לענ"ד צריכים לברר אם התרגום הנכון של תיבת "מנכרה" היא "מגונה". לא מיבעיא לפי הקשר הרגיל בין לשונות לשה"ק-ארמית-ערבית, שיותר נראה שזה מגדר נכרי וזר, כלומר תוספות זרה או מוזרה. אלא אף לפי הערבית שבימינו, כי חפשתי ויצא לי שבימינו תיבת "מונכארה" משומש במובן "ראוי לנזיפה", כך שאין זה ענין גנאי אלא ענין דבר האסור או שלא כראוי.
ובחיפוש באוצר החכמה, מצאתי
בתשובות הרמב"ם ח"ד, שהרמב"ם מתבטא על אמירת קדושה ביחיד "אלקדושה אל מנכרה עלי אל יחיד", וגם שם תירגם בלוי "הקדושה המגונה על היחיד". והוא תמוה, היכן מצאנו שיש "גנאי" ליחיד לומר קדושה, אין זה גנאי אלא איסור. כך שמסתבר שהתרגום הנכון צ"ל משהו כ"הקדושה הנמנע על היחיד" או "הקדושה הנאסר על היחיד", וכדומה. וא"כ מסתבר שהוא הדין כאן.
וכיון שכן, מסתבר שדברי רבי אברהם בן הרמב"ם אמורים לגבי הפיוטים שנתוספתו בתפלת יוצר, שלדעת הרמב"ם ובנו יש איסור בהוספתן.
אך יש להדגיש, שאין הכרח שמדובר בפיוטי יום טוב, של הקליר וכדומה, כי יתכן שמדובר אף בהרבה פחות מזה, בפיוטים שכבר התאזרחו בנוסח התפלה, והם היום חלק בלתי נפרד מברכות יוצר, שבאמת הינם תוספת פיוטית, כדמוכח בטור או"ח סימן רפ"א ובמג"א שם ס"ק ג'. וכשנבוא לזה, נראה שגם הנאמר בחול א'ל ברוך גדול דעה, היא פיוט מסוג זה, שנתקן בחול בא"ב קצר, ובשבת בא"ב ארוך. וזהו טעם המנהג המובא בטור (לפי הפרישה ס"ק ד') שבאשכנז אף שאמרו א'ל אדון-לא'ל אשר שבת, לא אמרם הש"ץ אלא הקהל, והש"ץ התחיל מ"תתברך", כי לפי הנ"ל עיקר תפלת יוצר נמשך מ"משגב בעדינו" הלאה ב"תתברך", אלא שבאמצע יש תוספת פיוטים לחול ולשבת.
והאמת שברמב"ם בסדר נוסח התפלה לא הזכיר שינוי בברכת יוצר בין חול לשבת, ומשמע שלהרמב"ם אין להפסיק בפיוטים אלו בתפלת יוצר. ולזה כוונת רבי אברהם בנו שהתבטא על פיוטים האלו שאינם ראויים להאמר.