אוצר כתבי יד תלמודים של פרו' יעקב זוסמן - מה ענינו?

[איש_ספר]

ראיתי באתר של יב"צ פרסום על ספר חדש בן ג"כ שזה שמו.
יש כאן מי שיכול לתאר את תוכנו של החיבור?

[ספרן]

נראה שהוא שלב ההדפסה של המתואר לפני שנים אחדות כאן:

http://jnul.huji.ac.il/dl/talmud/sussmann.htm

[הבונה]

נראה שהוא שלב ההדפסה של המתואר לפני שנים אחדות כאן:

ספר(ן) בבקשה בקיצור גם למנותבים

[אליהוא]

מדובר רק ברישום של כל כתבי היד וחלקי כתבי היד לתלמוד הידועים כיום בעולם כולל כל קטעי הגניזה, ולא בכתבי היד עצמם.

[הבונה]

מדובר רק ברישום של כל כתבי היד וחלקי כתבי היד לתלמוד הידועים כיום בעולם כולל כל קטעי הגניזה, ולא בכתבי היד עצמם.

מעניין מאד,
יש שם סיכום כמה כ"י שלמים (או כמעט שלמים) יש בס"ה וכמה חלקיים?

[ספרן]

נראה שהוא שלב ההדפסה של המתואר לפני שנים אחדות כאן:

ספר(ן) בבקשה בקיצור גם למנותבים

'כתבי-יד תלמודיים'
פרופ' יעקב זוסמן

הרצאה בערב השקת האתר
שהתקיים בבית הספרים בט"ז בתמוז תשס"ד, 5 ביולי 2004



כבוד נשיא האוניברסיטה, מנהל הספרייה הלאומית, גבירותיי ורבותיי,

מתכבד אני לפתוח את ערב העיון לציון השקתו של המפעל החשוב "אוצר כתבי-יד תלמודיים", פרי יוזמתם של החוג לתלמוד באוניברסיטה העברית ושל הספרייה הלאומית והאוניברסיטאית. מטרתו של המפעל להעלות על האינטרנט את צילומיהם של כל כתבי-היד התלמודיים, ולהעמידם לרשותו של הציבור הרחב. השם הזה: "אוצר כתבי- יד תלמודיים", הוא בעצם שמו של מפעל חשוב אחר, שאף הוא נעשה מטעם החוג לתלמוד ומתבצע בצל קורתו של המכון לתצלומי כתבי יד שבספרייה הלאומית – על הקשר שבין שני מפעלים אלה מבקש אני לומר מלים אחדות. אבל תרשו נא לי להקדים דברים אחדים על עצם הנושא שלנו: "כתבי-יד תלמודיים", חשיבותם ותולדות הטיפול בהם.

הפילולוג התלמודי הגדול של ימי-הביניים, רבנו תם, שהרבה להתריע על שיבושי ו'תיקוני' נוסחאות התלמוד, כתב במאה השתים עשרה, באחת מתשובותיו (ספה"י סי' נ"ז, מהד' ש"פ רוזנטל עמ' 130): "אין לך תינוק שונה תלמוד שלא הגיה" – על משקל דברים אלה ניתן לומר בימינו: "אין לך סטודנט מתחיל שאינו מתעסק בנוסחאותיהם של כתבי-יד תלמודיים". העיסוק בכתבי- יד הפך כמעט לצעד ראשון בכל טיפול ביקורתי בטכסט התלמודי. אלא שאנו נוטים לשכוח שלא תמיד היה הדבר כך.

החוש הביקורתי כלפי נוסח הטכסט, שהיה מפותח ביותר אצל חכמי ימי-הביניים, אבד כמעט לחלוטין עם קביעת נוסח אחיד בדפוס, במאה השש עשרה. כבר הצבעתי על כך בהזדמנות אחרת, שגם ראשוני חוקרי התלמוד במאה התשע-עשרה, אע"פ שעסקו בבעיות הנוסח החמורות של ספרות חז"ל, לא נזקקו כלל לכתבי- יד. כך למשל, ר' זכריה פרנקל, אבי הביקורת התלמודית החדשה, הקדיש בחיבורו החשוב 'דרכי המשנה', פרק גדול בשם "נוסחאות המשנה" (עמ' 219-253), מבלי להשתמש בכתבי יד; וכך גם במאמרו Zur Textkritik der Talmud (MGWJ 1852) – אין זכר לכתבי"י. ואילו יחסו המזלזל בכתב יד ליידן של התלמוד הירושלמי גרם לעיכוב של שנים רבות לטיפול ביקורתי בנוסחו הפרובלמטי של תלמוד זה (ראה מה שכתבתי במבוא למהדורת הירושלמי החדשה של האקדמיה ללשון, ירושלים תשס"א). וכך גם אחרים: כגון א"ה וייס, שעסק לא מעט בבעיות הנוסח של המקורות; הוא ועמיתו מאיר איש שלום הוציאו מהדורות ביקורתיות של מדרשי ההלכה בלא להזדקק לכתבי"י כלשהם. וייס אף זלזל במפורש בערכם של כתבי- יד – כך למשל, עם הופעת כתב יד חשוב ראשון של המשנה בדפוס (כת"י לו, קמברידג' 1883) הוא כתב: "טוב היה לו (לכתב-היד) לישון שנת עולמים בקרן זווית [של] אוצר הספרים מהתגלות לאור העולם" ("האסיף" ד', תרמ"ח). ואף בימינו ובמקומותנו היו שזילזלו בערכם של כתבי- יד ושל מהדורות ביקורתיות (ראה למשל י' בראנד, כלי זכוכית, ירושלים תשל"ח, עמ' 380 ואילך).

מפנה מסוים ביחס לכתבי-יד תלמודיים החל להסתמן בשנות הששים-שבעים של המאה התשע-עשרה. בשנים הללו, המכונות בתולדות הספר הרבני 'שנות כת"ר' – דהיינו שנות תר"כ – חלו שינויים של ממש ביחס הביקורתי לספרות הרבנית, הן בחוגים רבניים הן בחוגי החוקרים. סביב אמצע המאה הי"ט היו כבר התעניינויות והתארגנויות שונות לקידום מחקרים תלמודיים ביקורתיים, ובמסגרתם גם התעניינויות בכתי"י תלמודיים. בראשית שנות הששים הופיע חיבורו של פירכטגוט לברכט – תלמידו של החת"ם סופר וידידם של צונץ ושטיינשניידר – Handschriften und erste Ausgaben des Babylon.Talmud, Berlin 1862 – ובו תיאור מפורט של כל כתבי-היד התלמודיים שהיו ידועים בזמנו. הוא גם שקד על הכנת מהדורה ביקורתית של התלמוד הבבלי על בסיס כתי"י – ניסיון שלא התגשם (ראה מאמר על הדפסת התלמוד, מהד' הברמן, עמ' קפ"א ועוד). שנים מעטות לאחר מכן פעל כבר אותו גאון רבני, ר' רפאל נתן נטע רבינוביץ, בעל 'דקדוקי סופרים', שהכרך הראשון מחיבורו הגדול הופיע בשנת תרכ"ח (1868). אט אט חדרה ההכרה שנוסח הטכסטים התלמודיים משובש במידה כזאת שאי אפשר בלי מהדורות ביקורתיות, המבוססות על כתבי-יד. ניסיון ראשון של 'מהדורה ביקורתית', בהסתמך על דקדוקי סופרים, היתה מהדורת תלמוד בבלי מס' מכות של מ' איש שלום (וין 1888) – מטעם הקונגרס האוריינטלי הבינ"ל בהמלצתם של המלומדים המפורסמים ת' נולדקה וה' מילר – ניסיון שעליו כתב לימים א' מרכס בצדק, שהכותרת 'מהדורה ביקורתית' מטעה בהחלט (JQR ns 1[1910] p.283). ואכן, חוקר שלא מבני ברית, הכומר הפרוטסנטי הרמן שטרק, כתב באותן שנים (1887) בזו הלשון: "את הספרות הזאת אי אפשר לחקור... עד שיירשמו וייבדקו כל כתבי היד של התלמוד והמדרש... ויהיו מונחים בפנינו במהדורות ביקורתיות" (ראה מה שכתבתי, א"א אורבך, ביו-ביבליוגרפיה, עמ' 69, עי"ש).

לא רק מקרה הוא, ששנים הללו היו תקופת פריחתה של הפילולוגיה הקלאסית המודרנית, מיסודו של לכמן, שהשפיעה על חקר כל תחומי הספרויות העתיקות. היא השפיעה גם על המחקר הפילולוגי של ספרות חז"ל. את מחוללו של מפנה זה בתחומי הספרות התלמודית אני רואה בדמותו האניגמטית של החוקר הקפדן ר' ישראל לוי מברסלאו, תלמידו המובהק של הפילולוג הקלאסי המהולל יעקב ברנייס. ר' ישראל לוי היה הראשון, שבכל מחקריו נזקק בשיטתיות לכתבי יד, ככל שאלה עמדו לרשותו. בהתאם לאופנת הזמן הייתה גישתו הביקורתית לעתים קיצונית ביותר – עד שפרופ' ליברמן המנוח כתב עליו שהוא "כתב את הטכסטים מחדש". בחייו של ר' ישראל לוי – במפנה המאה – החלו להופיע, בעיקר על ידי תלמידיו, כמה מהדורות ביקורתיות של ספרות חז"ל המבוססות על כתבי יד.

בראשית המאה העשרים נוסדה בברלין החברה לקידום מדעי היהדות: Gesellschaft zur Forderung d. Wissenschaft d. Judenthums, ששמה לה למטרה, בין היתר, הוצאתן לאור של מהדורות ביקורתיות של ספרות חז"ל, מבוססות על כתבי-יד. מטעמה ובתמיכתה של החברה הופיעו כמה וכמה מדרשי הלכה ואגדה. החברה תכננה גם מהדורה ביקורתית של המשנה המבוססת על כל כתבי היד הידועים, ואף נערכו ביוזמתה עבודות הכנה מרובות. אלא, שלאט לאט התברר שאין הדבר פשוט כלל וכלל. אי אפשר להסתפק ברישום מכאני של אלפי שינויי-נוסח שבכתבי-היד בלי בירור יסודי של מהותם, מוצאם ויחסם של כתבי-היד זה לזה – הא"ב של כל פילולוגיה ראויה לשמה: collatio ו- stemmatica. ואכן, מפעל גדול זה לא התממש. אבל גם אם לא זכינו למהדורה ביקורתית של המשנה, זכינו לחיבורו המונומנטלי של אחד המשתתפים המרכזיים במפעל זה, זכינו ל"מבוא לנוסח המשנה" של פרופ' אפשטיין המנוח, מייסד האסכולה הירושלמית לחקר ספרות חז"ל. חיבורו זה של פרופ' אפשטיין נועד מעיקרו לשמש כ- prolegomenon למהדורה זו של המשנה; ובשמו המקורי Die Mischnatext und seine Uberlieferung. את הרצאת הפתיחה שלו באוניברסיטה העברית בשנת תרפ"ה פתח פרופ' אפשטיין בקריאתו הנרגשת: "ראש צרכינו הוא הספר, הספר המדויק" – דהיינו, מהדורה ראויה לשמה של המשנה. אלא שהוא הבין יפה שהדבר אינו פשוט כלל, וכפי שהוא עצמו כתב באחד ממאמריו: "עד שנזכה לתוצאה מדעית ומדויקת של המשנה שנים רבות תעבורנה" (תרפ"ב – ראה מש"כ, מחקרי תלמוד ג', עמ' 308 ואילך). באותן שנים נעשו במקביל גם ניסיונות אחרים להוצאת מהדורה ביקורתית של המשנה, הן בחוגי חוקרים שלא מבני ברית (כגון משניות 'גיסן') הן מטעם מוסדות יהודיים שונים (כגון הסמינר לרבנים בניו יורק) – אבל למעשה עד היום אין בידינו מהדורה ביקורתית ראויה לשמה של המשנה. רק בדורנו אנו נוסד מטעם האקדמיה הישראלית למדעים 'מפעל המשנה', ביוזמתו של פרופ' אורבך המנוח. במסגרת זו נעשו התחלות של ממש למהדורה ביקורתית של המשנה, המבוססת על כל כתי"י המשנה, כולל קטעי הגניזה המרובים – סדר נזיקין כולו, בעריכתו של פרופ' דוד רוזנטל הגיע לסיומו, ומצפה לפרסום.

מאז ראשית המאה העשרים נעשו ניסיונות שונים גם להוצאת מהדורות ביקורתיות של התלמוד הבבלי (כגון מס' ברכות של פרפקוביץ; ותוכניתו הגדולה של הר"ש אלבק). בצדק כתב באותם הימים א' מרכס (JQR הנ"ל) "מהדורה ביקורתית של התלמוד הבבלי היא מן המבוקשות הישנות של מדעי היהדות". ואכן, עם ייסוד האקדמיה האמריקאית למדעי היהדות, היא נטלה על עצמה את המשימה של: "הוצאה ביקורתית של נוסח התלמוד המיוסדת על השוואה מפורטת של כל כתבי היד וההוצאות הקדומות של התלמוד". הפרסום הראשון – ולמעשה היחיד – ליוזמה זאת היה מסכת תענית במהדורתו של צ' מלטר (NY 1930 – הופיע לאחר פטירתו של המחבר), מהדורה שאמורה הייתה לשמש, כלשונם: "דוגמה להוצאה מדויקת של כל התלמוד". אלא שגם מהדורה זו זכתה לקבלת פנים צוננת, ולביקורת קשה מפרופ' א' אפטוביצר, במאמרו Sous quelle forme une edition critique du Talmud est-elle possible et admissible? (REJ 91[1931] pp 205-217). ומכאן ואילך רפו הידיים ונפסקו הניסיונות הרציניים.

וגם כאן, במקום מהדורה ביקורתית של התלמוד הבבלי, זכינו לגישה פילולוגית חדשה, לטיפול ביקורתי בטכסט הסבוך כל כך של התלמוד הבבלי – כוונתי למחקריו של הפרופ' רא"ש רוזנטל המנוח, שראשיתם בעבודתו היסודית על בבלי מסכת פסחים, שהציבה סטנדרטים חדשים לביקורת הנוסח. לא ארחיב כאן על מהותה של מהפיכה זו – אומר רק זאת, שגורם מעכב ומרתיע שנוסף מאז, היה במידה לא קטנה, גילויים של אלפי קטעי-גניזה ובהם שרידי טפסים קדומים בעלי נוסח מזרחי וקדום, שלא היו מוכרים לנו מעדי הנוסח האירופאיים המקובלים. אציין רק עובדה פשוטה אחת: מחקרו הגדול של פרופ' רוזנטל על מס' פסחים התבסס על כל כתבי-היד הידועים בזמנו, אבל כמעט ללא קטעי הגניזה .

לאט לאט, הבשילה ההכרה שבלי שימוש בכל כתבי-היד העומדים לרשותנו, ובלי שרידיהם המרובים של כתבי-היד שעלו מן הגניזה, אי אפשר. המשימה הראשונה הייתה כמובן איתורם של כתבי-היד וזיהויים, דהיינו הכנת קטלוג מקיף ומפורט שירשום ויתאר את החומר המרובה המפוזר בספריות השונות בעולם, מסנקט פטרסבורג ועד סן פרנציסקו. את המשימה הזאת נטלה על עצמה האקדמיה הלאומית למדעים, ביוזמתו של פרופ' א"א אורבך המנוח. שמו של קטלוג זה: "אוצר כתבי-יד תלמודיים", שהשלמתו מגיעה כעת לסיומה. הרשימות השונות שהיו קיימות עד כה הכילו רק חלק קטן מכתבי-היד הקיימים, ואילו שרידי הגניזה לא נסקרו בהם כמעט כלל. כך למשל, ברשימתו של לברכט נרשמו כשני תריסר כתבי-יד שלמים וחלקיים של התלמוד הבבלי, וזאת רק על פי הקטלוגים של הספריות הגדולות – מינכן, המבורג, פריז, לונדון, אוקספורד, פירנצה והוואתיקן. ואילו בעל 'דקדוקי סופרים' כבר ראה ותיאר במפורט כארבעים כתבי-יד. בכתבי-יד אחרים, כגון של המשנה, לא עסקו כמעט כלל. והנה, ב"אוצר כתבי-יד תלמודיים" שלנו נרשמו ונבדקו כשבעים כתבי-יד של התלמוד הבבלי, עשרות רבות כתבי-יד של המשנה, התוספתא, התלמוד הירושלמי והרי"ף; ואלפי פראגמנטים מן הגניזה הקהירית ומגניזות אחרות – סך של כ-7500 פריטים, שלפי המפתח המפורט של הקטלוג אפשר יהיה להגיע לכל פריט מבוקש. עיבודו הסופי של ה'אוצר', והוצאתו לאור מתבצעים כעת בתמיכתה הנדיבה של קרן פרידברג (FGP), שנטלה על עצמה את השלמתה של המשימה החשובה הזאת.

כל העושר המרובה הזה מרוכז כעת תחת קורת גג אחת: המכון לתצלומי כתבי יד שבבית הספרים הלאומי. עם העלאתו של החומר כולו על המחשב, יוכל כל אחד למצוא את מבוקשו על ידי צירוף המידע שבקטלוג עם צילומו של כתב היד עצמו. זוהי מציאות חדשה לחלוטין שחוקרי הדורות הקודמים לא היו יכולים אפילו לחלום עליה. ועל כך תודתנו והוקרתנו לכל הנוטלים חלק בהגשמתו של חלום גדול זה.

[איש_ספר]

שער הספר ותחילת המבוא ותודה רבה לר"ש עמנואל שליט"א

_FILE_1336852891.pdf

(223.25 KiB) הורד 707 פעמים

[ספרן]

http://musaf-shabbat.com/2013/02/08/%d7 ... %a7%d7%94/

גמרא של קלף / דוד הנשקה


8 בפבר'


פורסמה על־ידי מערכת 'שבת'
.

איך הפך הישן־נושן לחדש אסור מן התורה? ומה אירע להשוואת נוסחי התלמוד מאז המצאת הדפוס? על ערנותם הביקורתית של רבותינו, לכבוד הוצאת 'אוצר כתבי היד התלמודיים'

ברגע הדרמטי ביותר בסיפורו של עגנון, 'שני תלמידי חכמים שהיו בעירנו', כשר' משה פנחס מראה לעיני כול שדרשת ר' שלמה הלוי איש הורוויץ בטֵלה מעיקרה מכוחה של גמרא מפורשת, משיב ר' שלמה: "לכאורה קושיא עצומה הקשית עליי מן הגמרא, ואין לכאורה אחרי דבריך ולא כלום; אלא אילו דקדקת יפה היית רואה שהגירסא שם משובשת". וכאן באה זעקה גדולה ומרה של ר' משה פינחס: "אשריך, שכספך וזהבך עמדו לך לקנות לך ספרים מוגהים". זו נקודת הטרגדיה בסיפור: השגת התורה, אמיתה של תורה, שראויה הייתה להיות עניין להישגי הרוח בלבד, תלויה בסופו של דבר בכסף וזהב; לא מבני עניים תצא תורה, כפי שראוי היה, אלא ירושה היא התורה דווקא לעשירים ומיוחסים. יומא טבא הוא אפוא לתורה וללומדיה יום זה, שבו נפתחו לַכול האוצרות הגנוזים של כתבי היד לתורה שבעל־פה כולה; מעתה, כל הרוצה לעמוד על אמיתה של תורה אין לו אלא לדפדף ב'אוצר כתבי היד התלמודיים' – וכל רז לא אָנֵס ליה.

אך לא זה בלבד טמון בו באוצר זה, מעשה ידיו של הפרופ' יעקב זוסמן. בידוע, כל מקום שגלו ישראל גלתה תורה עמם, ומשנה תוספתא וירושלמי יצאו לגולה אחר גולה. אך קשה יותר גורלו של הבבלי, שכל עצמו לא נתחבר אלא מיגו גלותא, בארעא חשוכא. וגם על זאת כבר סיפר עגנון במקום אחר: "אפשר שאתם יודעים כיצד נתחבר תלמוד בבלי; אם אתם יודעים הרי טוב, ואם אין אתם יודעים אומַר לכם. מר בר רב אשי בבבל היה, וכשבא לסדר את הש"ס ישב לו בין שני הרים גדולים והשׁביע את העננים, ובאו ארבעה עננים והקיפוהו מארבע רוחותיו, והשׁביע את הרוחות שיביאו לו אווירה של ארץ ישראל. וכיוון שנתמלא כל המקום סביבותיו אווירה של ארץ ישראל, התחיל מסדר את הש"ס".

אם אגדה היא נקבל, אך אם לדין, הרי דווקא בדורותינו אלה, מששב עם ישראל לארצו, אפשר לו לבבלי להפוך באמת לתלמודה של ארץ ישראל. זכוּר אפוא אותו האיש לטוב, ויעקב זוסמן שמו, שכיתת רגליו בכל קצוות תבל, ולא הניח כל מטמוניות ספרים שבעולם עד שהאירם, וגילה ניצוצי תלמוד שנפלו בהם, והעלם עמו ירושלימה. ועוד זאת נדרש לעשות להם: את האובד ביקש ואת הנידח קיבץ ולנשבר חבש; דִרשוּ מֵעל ספר ה' וקְרָאוּ, אחת מהֵנָה לא נעדרה. מכאן ואילך אין לו לבבלי תקנה אלא מכוחה של ירושלם, ונתקיים מקרא שכָּתוב "ציון המלטי יושבת בת בבל".

חיפוש זה שהשקיע בו פרופ' זוסמן את כל מאודו הוא פרי תובנה פשוטה: בלא בדיקת כתבי היד אין לעמוד על פירושן הנכון של סוגיות התלמוד. לראשונים דבר זה היה מובן מאליו, והם עסקו כידוע הרבה בהשוואת עדי הנוסח; אך עיסוק זה נתמעט ביותר מאז המצאת הדפוס ועד המאה הי"ט למניינם. מעתה יש לשאול מה היה בכל תקופת הביניים, למן המאה הט"ז ועד המאה הי"ט? כלום אבד להם לחכמים החוש הביקורתי כלפי נוסח הטקסט? כלום סברו חכמים שמוטב להם לכתבי היד להמשיך בשנת עולמים בקרן זווית עלומה? אצביע כאן על תחנות מועטות, רחוקות מכל מיצוי, במהלך תקופה זו.


צילום: אי.פי.

גרסאות מתחלפות

אין צריך לומר שבַּמזרח ישבו במאה הט"ז ובתחילת המאה הי"ז חכמים כר' שמואל לירמא, ר' בצלאל אשכנזי, ר' יהוסף אשכנזי, ר' סולימן אוחנה ור' שלמה עדני, שהגיהו שיטתית משניות, מדרשי הלכה ותלמוד, מתוך כִּתבי יד שהיו ברשותם; הדברים ידועים ומפורסמים. ואף חכמים במזרח שאין עיקר עניינם בהגהה עיינו בכתבי יד תלמודיים, וכגון הרדב"ז, המעיד בתשובותיו על גרסת הספרא "בספר מוגה מכתיבת יד" (סי' תתטו), או על "תוספתא כתיבת יד" (סי' ב אלפים רכו). אך גם באירופה, שֶבה כבר בתקופה זו כתבי היד מועטים, גדולי החכמים היו מודעים לערכם, ביקשו להסתייע בהם, ועתים אף עלה בידם.

בתחילת המאה הט"ז מסַפר ר' יששכר בער איילנבורג, בהקדמת ספרו הקלאסי 'באר שבע' על הוריות, כיצד ביקש לו אישור להגהותיו: "שלחתי הכל לארץ ישראל ביד חכמי צפת תוב"ב, כי נכספה וגם כלתה נפשי שגם המה יבחנו ויִצְרפו את דברי… וזאת תורת העולה על כולם… שלֵמים וכן רבים מן המעיינים בעלי תריסין מצאו אוֹן לי, עֵזר וסיוע בהרבה מקומות, בגמרות ישנות על קלף דווקני, הנמצאות בארץ ישראל מימות עולם… בזמן חכמי המשנה והגמרא". בעל 'באר שבע' לא זכה לקרוא את מאמרו הגדול של פרופ' זוסמן הקובע שבימי חכמי המשנה והגמרא לא נתקיימו כלל כתבי יד תלמודיים, לפי שהכול נלמד על־פה; אך לפי דרכנו למדנו כי לא סוף דבר שבארץ ישראל במאה הט"ז מצויים כתבי יד תלמודיים, אלא שר"י איילנבורג באירופה דאז רואה את גרסת כתבי היד כמבחן לחידושיו.

כך גם אצל תלמיד מהרש"ל, ר' דוד הכהן מאובן (בבודפשט של ימינו). בספרו 'מגדל דוד' על גיטין שנדפס בשנת שנ"ז כלולות הגהות לתלמוד, המתבססות על "גמרא של קלף". ולא עוד אלא שהוא מטעים כי הואיל ובעניין מסוים "לא מצאתי בשום ספר של קלף גירסא אחרת", הרי לא "נוכל לומר בהסוגיא דרך אחר". ובמחצית השנייה של המאה הט"ז פועל בפולין ר' יששכר הכהן בעל 'מתנות כהונה' על מדרש רבה, המשתמש הרבה בכתב יד של הירושלמי שהיה בידו.

אך הדבר אינו נעצר במאה הט"ז. כך למשל כותב אחד מגדולי חכמי פולין באמצע המאה הי"ז, ר' שבתי כהן, בחיבורו המפורסם 'שפתי כהן' לשולחן ערוך: "ואין לתמוה שיהיו הגרסאות מתחלפות כל כך, שכיוצא בזה… בש"ס סוף פרק הפועלים… שהנימוקי יוסף והרב המגיד כתבו שהוא בעיא דלא איפשיטא, וכן מצאתי בש"ס כתב יד על קלף, ישן נושן, בהך בעיא דפרק הפועלים: 'תיקו'; ובגרסאות שלנו נפשטה הבעיא להדיא" (חו"מ, ערה, ג). ובמקום נוסף, באשר לחילוף נוסח בבבא מציעא י ע"ב, שאף לו יש משמעות הלכתית, מאמץ הש"ך את הגרסה שמצא "בש"ס של קלף ישן נושן" (שם קפב, א).

והש"ך אינו יחיד בתקופה זו. כך לדוגמה ר' אהרן שמואל קוידנובר, בעל 'ברכת הזבח', שנפטר בקראקא בשליש האחרון של המאה הי"ז. ספרו מוקדש לביאורו של סדר קדשים בבבלי ולהגהתו, ולאורך הספר מסתמך המחבר חזור והסתמך על "גמרא של קלף". אף הוא מבחין יפה בין "גמרא של קלף" לבין "ספרים אחרים", היינו דפוסים שונים.

כשעוברים אנו למאה הי"ח, הרי ידועה מאוד אותה "תוספתא בכתב יד על קלף, ישן נושן, יותר מאלף שנה", "אשר הובאה ממצרים", שר' משה מרגלית, בעל 'פני משה' על הירושלמי, חוזר ומשתבח בה לאורך חיבורו. באותה מאה יושב בקרלסרוה שבגרמניה ר' נתנאל וייל, ובסוף ספרו הידוע על הרא"ש, 'קרבן נתנאל' (תקט"ו), מובאת גרסה שונה מזו שלפנינו בברכות לד, שאותה "ראיתי בש"ס על הקלף בפערשי"; והוא הוא כ"י מינכן המפורסם, ששכן אז באותה עיר, ושם ראהו אף החיד"א, כדבריו ביומנו 'מעגל טוב'. בעל נודע ביהודה בספרו 'צל"ח' לברכות שם מביא בשם 'קרבן נתנאל' גרסה זו ומגדירהּ "מרגניתא טבא".

לאותה מאה, בתחילתה, שייכים גם דבריו הנוגעים ללב של ר' יוחנן קרמניצר, מחבר 'אורח מישור' על מסכת נזיר, השוטח את בקשתו בפני ר' דוד אופנהיים, בעל הספרייה המפורסמת בפראג: "נפשי חשקה מאד, אולי אוכל להמציא באיזה מקום גמרא של קלף על מסכת נזיר, הכתובה מישן, קודם הדפסת הש"ס, ואולי אמצא בו איזה שינוי". מי יגַלה עפר מעיניך ר' יוחנן, שב'אוצר כתבי היד התלמודיים' שלפנינו מצויים כ־13 רישומים לבבלי נזיר בלבד!

אמיתה של תורה

אם נשוב אל המזרח של הימים ההם, הרי אין צורך אלא להזכיר את החיד"א, התייר הגדול של ספרות ישראל, המזכיר – בין שאר כתבי יד מרובים שאיזן וחיקר – אף "תלמוד כתוב על קלף, ישן נושן" (ברכי יוסף, יו"ד, רסח), הלא הוא כתב יד מינכן שכבר נזכר כי החיד"א ראהו. כיוצא בזה, "איזה מסכתות גמרא, כתובות על קלף" שראה בספריית פירנצה, כדבריו ב'מעגל טוב', וכן אפילו "ירושלמי כתיבת יד" (ברכי יוסף, יו"ד, רנט).

החיד"א, שנפטר בתחילת המאה הי"ט, כבר מביאנו אל המאה שבה נתרחש מפנה בהכרתם של כתבי יד תלמודיים ובפרסומם. בשנת 1854 נדפס ספרו של ר' נחמן קורוניל, 'בית נתן', הכולל חילופי נוסח למסכת ברכות מ"כ"י קדמון על קלף נושן", המוּכר כיום ככ"י אוקספורד 366; ובראש הספר באות שבע הסכמות מגדולי הדור ההוא, ספרדים ואשכנזים. י"ד שנה עוברות וכבר מופיע הכרך הראשון של 'דקדוקי סופרים', אותו מפעל כביר של חילופי הנוסחאות על הש"ס שיָסד ר' רפאל נתן רבינוביץ. חלקו האחרון של מפעל זה יצא, לאחר פטירת המחבר, שלוש שנים לפני סיום אותה מאה. ובשנות הארבעים של המאה העשרים נוסד בירושלים המפעל הגדול 'דקדוקי סופרים השלם' מטעם מכון התלמוד הישראלי – יד הרב הרצוג, בנשיאות רש"י זֶוין.

מדוגמאות מועטות אלו, שהבאנו על דרך ההזדמן גרידא, יש אפוא ללמוד כי העירנות הביקורתית כלפי הטקסטים התלמודיים, והרצון לבודקם על־פי כתבי יד, מעולם לא חדלו אצל גדולי רבותינו האחרונים – אך לרוב לא היה הדבר לאל ידם; ובלשון הזהב של עגנון, במקום אחר: "ואע"פ שראו והכירו שפעמים אמיתה של תורה צפונה בכתבי יד, ואפשר להסתייע מהם, לא ידעו היאך יגיעו אצלם. הגלות קשה היתה, וישראל מפוזרים היו".

אמת, לאחר שכתבי יד תלמודיים הפכו לדבר חדש שלא היה לעולמים, ומשעה שבחוגים ידועים כל חדש נאסר מן התורה, אף השימוש בכתבי יד אלה הפך בעייתי. אך הואיל וסיסמת 'חדש אסור מן התורה' נטבעה בידי בעל חת"ם סופר, זקֵנו של פרופ' זוסמן, יש להזכיר כי שני בניו של החת"ם סופר, בעל כתב סופר בפרשבורג ור' שמעון סופר בקראקא, שניהם היו בין כותבי ה'הסכמות' על 'דקדוקי סופרים'. נראה אפוא כי פרסומו של הקטלוג הגדול שלפנינו יום שמחה הוא לא רק אצלנו בישיבה של מטה, אלא אף אצל חכמי כל הדורות בישיבה של מעלה.

פרופ' דוד הנשקה מלמד במחלקה לתלמוד באוניברסיטת בר־אילן.

מתוך דברים שנאמרו ביד בן־צבי לרגל צאתו לאור של 'אוצר כתבי היד התלמודיים' מאת פרופ' יעקב זוסמן

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ח שבט תשע"ג,