֶׁ֨ר לֹֽא־עָלָ֧ה בַקָּהָ֛ל מִכָּל־שִׁבְטֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל אֶל־ה כִּי֩ הַשְּׁבוּעָ֨ה הַגְּדוֹלָ֜ה הָֽיְתָ֗ה לַֽ֠אֲשֶׁר לֹֽא־עָלָ֨ה אֶל־ה הַמִּצְפָּ֛ה לֵאמֹ֖ר מ֥וֹת יוּמָֽת׃ ...וְ֠הִנֵּה לֹ֣א בָא־אִ֧ישׁ אֶל־הַֽמַּחֲנֶ֛ה מִיָּבֵ֥ישׁ גִּלְעָ֖ד אֶל־הַקָּהָֽל׃ ט וַיִּתְפָּקֵ֖ד הָעָ֑ם וְהִנֵּ֤ה אֵֽין־שָׁם֙ אִ֔ישׁ מִיּֽוֹשְׁבֵ֖י יָבֵ֥שׁ גִּלְעָֽד׃ י וַיִּשְׁלְחוּ־שָׁ֣ם הָֽעֵדָ֗ה שְׁנֵים־עָשָׂ֥ר אֶ֛לֶף אִ֖ישׁ מִבְּנֵ֣י הֶחָ֑יִל וַיְצַוּ֨וּ אוֹתָ֜ם לֵאמֹ֗ר לְ֠כוּ וְהִכִּיתֶ֞ם אֶת־יֽוֹשְׁבֵ֨י יָבֵ֤שׁ גִּלְעָד֙ לְפִי־חֶ֔רֶב וְהַנָּשִׁ֖ים וְהַטָּֽף׃ שופטים כא.]
דברי הרמבן -
..ומצינו באנשי יבש גלעד שעברו על שבועת הקהל ולא באו אל המצפה, וכתיב: וישלחו שם העדה שנים עשר אלף איש, לכו והכיתם את יושבי יבשג גלעד לפי חרב (שופטים כ״א:י׳). ואין הסברא נותנת שעשו כל העדה רעה כזאת, להמית אנשים רבים מישראל שאינם חייבים מיתה, ופינחס היה שם ועל פיו נעשה כל הענין ההוא, אלא ודאי נתחייבו מיתה בשביל שעברו על החרם.
ועוד מצאתי באגדה בילמדנו: תניא רבי עקיבא אומר: החרם הוא השבועה, והשבועה הוא החרם, אנשי יבש גלעד עברו על החרם ונתחייבו מיתה. ולכך אני אומר כי מן הכתוב הזה יוצא להם הדין הזה, שכל מלך בישראל או סנהדרי גדולה במעמד כל ישראל שיש להם רשות במשפטים, ואם יחרימו על עיר בהלחם עליה, וכן אם יחרימו על דבר העובר עליו, חייב מיתה, והוא חיובן של אנשי יבש גלעד ושל יהונתן שאמר לו אביו: כה יעשה לי אלהים וכה יוסיף כי מות תמות יונתן (שמואל א י״ד:מ״ד), ומהיכן נתחייבו אלו מיתה מן הדין חוץ מן הכתוב הזה.
ג.
[מקרה השני -הוא בבת יפתח שנדר להעלותו לקרבן.
”אִם-נָתוֹן תִּתֵּן אֶת-בְּנֵי עַמּוֹן בְּיָדִי. וְהָיָה הַיּוֹצֵא, אֲשֶׁר יֵצֵא מִדַּלְתֵי בֵיתִי לִקְרָאתִי, בְּשׁוּבִי בְשָׁלוֹם מִבְּנֵי עַמּוֹן - וְהָיָה לַה', וְהַעֲלִיתִיהוּ עֹלָה” (שופטים, י"א, כ"ט–ל"א).]
..וזה היה טעותו של יפתח בבתו, כי חשב כאשר חרם נגיד ישראל חל וקיים להמית אנשים, או העובר על חרמו חייב מיתה, כן אם נדר בעת מלחמתו לעשות מאיש או אנשים זבח שיחול הנדר. ולא ידע כי חרם המלך והסנהדרין חל על המורדים לכלותם או על העובר על גזרתם ותקנתם, אבל לחול נדר לעשות עולה מדבר שאיננו ראוי לשם חס ושלום. ולכך אמר בבראשית רבה (בראשית רבה ס׳:ג׳) שאפילו הקדש דמים לא היה חייב, ונענש בדמה...
[פירוש- הוא טעה לחשוב שדינו כמלך, מה שאינו כך]
ביקורתו על האב"ע.
...ואל תהיה נפתה בהבלי ר׳ אברהם האומר כי פירוש והעליתיהו עולה... ויפתח עשה בית לבתו מחוץ לעיר, והתבודדה שם, וכלכלה כל ימיה, ואיש לא ידעה, והיתה צרורה שם.
ואלה דברי רוח, כי אם נדר שיהיה לי״י איננו שיהיה פרוש,
[נאמר מראש שאין בדברים הבאים דיון בתוצאות הנדר לגבי בת יפתח, והם נתונים למחלוקת בחזל ובמפרשים.
ענינינו כאן הוא ב"משפט המלך".]
ד.
[וַיֹּאֶל֩ שָׁא֨וּל אֶת־הָעָ֜ם לֵאמֹ֗ר אָר֣וּר הָ֠אִישׁ אֲשֶׁר־יֹ֨אכַל לֶ֜חֶם עַד־הָעֶ֗רֶב וְנִקַּמְתִּי֙ מֵאֹ֣יְבַ֔י וְלֹֽא־טָעַ֥ם כָּל־הָעָ֖ם לָֽחֶם...
..יֽוֹנָתָ֣ן לֹֽא־שָׁמַ֗ע בְּהַשְׁבִּ֣יעַ אָבִיו֮ אֶת־הָעָם֒ וַיִּשְׁלַ֗ח אֶת־קְצֵ֤ה הַמַּטֶּה֙ אֲשֶׁ֣ר בְּיָד֔וֹ וַיִּטְבֹּ֥ל אוֹתָ֖הּ בְּיַעְרַ֣ת הַדְּבָ֑שׁ וַיָּ֤שֶׁב יָדוֹ֙ אֶל־פִּ֔יו וַתָּאֹ֖רְנָה עֵינָֽיו..
..וַיֹּ֤אמֶר שָׁאוּל֙ אֶל־י֣וֹנָתָ֔ן הַגִּ֥ידָה לִּ֖י מֶ֣ה עָשִׂ֑יתָה וַיַּגֶּד־ל֣וֹ יֽוֹנָתָ֗ן וַיֹּאמֶר֩ טָעֹ֨ם טָעַ֜מְתִּי בִּקְצֵ֨ה הַמַּטֶּ֧ה אֲשֶׁר־בְּיָדִ֛י מְעַ֥ט דְּבַ֖שׁ הִנְנִ֥י אָמֽוּת׃ {ס} מד וַיֹּ֣אמֶר שָׁא֔וּל כֹּֽה־יַעֲשֶׂ֥ה אֱלֹהִ֖ים וְכֹ֣ה יוֹסִ֑ף כִּי־מ֥וֹת תָּמ֖וּת יֽוֹנָתָֽן.]
ד..
מקרה שלישי.
וכן היא יכלול דין המעריך מחוייבי מיתה, ודין מי שמחרימין אותו בעת הכבוש כמו שאמרנו, והעובר על החרם של בית דין הגדול או של מלך ישראל כענין מעשה שאול,וזהו שנאמר שם: 'ויפדו העם את יהונתן ולא מת' (שמ"א יד, מה), כי כלפי מה שאמרה בו תורה: 'לא יפדה מות יומת', אמר שם: 'ויפדו העם את יונתן ולא מת',
כי בעבור שאירע נס על ידו ידעו כי בשוגג עשה. וזה טעם: 'אשר עשה הישועה הגדולה הזאת בישראל' (שם), וכן תרגם יונתן בן עוזיאל: 'ארי קדם ד' גלי דבשלו עבד יומא דין, ופרק עמא ית יונתן'".
וכדברי הרמב"ן לעיל: "והוא חיובן של אנשי יבש גלעד, ושל יהונתן, שאמר לו אביו: 'כה יעשה אלקים וכה יוסיף, כי מות תמות יונתן' (שמ"א יד, מד), ומהיכן נתחייבו אלו מיתה מן הדין חוץ מן המקום הזה".
ה.
העולה מהדברים שבפסוק הנל ישנו דין: שהעובר על החרם של מלך ישראל או של בית דין הגדול - מות יומת,
*הפסוק כאן בא ללמד שבמלחמה מותר למלך בישראל, או סנהדרי גדולה במעמד כל ישראל,
רשות להחרים עיר ולחייבם מיתה.
*או להחרים אנשים שעושים מעשים מסויימים בעם ישראל,
* וכאשר מחרימים אותם, אסור לפדות אותם בכסף, אלא יש להרוג אותם.
ולמקרים כאלה התכוון הפסוק כאן: אשר יחרם מן האדם לא יפדה,"מות יומת".
וכדברי הרמבן הלכות אלו נלמדים מפסוק זה, " ומהיכן נתחייבו אלו מיתה מן הדין חוץ מן הכתוב הזה".
וכן "ולא ידע כי חרם המלך והסנהדרין חל על המורדים לכלותם, או על העובר גזירתם ותקנתם".
ו.
בעצם יש כאן מדיני המלך\ משפטי המלך בישראל הכלולים ברמבם בהלכות מלכים ורובי הלכותיו מקורם בתנך בנאום שאותו נשא שמואל הנביא בדבר פועלו העתידי של מלך ישראל. ובחזל המשמעות הלכה למעשה נתונות במחלוקת.
הנאום מופיע בספר שמואל א', פרק ח', פסוקים י"א-י"ח: ומתחיל ב-
וַיֹּאמֶר--זֶה יִהְיֶה מִשְׁפַּט הַמֶּלֶךְ, אֲשֶׁר יִמְלֹךְ עֲלֵיכֶם:...
ובגמרא סנהדרין: כ,ב.
אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל כׇּל הָאָמוּר בְּפָרָשַׁת מֶלֶךְ, מֶלֶךְ מוּתָּר בּוֹ. רַב אָמַר לֹא נֶאֶמְרָה פָּרָשָׁה זוֹ אֶלָּא לְאַיֵּים עֲלֵיהֶם שֶׁנֶּאֱמַר שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ שֶׁתְּהֵא אֵימָתוֹ עָלֶיךָ.
בהלכות מלכים הרמב"ם פסק כשמואל, -
שיש תוקף לנאום משפט המלך, ומכוח זה פירט את הסמכויות העומדות לרשותו.
ג,ח כָּל הַמּוֹרֵד בַּמֶּלֶךְ,(כשמעי בן גירא) יֵשׁ לַמֶּלֶךְ רְשׁוּת לְהָרְגוֹ. אַפִלּוּ גָּזַר עַל אֶחָד מִשְּׁאָר הָעָם שֶׁיֵּלֵךְ לְמָקוֹם פְּלוֹנִי וְלֹא הָלַךְ, אוֹ שֶׁלֹּא יֵצֵא מִבֵּיתוֹ וְיָצָא--חַיָּב מִיתָה; וְאִם רָצָה לְהָרְגוֹ--יַהְרֹג, שֶׁנֶּאֱמָר "כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר-יַמְרֶה אֶת-פִּיךָ" (יהושוע א,יח).
ג,יא כָּל הַהוֹרְגִין נְפָשׁוֹת שֶׁלֹּא בִּרְאָיָה בְּרוּרָה, אוֹ בְּלֹא הַתְרָאָה, אַפִלּוּ בְּעֵד אֶחָד, אוֹ שׂוֹנֵא שֶׁהָרַג בִּשְׁגָגָה--יֵשׁ לַמֶּלֶךְ רְשׁוּת לַהְרֹג אוֹתָם, וּלְתַקַּן הָעוֹלָם כְּפִי מַה שֶׁהַשָּׁעָה צְרִיכָה. וְהוֹרֵג רַבִּים בַּיּוֹם אֶחָד, וְתוֹלֶה וּמַנִּיחָן תְּלוּיִים יָמִים רַבִּים, לְהַטִּיל אֵימָה, וְלִשְׁבֹּר יַד רִשְׁעֵי הָעוֹלָם.
א. רְשׁוּת יֵשׁ לַמֶּלֶךְ לִתֵּן מַס עַל הָעָם לִצְרָכָיו, אוֹ לְצֹרֶךְ הַמִּלְחָמוֹת; וְקוֹצֵב לוֹ מֶכֶס, וְאָסוּר לְהַבְרִיחַ מִן הַמֶּכֶס שֶׁלּוֹ. וְיֵשׁ לוֹ לִגְזֹר שֶׁכָּל מִי שֶׁיִּגְנֹב הַמֶּכֶס, יִלָּקַח מְמוֹנוֹ אוֹ יֵהָרֵג: שֶׁנֶּאֱמָר "וְאַתֶּם, תִּהְיוּ-לוֹ לַעֲבָדִים" (שמואל א ח,יז), וּלְהַלָּן הוּא אוֹמֵר "יִהְיוּ לְךָ לָמַס--וַעֲבָדוּךָ" (דברים כ,יא)--מִכָּאן שֶׁנּוֹתֵן מַס וְקוֹצֵב מֶכֶס, וְדִינָיו בְּכָל אֵלּוּ הַדְּבָרִים וְכַיּוֹצֶא בָּהֶן דִּין, שֶׁכָּל הָאָמוּר בְּפָרָשַׁת מֶלֶךְ, מֶלֶךְ זוֹכֶה בּוֹ.
ב וְשׁוֹלֵחַ בְּכָל גְּבוּל יִשְׂרָאֵל, וְלוֹקֵחַ מִן הָעָם הַגִּבּוֹרִים וְאַנְשֵׁי הַחַיִל, וְעוֹשֶׂה מֵהֶן חַיִל לְמֶרְכַּבְתּוֹ וּבְפָרָשָׁיו, וּמַעְמִיד מֵהֶן עוֹמְדִים לְפָנָיו. וּמַעְמִיד מֵהֶן אֲנָשִׁים לָרוּץ לְפָנָיו, שֶׁנֶּאֱמָר "וְשָׂם לוֹ בְּמֶרְכַּבְתּוֹ וּבְפָרָשָׁיו, וְרָצוּ, לִפְנֵי מֶרְכַּבְתּוֹ" (שמואל א ח,יא). וְלוֹקֵחַ מִן הַיָּפִים שֶׁבָּהֶם לִהְיוֹת שַׁמָּשִׁים וְעוֹמְדִים לְפָנָיו, שֶׁנֶּאֱמָר "וְאֶת-בַּחוּרֵיכֶם הַטּוֹבִים, וְאֶת-חֲמוֹרֵיכֶם--יִקָּח; וְעָשָׂה, לִמְלַאכְתּוֹ" (שמואל א ח,טז).
ג וְכֵן לוֹקֵחַ מִכָּל בַּעֲלֵי אֻמָּנִיּוֹת, כָּל מַה שְׁהוּא צָרִיךְ; וְעוֹשִׂין לוֹ מְלַאכְתּוֹ, וְנוֹתֵן שְׂכָרָן. וְלוֹקֵחַ כָּל הַבְּהֵמוֹת וְהָעֲבָדִים וְהַשְּׁפָחוֹת לִמְלַאכְתּוֹ, וְנוֹתֵן שְׂכָרָן אוֹ דְּמֵיהֶן--שֶׁנֶּאֱמָר "וְלַחֲרֹשׁ חֲרִישׁוֹ וְלִקְצֹר קְצִירוֹ, וְלַעֲשׂוֹת כְּלֵי-מִלְחַמְתּוֹ וּכְלֵי רִכְבּוֹ . . . וְאֶת-עַבְדֵיכֶם וְאֶת-שִׁפְחוֹתֵיכֶם וְאֶת-בַּחוּרֵיכֶם הַטּוֹבִים, וְאֶת-חֲמוֹרֵיכֶם--יִקָּח; וְעָשָׂה, לִמְלַאכְתּוֹ" (שמואל א ח,יב-טז).
ז.
אמנם כיום אין לנו מלך וסנהדרין. מ"מ משך השנים קהילות ישראל הסתמכו במקרים רבים על הלכות אלו לגבי סמכויות רבני וראשי הקהילות במגוון שטחים ובלעדיהם מנהיגותם והכרעותיהם היו מוטלת בספק.
אך בעבר - ובעהי בגאולה בעתיד כאשר יהיה לנו מלך וסנהדרין להלכות אלו יהיו שימושים רבים ומרכזיים בהנהגת עם ישראל וליכלתו של המלך להנהיג את העם בשיתוף הסנהדרין בב"א, שכן הם מכסים שטחים רבים של שלטון שררה משפט וכלכלה ועוד.
ולעניינו לדברי הרמבן "וכן זה יכלול [ פסוק זה] דין המעריך מחוייבי מיתה, ודין מי שמחרימים אותו בעת הכיבוש, כמו שאמרנו, והעובר על החרם של בית דין הגדול או של מלך ישראל, כענין מעשה שאול".
.."ולכך אני אומר כי מן הכתוב הזה יוצא להם הדין הזה, שכל מלך בישראל או סנהדרי גדולה במעמד כל ישראל שיש להם רשות במשפטים, ואם יחרימו על עיר בהלחם עליה, וכן אם יחרימו על דבר העובר עליו, חייב מיתה
הרי שמכאן נלמדת - הלכה מרכזית במשפטי המלך ומקורה בפרשתינו. כך הרמבן.
ןעל הסוגיא השנייה בהמשך בעזהי.