בעלות ממונית על הופעה

[מוישי]

הזדמנתי פעם לנופש מאורגן בו הןפיע אמן כלשהו, בסוף ההופעה עלה המארגן והודיע שאורחים שצפו בהופעה ואינם מבאי המקום, עליהם לגשת להסדיר את התשלום עבור ההופעה, ומאד השתוממתי על מחשבתו, כאילו יש לו בעלות על איזה דבר כאן וזכות לתבוע תשלום על משהו.
א. האם יש מי שסבור שיש למארגן זכות כזו?
ב. במידה ואין לו, האם נחשב לגזלן, שהרי אלו ששילמו לו עשו זאת מתוך הנחה שמחוייבים הם בכך.

[סגי נהור]

אם ההופעה התקיימה ברשות הרבים, קיי"ל קול ומראה (וריח) אין בהם משום מעילה ולא משום גזל.
אם התקיימה במקום סגור, למה אינו יכול לדרוש תשלום על עצם השהיה במקום, שהוא כחצר דקיימא לאגרא?

[ישנו]

הזדמנתי פעם לנופש מאורגן בו הןפיע אמן כלשהו, בסוף ההופעה עלה המארגן והודיע שאורחים שצפו בהופעה ואינם מבאי המקום, עליהם לגשת להסדיר את התשלום עבור ההופעה, ומאד השתוממתי על מחשבתו, כאילו יש לו בעלות על איזה דבר כאן וזכות לתבוע תשלום על משהו.
א. האם יש מי שסבור שיש למארגן זכות כזו?
ב. במידה ואין לו, האם נחשב לגזלן, שהרי אלו ששילמו לו עשו זאת מתוך הנחה שמחוייבים הם בכך.

אם לא היה "מארגן" אלא האומן עצמו היה תובע תשלום גם היית שואל מניין הזכות, והרי האמן הוא שכיר אצל המארגן והוא בעלים על פעולתו לתבוע עליה דמים.
ולכן פשוט שהתשלום הוא כדין.
ורק יל"ד על המקום וצורת ההופעה, כש"כ סג"נ, אלא שאי"צ לתשלום על המקום [שכיוון שלא קצצו מראש אינו חייב אלא דמי נהנה על השהייה שם שהיא מסתמא פחות משוו"פ], אלא התשלום הוא על הפעולה שנהנה ממנה. כרקוד לפני שחוק לפני שחייב לשלם.

[סגי נהור]

אם לא היה "מארגן" אלא האומן עצמו היה תובע תשלום גם היית שואל מניין הזכות, והרי האמן הוא שכיר אצל המארגן והוא בעלים על פעולתו לתבוע עליה דמים.
ולכן פשוט שהתשלום הוא כדין.
ורק יל"ד על המקום וצורת ההופעה, כש"כ סג"נ, אלא שאי"צ לתשלום על המקום [שכיוון שלא קצצו מראש אינו חייב אלא דמי נהנה על השהייה שם שהיא מסתמא פחות משוו"פ], אלא התשלום הוא על הפעולה שנהנה ממנה. כרקוד לפני שחוק לפני שחייב לשלם.

לענין שחוק לפני רקוד לפני, הרי התשלום הוא כשעשה הפעולה עבורו. אבל האם שייך לדרוש תשלום מאדם מן הצד שצפה בהנאה בשחוק וברקידה? והרי זהו המקרה שלפנינו.

לענין מה שהשכירות היא פחות משו"פ, הרי הדבר נמדד לפי שווי השהיה במקום, וכמו שכתבו הפוסקים העוסקים בזה לגבי הנכנס לבריכה או למוזיאון וכדומה ללא תשלום, שצריך לשלם המחיר המלא שהוא ערך השהיה במקום. וכך גם כאן הערך הוא לפי מחיר כרטיס להופעה זו.

רק באמת צריך לדון בזה מצד נוסף, שכאן כיון שלכאורה לא היה הפסד מזה שנוספו עוד אנשים שצפו בהופעה הוי ז"נ וזל"ח. שכל הטעם שבחצר דקיימא לאגרא צריך לשלם הוא מפני שהיה יכול להשכירה באותה שעה לאחרים וממילא יש לו הפסד.
אבל אם ההופעה היא במקום סגור שגלוי וידוע שאין נכנסים אליו ללא תשלום ובעה"ב מקפיד על זה לא שנא מבריכה ומוזיאון וכנ"ל.

[אפשר]

כמדומה שהרב א. י. כהן בספרו על זכויות יוצרים דן על בעלות על כשרונות. אבל יש להבדיל בין לפני ההופעה למנוע לראות, או אחרי ההופעה.
מענין לענין
ויש מח' ידועה בין הצפנת פענח לגריח"ז אם מותר לצלם מישהו, אם בעלים על עצמו לענין זה או לא.

[עזריאל ברגר]

שכאן כיון שלכאורה לא היה הפסד מזה שנוספו עוד אנשים שצפו בהופעה הוי ז"נ וזל"ח

צע"ג האם אכן זה מוגדר כ"זה לא חסר", כאשר הרבה פעמים המשתתפים הנוספים גורמים הוצאות נוספות (לדוגמא אם הם לקחו כסא כדי לשבת עליו - העובדים יצטרכו להחזיר אותו, ובזמן הזה הם יהיו בטלים ממלאכת בעה"ב, וכ"ש וק"ו אם זרקו פסולת כמנהג גוברין יהודאין).

[הוה אמינא]

ויעויין בקובץ בית אהרן וישראל החדש ניסן אייר תשע"ז בתגובת הגר"ד בריזל לאלו שהשיגו עמש"כ בקובץ הקודם.

[ישנו]

אם לא היה "מארגן" אלא האומן עצמו היה תובע תשלום גם היית שואל מניין הזכות, והרי האמן הוא שכיר אצל המארגן והוא בעלים על פעולתו לתבוע עליה דמים.
ולכן פשוט שהתשלום הוא כדין.
ורק יל"ד על המקום וצורת ההופעה, כש"כ סג"נ, אלא שאי"צ לתשלום על המקום [שכיוון שלא קצצו מראש אינו חייב אלא דמי נהנה על השהייה שם שהיא מסתמא פחות משוו"פ], אלא התשלום הוא על הפעולה שנהנה ממנה. כרקוד לפני שחוק לפני שחייב לשלם.

לענין שחוק לפני רקוד לפני, הרי התשלום הוא כשעשה הפעולה עבורו. אבל האם שייך לדרוש תשלום מאדם מן הצד שצפה בהנאה בשחוק וברקידה? והרי זהו המקרה שלפנינו.

לענין מה שהשכירות היא פחות משו"פ, הרי הדבר נמדד לפי שווי השהיה במקום, וכמו שכתבו הפוסקים העוסקים בזה לגבי הנכנס לבריכה או למוזיאון וכדומה ללא תשלום, שצריך לשלם המחיר המלא שהוא ערך השהיה במקום. וכך גם כאן הערך הוא לפי מחיר כרטיס להופעה זו.

רק באמת צריך לדון בזה מצד נוסף, שכאן כיון שלכאורה לא היה הפסד מזה שנוספו עוד אנשים שצפו בהופעה הוי ז"נ וזל"ח. שכל הטעם שבחצר דקיימא לאגרא צריך לשלם הוא מפני שהיה יכול להשכירה באותה שעה לאחרים וממילא יש לו הפסד.
אבל אם ההופעה היא במקום סגור שגלוי וידוע שאין נכנסים אליו ללא תשלום ובעה"ב מקפיד על זה לא שנא מבריכה ומוזיאון וכנ"ל.

התשלום הוא לא על "שעשה פעולה עבורו" אין כזה מושג בהלכות מקח מה שהדבר נעשה עבור השני, התשלום הוא עבור הפעולה ששווה ממון, והדמים הם דמי פועל שיש לפעולה שווי ומעיקר הדין יש בזה אונאה וכו', וגם דמי נהנה יש בפועל כמו ביורד לשדה חברו.
ורק בעלמא אדם שרואה את חברו רוקד אינו חייב לשלם לו דמי נהנה, כי אין הדבר מוגדר כמקח כל זמן שהפעולה לא נעשית עבור תמורת דמים, ואז מוגדר שמאבד את הפעולה בידיים ואנשים נהנים אחרי שכבר אבדה הפעולה ממנו, אבל כאשר מוכר את הפעולה לכל מי שחפץ וקצץ עליה דמים, אין טעם שלא יתחייבו ע"ז גם אחרים. [כמובן שמי שעומד מחוץ למקום ושומע את ההופעה נחשב כנהנה ממילא אחרי שכבר יצאה ממנו הפעולה ואינו מקבל ישירות מהבעלים כפי שכתבת לעיל].
מה שטענת שזה כמו בריכה, לא דמי כלל, בריכה דמי הנהנה הוא על השימוש שעשה בבריכה שיש לו שווי בשוק, ואינו משלם על ההימצאות במקום אלא על השימוש בבריכה עצמה, משאי"כ כששומע הופעה שעל ההופעה עצמה אין מחייבים אותו, אין טעם שישלם דמי נהנה יותר ממה ששווה שהייה במקום.