אכן אם אירע ליל טבילתה בשבת זו הביא המ"א בשם השל"ה דיש לסמוך בזה על דעה הראשונה וטובלת ומשמשת ויש מחמירין גם בזה ועיין בח"א שכתב דכיון דבליל טבילה הוא מצות עונה יש לסמוך בזה על המתירין והרמ"א שכתב דנוהגין לאיסור היינו במקום שאין כאן מצות עונה משא"כ בליל טבילה, ע"ש בנ"א.
ובשער הציון סקמ"ו,
ועיין שם עוד שכתב דנראה לי דהוא הדין בבא מן הדרך יש להקל, שהרי אמרו בגמרא וסמכו על הפסוק לא תאנה וגו', שלא תבא מן הדרך ותמצא אשתך ספק נדה, ופירש רש"י שאז מתאוה לזיווג, ואם כן בודאי שגם האשה מתאוה, וכשתתאוה אז הוא מצות עונה וכו', והכל לפי מה שהוא אדם, עד כאן לשונו.
ולפלא, שבאמת אין דברי רש"י כאלו בשום מקום!
והנה בדבריו בב"מ (קז, א) שכתב דלא תמצא ספק נדה וכ"ש ודאי משמע דבאמת ישנה תאוה מיוחדת בבא מן הדרך, וזאת הברכה שלא יאונה לו שתהא נדה באותה שעה, אבל מדבריו בסנהדרין (קג, א) מבואר דמיירי דווקא בספק נדה 'ובשעה שאדם בא מן הדרך קשה לו כשימצא את אשתו ספק נדה יותר מנדה ודאית, שעל ספק הוא מיצר ויצרו תקפו ואומר טהורה היא, ועל חנם אני מונע', [ועי' ביד רמ"ה שם שמוסיף 'ואתה תאב לה מפני שיצר הרע מתגרה בך לבוא עליה מפני שהיא ספק ואין איסורה חמור בעיניך']. וצ"ע.