ברמב"ם הלכות מתנות עניים (י,ג), וז"ל: והקב"ה קרוב לשועת עניים שנאמר שוועת עניים אתה תשמע. לפיכך צריך ליזהר בצעקתם שהרי ברית כרותה להם שנאמר והיה כי יצעק אלי ושמעתי כי חנון אני.
הנה לכאורה נראה מלשון הרמב"ם ששועה וצעקה הם שתי ענינות חלוקות ולכך מייתי להו תרי קראי, וצ"ב. וביותר, שהרי ליכא מקרא דכתיב שועת עניים אתה תשמע, אלא זה נמצא בברכת השיר לפי נוסח ספרד, וע"כ דמייתי מינה הרמב"ם מה דא"א למישמע מהכתוב בתורה והיה כי יצעק אלי וגו'.
ונראה דמדויק בלשון הרמב"ם דאף כי לשועת עניים הקב"ה קרוב, אבל צעקה אלימא טפי שיש ע"ז כריתת ברית שהקב"ה שומע. ובאמת זהו ההמשך בברכת השיר: צעקת הדל תקשיב ותושיע.
ודבר זה מבואר היטב בדברי הזוה"ק פרשת שמות המובאים בספר "שערים בתפילה" עמ' מא: צעקה ושועה במאי אתפרשן, א"ר יצחק אין לך שועה אלא בתפילה שנאמר שמעה תפילתי ה' ושועתי האזינה אליך ה' שועתי שועתי אליך ותרפאני. צעקה שצועק ואינו אומר כלום. א"ר יהודה הלכך גדולה צעקה מכולן שהצעקה היא בלב הדא הוא דכתיב צעק לבם אל ה'. צעקה וזעקה דבר אחד הוא, וזה קרובה להקב"ה יותר מתפילה וכו', דכתיב כי אם צעק אצעק אלי שמע אשמע צעקתו.