זקני גויים- כמה הרפתקאות וניסים ראו!
מסכת קידושין דף לג עמוד א:
ר' יוחנן הוה קאי מקמי סבי דארמאי, אמר: כמה הרפתקי עדו עלייהו דהני.
ובתוס' ר"י הזקן (והוא לא לו, אלא לר"א מן ההר) כתוב: "הרפתקי- סיבות וענינים",
אך רש"י כתב יותר:
"הרפתקי - מקראות וצרות, וראו ניסים הרבה ומופתים".
והיינו לא מצד עצם המאורעות, שלא מובן כ"כ מדוע אוסף הרפתקאות יחייב קימה וכבוד, אלא מצד שהם ניסים ומופתים.
ואפשר לפרש דבריו בשני אופנים:
הר"י מלוניל כתב: "שמע מינה שהשם אוהב אותם שחיו בעולם, ושמע מינה שהיו צריכין לבנין העולם, הילכך חייבין אנו בכבודן".
ולענ"ד נראה לבאר פשט נוסף ברש"י, שההדגשה היא על "וראו וכו'", והיינו שיותר חזקים באמונה. מבינים כבר שיש השגחה אלוקית בעולם, והכל בעולם בעצם ניסים נסתרים [כלשון הרמב"ן סוף פרשת בא].
מדוע דוקא זקני גויים מגיעים להכרה זאת?
ונראה לבאר בשני אופנים:
א.צעירים יכולים "לתרץ" כל דבר כ"מקרה", אבל זקנים שראו כבר הרבה "הרפתקי" אינם יכולים "להתעקש" שכל זה "מקרה", ומגיעים לאמונה בהשגחה.
ב.צעירים קשה להם לראות את האמת, וכדהסביר היטב הגרא"ו זצ"ל הי"ד ב"ביאורי אגדות על דרך הפשט" (סוף "קובץ הערות") פרק א' שהתאוה היא כשוחד שמפריע לראות האמת, עיי"ש בדבריו החשובים, אבל זקנים שכבר בטלה תאוותם מסוגלים יותר לראיית האמת.