תלמוד תורה- מעלתו העצמית ולא רק בלימוד מעשי

[גאולה בקרוב]

אודה למקורות נוספים בענין זה, והערות והארות.


איננו לומדים רק עבור העשיה, אלא לימוד תורה גודלו הוא מצד עצם הלימוד. מפגש עם דבר ה'! לדעת דעת המקום!!! ["הרי הוא אומר כי חסד חפצתי ולא זבח ודעת אלהים מעולות (הושע ו' ו'), מכאן לעולה שהיא חביבה מזבחים, ותלמוד תורה חביבה לפני המקום מעולות לפי שאם אדם למד תורה יודע דעתו של מקום שנאמר אז תבין יראת ה' ודעת אלקים תמצא" (אדר"נ)].
יש מעלה ללמוד סוגיות מעשיות, אבל לא זו עיקר הנקודה של תלמוד תורה, וממילא כך דרכו של עולם התורה והישיבות לא למקד לימודו דוקא לסוגיות אלו. אגרא דשמעתתא סברא, ועצם הלימוד והעיון הוא מצוה עצומה עצמית. "חשיבות עצם עסק ידיעת האמת ובירורה" (אוה"ת, ח, ו).

מסכת קידושין דף מ עמוד ב
וכבר היה רבי טרפון וזקנים מסובין בעלית בית נתזה בלוד, נשאלה שאילה זו בפניהם: תלמוד גדול או מעשה גדול?
נענה רבי טרפון ואמר: מעשה גדול, נענה ר"ע ואמר: תלמוד גדול, נענו כולם ואמרו: תלמוד גדול, שהתלמוד מביא לידי מעשה.

[הערות הגריש"א זצ"ל: פירוש, דבתלמוד יש לו גם מעשה מצוה של ת"ת כמו שאר המצוות, וגם מביא לידי מעשה, ואית ליה תרתי ולכך עדיף משאר מצוות, ופשוט]


בית הלוי [לגרי"ד סולוביצ'יק זצ"ל, רבה של בריסק] שמות פרק כד
והנה ידוע דלימוד התורה הוא משני פנים, אחד כדי לידע היאך ומה לעשות ואם לא ילמוד היאך יקיים, ולא ע"ה חסיד (אבות פ"ב מ"ה), וגם הנשים שאינם מחויבות בלימוד התורה מ"מ מחוייבות ללמוד במצות הנוהגות בהן וכמו דאיתא בב"י סי' מ"ז בשם הרוקח דמש"ה מברכות בה"ת. אמנם באנשים יש עוד מעלה אחת על הנשים דנשים בלימודם אינם מקיימות שום מ"ע רק הוי מבוא לקיום המצות ונמצא דהלימוד אצלם הוי מבוא להתכלית שהוא קיום המצוות ולא הוי תכלית בעצמו אבל באנשים הוי הלימוד גם מ"ע לעצמו וכמו הנחת תפילין וכדומה,
ונמצא הוו ב' בחינות: מבוא להמצוות וגם תכלית בפני עצמו.
והנה בנדרים (דף פ"א) איתא על עזבם את תורתי שלא היו מברכין בתורה תחילה. וכן אמר שם מפני מה אין ת"ח מצויין יוצאין מבניהם ת"ח שאין מברכים בתורה תחילה. וכתב שם הר"ן שלא היה התורה חשובה בעיניהם שתהא ראויה לברך עליה שלא היו עוסקין בה לשמה. ולפי המבואר לעיל י"ל דהם היו סוברים דלימוד התורה אינו מצוה מצד עצמה רק עיקר מה שצריך ללמוד הוא כדי לידע היאך ומה לעשות והעיקר הוא העשיה, והא אמרינן במנחות (דף מ"ב) דכל מצוה דעשייתה גמר מצוה כגון מילה מברכין עליה וכל מצוה שאין עשייתה גמר מצוה אין מברכין עליה ומש"ה לפי דעתם לא היו מברכין ברכות התורה כיון דאינו גמר מצוה.

שו"ת אורח משפט אורח חיים סימן קמז

... מרוב הטרדא קשה לי להעיר הרבה עד"ק דכמ"א ז"ל, רק אחת ראיתי כעת, שכתב בסי' י"ד דהלימוד אינו תכלית כ"א =כי אם= המעשה, ותמיהני שא"כ הלא הי' ראוי שלמוד התורה יחשב לדבר שאין עשייתה גמר מצותה, כדאמרינן במנחות דף מ"ב ע"ב, דאין מברכין עליה, ואיך נברך על התורה. ...
אבל בעיקר הענין תמוה לומר שאין תכלית למוד התורה כ"א בשביל לעשות, שהרי כמה דינים וענינים נהוגים, ואינם בכלל מעשה כלל הרי הם ד"ת גמורים והלומדם זוכה גם על ידם לכתרה ש"ת ומקיים מצות ת"ת, וילה"א בזה טובא,
והנני מוכרח כעת לקצר. הק' אברהם יצחק ה"ק.

אורות התורה / פרק ח- הלמוד והמעשה / א

"נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע". הַקְדָּמַת "נַעֲשֶׂה" לְ"נִשְׁמָע" מְצַיֶּנֶת אֶת הוֹקָרַת הַתּוֹרָה מִצַּד סְגֻלָּתָהּ הָאֱלֹהִית, יוֹתֵר עַל מַה שֶּׁרָאוּי לְהוֹקִירָהּ מִצַּד צרֶךְ הַתּוֹעֶלֶת הַמַּעֲשִׂית שֶׁיֵּשׁ בְּלִמּוּדָהּ. כִּי כֵּיוָן שֶׁכְּבָר נֶאֱמַר "נַעֲשֶׂה" הֲרֵי הַקִּשּׁוּר אֶל עֵרֶךְ הַלִּמּוּד הַמַּעֲשִׂי הוּא כְּבָר בִּכְלָל, וְ"נִשְׁמָע" מְצַיֵּן אֶת הַקִּשּׁוּר אֶל עֵרֶךְ הַלִּמּוּד הַסְּגֻלִּי.

[בקרו טלה]

ב"ח אורח חיים סימן מז

ב ומ"ש דאמר רב יהודה אמר רב וכו'. רבינו מביא ראיה מרב יהודא אמר רב שהקב"ה מקפיד על לומדי תורה אפילו עוסקין בה טובא אם אינן זהירין לברך בתורה תחלה. ואיכא לתמוה טובא למה יצא כזאת מלפניו להענישם בעונש גדול ורם כזה על שלא ברכו בתורה תחלה שהוא לכאורה עבירה קלה ונראה דכונתו יתברך מעולם היתה שנהיה עוסקים בתורה כדי שתתעצם נשמתינו בעצמות ורוחניות וקדושת מקור מוצא התורה ולכן נתן הקדוש ברוך הוא תורת אמת לישראל במתנה שלא תשתכח מאתנו כדי שתתדבק נשמתינו וגופינו ברמ"ח איברים ושס"ה גידין ברמ"ח מצוות עשה ושס"ה לא תעשה שבתורה ואם היו עוסקים בתורה על הכוונה הזאת היו המה מרכבה והיכל לשכינתו יתברך שהיתה השכינה ממש בקרבם כי היכל ה' המה ובקרבם ממש היתה השכינה קובעת דירתה והארץ כולה היתה מאירה מכבודו ובזה יהיה קישור לפמליא של מעלה עם פמליא של מטה והיה המשכן אחד אבל עתה שעברו חוק זה שלא עסקו בתורה כי אם לצורך הדברים הגשמיים להנאתם לידע הדינים לצורך משא ומתן גם להתגאות להראות חכמתם ולא נתכוונו להתעצם ולהתדבק בקדושת ורוחניות התורה ולהמשיך השכינה למטה בארץ כדי שתעלה נשמתם למדרגה גדולה אחרי מיתתם הנה בזה עשו פירוד שנסתלקה השכינה מן הארץ ועלתה לה למעלה והארץ נשארה בגשמיותה בלי קדושה וזה היה גורם חורבנה ואבידתה והוא אמרו מי האיש החכם וגומר על מה אבדה הארץ וגומר ויאמר ה' על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם וגומר ואמר תורתי תורת אמת אשר נתתי במתנה שלא יהיו למדין ושוכחין וגם פירשתי להם טעם כל הדברים ופירושיהם וזהו אשר נתתי לפניהם כשלחן ערוך וכו' וכמו שכתבו רבותינו ז"ל (עירובין נד ב, מכילתא ריש משפטים) על פסוק (שמות כא א) ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם וכוונתי שיתקשרו בעצם קדושת תורתי תורת אמת והשכינה תהא שורה בקרבם והמה עזבו את תורתי ולא הלכו בה פירוש תחלת ההליכה ברוחניות התורה ממדרגה למדרגה כדי שתתדבק הנשמה בעצמות קדושת התורה לא הלכו בה דהיינו לא הלכו בה לשמה בשעה שבאו לפתוח בעסק התורה ולברך לפניו יתברך ולהודות לו על נתינת התורה לעמו ישראל כדי שיהיו דבקים בקדושתה ובשכינתו יתברך והוא המכוון בברכת אשר בחר בנו על אשר קרבנו לפני הר סיני ונתן לנו תורתו הקדושה כלי חמדתו שהיה משתעשע בה בכל יום כדי שתתדבק נשמתינו בעצמות קדושת התורה ורוחניותה ולהוריד השכינה בקרבנו לא הלכו בה לעסוק בדברי תורה לשמה כי בזה נענשו שנסתלקה השכינה מן התחתונים ואז אבדה הארץ נצתה כמדבר מבלי עובר כלומר נחרבה ונשארה חומרית מבלי עובר שם קדושת השכינה כי נסתלקה השכינה לגמרי מן הארץ ועלתה לה למעלה וכך היא גירסת רב אלפס (ברכות ה ב) ולומדי תורתך לשמה וכזה ראוי להגיה בסדורים:

חתם סופר ויקרא פרק כו פסוק ג
או יאמר ע"ד מוסר לאפוקי ממ"ש ח"ה ז"ל, והזהיר מהיות כל עסקנו בידיעת הדינים הנכרים ושאלות הזרות, כגון דיני גטין וכדומה, אלא יהי' כל עסקנו בעיוניות, ולכשיבוא שאלה כזו לידינו נעיין בה. והנה במ"כ החסיד ההוא, לא זה הדרך סלולה אשר חפץ ה' ואשר כבשוהו רז"ל וקבעו בש"ס איבעיא להו רגלו א' בתוך נ' אמה ורגלו א' חוץ לנ' אמה מהו [ב"ב כ"ג ע"ב] וגופו תיש ופניו אדם מהו [עי' נדה כ"ג ע"ב] וכה"ג רוב שקלא וטרי' שבש"ס, כי ידעו חז"ל שידיעת דברים אלי זהו האושר האמתי, וזה הוא המביא לאדם להבת לבו ביראת ה' כל היום ודביקות בשמו הגדול, ובתנאי שתהי' תחלת כוונתו לשם ה' ותל"מ, כי אם יעסוק בתורה בענינים כאלו וממילא ידובק בהי"ת, כי הדבק בתורתו דבק בו ית', ויהי' הדינים חביבים עליו באופן שירצה להכין לו, אם אולי יזדמן כזה מה יעשה, ולא שיהי' צריך לעיין עליו בשעת מעשה. וידוע כי ההשפעה מחכמת האלקי עלי גבר נקרא מטר, כדכתיב [ישעי' ה' ו'] ועל העבים אצוה מהמטיר עליו מטר, ע"כ ציוה כאן אם בחקתי תלכו שתהיו עמלים בתורה, ואת מצותי תשמרו ועשיתם אותם, שתהיו שומרים ומכינים לכם מתי יבוא דין כזה או הוראה כזו ונעשה כן או כן, ונתתי אני גשמיכם בעתם, השפעת חכמה הצפונה, אתן לכם בעתם של חקתי ומצותי הנ"ל, בעוד שאתם מעיינים בדינים הנ"ל אתן לכם שפע אלקי והשפעה לחכמה צפונה המכונה גשם ומטר כנ"ל. ואמר ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו, כלומר הגוף המכונה ארץ יתן את שלו מה ששייך לחכמה הנגלית כי את אשר יבקש ימצא יגעתי ומצאתי תאמין, ועץ השדה היינו עץ החיים שבחקל תפוחי' הוא אור העליון שממנו כל צפוני סודי עליונות מה שאין בכח הגוף לידע מכח העיון, מ"מ יתן פריו מעצמו לו כמשחז"ל [ע"ז ל"ה ע"ב] ולא עוד אלא שמגלין לו רזי תורה, נמצא כי זה וזה עלתה בידו - והשיג לכם דיש את בציר ובציר ישיג את זרע, כי העיון והעמל בתורה להקשות ולתרץ ולעיין הוא הדיש לפרק הבר מן התבן והאוכל מן הפסולת להסיר סברות הנפסדות ולהעמיד הכל על הברור, ובזכות זה הדיש ישיג לכם בציר הוא הלמוד הנבחר המכונה הביאני אל בית היין חי' תורה, ולא אמר אתם תשיגו הבציר אלא הדיש הזה זכות הפלפול הוא המשיגו להבציר האמור והוא ע"ד אמרם יגעתי ומצאתי תאמין יגעתי ולא מצאתי אל תאמין כי ברית כרותה שכל המיגע בתורה מוצא מבוקשו ולא ישוב ריקם, ואמנם לא יגעתי ומצאתי אל תאמין כי לא ימצא בלא יגיעה כי דוקא זכות הדישה מביאו לבציר, ובציר ישיג את זרע היינו חלק סודות עליונים נקרא זרע כדכתי' אור זרוע לצדיק הוא אור עליון הגנוז אור גמטרי' ר"ז, ואכלתם לחמכם לשובע אחר שכבר תשבעו תחזרו ותאכלו ותשתו בצמא דא"ח כי זה מתת אלקי' בשומרי תורה ועוסקיה כי אחרי היגיעה הגדולה אינם קצים בה כ"א רעבים עליה תמיד כדד היונק וכמ"ש במ"א על וישבעו ויתענגו מטובך בשם מורי הגאון בהפלאה נ"י, וע"ז כתי' [בראשית ל'] זבדני אלקים אותי זבד טוב הפעם יזבלני אישי, לכאורה מ"ש זבד טוב אין לו ענין לכאן לא הי' לומר אלא יזבלני אישי ע"כ קראה שמו זבולן, אבל כי ג' אלו זרע בציר דיש הם חלקו של יששכר לפי המובן הנ"ל, וגם הם ע"ד פשוטו זרע בציר דיש ממש חלקו של זבולון ושניהם כא' טובים אבל הא בלא הא לא סגי כמובן, וע"כ אחר יששכר נולד זבולון הבינה כי עתה נולדו שניהם כי לא הי' קיום ליששכר בלא זבולון, ע"כ זבד טוב זב"ד ר"ת ז'רע ב'ציר ד'יש, הפעם יזבלני אישי הקב"ה קראה אישי הוא ישרה שכינתו עליהם ולא זולת שניהם. ועד"ז יפורש [משלי כ"ב] עשיר ורש נפגשו עושה שניהם ה' כי הת"ח הוא עשיר בדעת ורש בממון וזבולון בהיפוך הנ"ל וע"י שניהם יזבלני אישי ע"כ עשיר ורש נפגשו אז עושה שניהם ה' פי' שניהם משלימים השם הוי' ב"ה. [תקס"ב]:

חתם סופר נדרים פא.
שלא ברכו בתורה תחלה, עיין מהרש"א ח"א וכן הנה דברי הרמב"ם בתשובה בסוף אגרת הרמב"ם ובספר פאר הדור. וע"פ דברי רבינו יונה שבר"ן כאן יש לפרש כפשוטו כשנדקדק תחלה לשון תורה לשמה מהו לשון לשמה ולא אמר לשם שמים, אלא יש תורה לשם שמים ממש אך אין כוונתו אלא כדי לקיים המצות ולידע ההלכה איך יעשה המעשה. וכיון שכל עצמו של אותו העסק איננו אלא לקיים המצוה איננו עדיף מקיום המצוה גופיה דבעידנא דלא עסיק בה לא מגינא ולא מצלי, אך מיקר מצות עסק התורה הוא מצוה בפ"ע להגות בה יומם ולילה ולהעמיק ולעיין בכל תוצאותיה ומובאיה כי עמקו מחשבותיה ואם בחקתי תלכו שתהיו עמלים בתורה לא לבד לידע המצוה בשעה שצריך לה אלא דרוש וקבל שכר היינו הדרשה עצמה היא השכר ונחת רוח לפני הקדוש ברוך הוא וזהו עוסק לשמה של תורה לא על כונה אחרת והיא המגינה ומצלי ואז בשעת החורבן לא עסקו ע"ז האופן והמחשבה הלז גילה להם הקדוש ברוך הוא היודע מחשבות ולא חכמים ונביאים. אך במה יודע איפה זאת אמר רב יהודה אמר רב שלא ברכו בתורה תחלה ומסקינן בפ' התכלת כל מצוה שעשייתה גמר מצותה מברכים עליה ושאין עשייתה גמר מצותה אין מברכים עליה, והשתא אי כל כונת עסק התורה אינה אלא לעשות המצות א"כ אין למודה ועסקה גמר מצותה אין מברכים עליה, אבל המברך עליה מודה שכוונתו שמלבד קיום המצות עוד העסק בעצמו מצוה:

[יאיר]

נפש החיים שער ד' (לדוגמא)?

לימוד תורה:
*מטהר, מיישר ומזכך את הלומד.
*מגן על הלומד ומגן על עם ישראל ובפרט על מקום הלומד (כמעשה ריב"ל ואליהו שלא בא אליו בגלל שבמרחק מסויים ממנו נטרף אדם על ידי אריה, "מגנא ומצלא" אף לא בזמן הלימוד).
*מקיים את כל העולם. ("אם לא בריתי וכו'" וכמ":ש בנפש החיים).
*זכויות רבות (כל אות שקולה כתרי"ג, ובשבת ו/או בצער ו/או בשמחה ו/או ברבים פי כמה וכמה) לעוה"ז ולעוה"ב.
*ע"מ לעשות.
*מחכימת פתי - כל החכמות מצויות בה. (וכן משאירה את האדם בשכל צלול "זקני ע"ה הולכין ומטפשין וכו').
*מקרבו לקב"ה ומביאה את האדם לדרגות קדושה גבוהות ולדרגת צדיקות של רוח הקודש, מחיה מתים וניסים גלויים (לאלו שזכו).
ועוד ועוד...
ועיין גם בספר 'אהבת תורה' (והרבה ספרים יש בנושא).

[סגי נהור]

תניא פרקים ד-ה:

הנה הלכה זו היא חכמתו ורצונו של הקב"ה, שעלה ברצונו שכשיטעון ראובן כך וכך דרך משל ושמעון כך וכך יהיה הפסק ביניהם כך וכך. ואף אם לא היה ולא יהיה הדבר הזה לעולם לבא למשפט על טענות ותביעות אלו, מכל מקום מאחר שכך עלה ברצונו וחכמתו של הקב"ה, שאם יטעון זה כך וזה כך יהיה הפסק כך, הרי כשאדם יודע ומשיג בשכלו פסק זה כהלכה הערוכה במשנה או גמרא או פוסקים, הרי זה משיג ותופס ומקיף בשכלו רצונו וחכמתו של הקב"ה, דלית מחשבה תפיסא ביה ולא ברצונו וחכמתו, כי אם בהתלבשותם בהלכות הערוכות לפנינו... ואף שהתורה נתלבשה בדברים תחתונים גשמיים, הרי זה כמחבק את המלך דרך משל, שאין הפרש במעלת התקרבותו ודביקותו במלך בין מחבקו כשהוא לבוש לבוש אחד בין שהוא לבוש כמה לבושים, מאחר שגוף המלך בתוכם...

(ציטטתי את החלקים המובנים גם בקריאה במרוצה בלא עיון. אבל להבין עיקר הביאור יש לעיין בדברים בשלימותם).

[גאולה בקרוב]

ייש"כ לכל מביאי המקורות החשובים!