ז"ל מהרי"ל ליקוטים -
אמר: כל היכא דאיתמר מדרבנן הוא וקרא אסמכתא בעלמא, הכי פירושו ודאי תקנתא דרבנן הוא והם יצאו ובדקו ומצאו להם סמך מקרא, וסמכו דבריהם עליו כדי להחזיקם שיהיו סבורים דהוא מדאורייתא ויחמירו בו, ולא אתו לזלזל ולהקל בדברי חכמים
ולכאו' זאת שיטה חדשה, לא כהידוע מחלוקת ראש', ב' אופנים אחרים בביאור ענין אסמכתא.
אבל יש למצוא לזה מקורות בראש'.
מדברי הראב"ד בהשג' הל' ממרים -
הואיל ויש לבית דין לגזור ולאסור דבר המותר ויעמוד איסורו לדורות וכן יש להן להתיר איסורי תורה לפי שעה מהו זה שהזהירה תורה לא תוסיף עליו ולא תגרע ממנו, שלא להוסיף על דברי תורה ולא לגרוע מהן ולקבוע הדבר לעולם בדבר שהוא מן התורה... השגת הראב"ד: א"א כל אלה ישא רוח שכל דבר שגזרו עליו ואסרוהו לסייג ולמשמרת של תורה אין בו משום לא תוסיף אפילו קבעוהו לדורות ועשאוהו כשל תורה וסמכוהו למקרא כדאשכחן בכמה דוכתי מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא, ולא מבואר מה מביא מאסמכתא, ולביאור המהרי"ל ניחא.
אף בפי' הר"ש בתחילת מעשרות, יש להוכיח כעין זה.
האם יש עוד מקורות לזה מדברי הראש'?